הורשע בעבירה של תקיפה "סתם" לפי סעיף 379 לחוק העונשין נגזרו על המערער העונשים הבאים: ארבעה חודשי מאסר על תנאי (לתקופה של שנתיים); קנס בסך 1,500 ₪; ופיצוי בסך 2,000 ₪ למתלונן. הערעור שלפנינו מכוון הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין. כתב האישום 2. כתב האישום שהוגש נגד המערער ייחס לו עבירה של תקיפת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין. לפי כתב האישום, במועד מסויים נסע המערער יחד עם חברו מר מארו טספאנייה באוטובוס של חברת אגד. באוטובוס נהג המתלונן. בשלב מסויים, ומששאלו המערער וחברו מארו את הנהג מדוע הוא לא עוצר להם בתחנה מסוימת, ענה להם הנהג שהוא לא מוריד נוסעים שלא בתחנת אוטובוס. בהמשך התגלע ויכוח בין המתלונן למערער ולחברו. לפי כתב האישום המערער ירק לנהג-המתלונן בפניו. בתגובה המתלונן סגר את דלת האוטובוס על מנת להגיע למשטרה. או אז המערער תפס את המתלונן בחולצתו. המתלונן שהרגיש מאוים יצא מתא הנהג. אך המערער לא הרפה מלמשוך את המתלונן מחולצתו. כתוצאה מכך, לפי כתב האישום, נקרעה החולצה. ובתגובה לכך, לפי כתב האישום, היכה המתלונן את המערער במכת אגרוף בכיוון הפנים, וזאת על מנת להגן על עצמו. כתוצאה מכך, ירד למערער דם מהפנים. האישום בעבירה של תקיפת עובד ציבור, על פי כתב האישום, היה היות שהמתלונן היה עובד ציבור או מי שממלא חובה או תפקיד המוטלים על פי דין או מי שנותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, והתקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו של המתלונן. הכל - כאמור בכתב האישום. הכרעת הדין 3. בית משפט קמא, בהכרעת דין שניתנה ביום 2.12.2012, זיכה את המערער מעבירת תקיפת עובד ציבור. זאת לאחר שקבע, שלא הובאו ראיות לכך שנהג אוטובוס אגד הוא עובד ציבור, ולא באה לכך התייחסות בסיכומים. צוין שחברת אגד היא חברה פרטית שאינה נמצאת בשירות המדינה, ומכל מקום, נוכח סעיף 34(כא) לחוק העונשין, יש להעדיף את הפירוש הסביר המקל עם הנאשם-המערער. עם זאת, בית משפט קמא הגיע למסקנה, על יסוד שמיעת הוכחות, שהוכחו לפניו יסודות עבירת תקיפה סתם שלא כדין. המערער הורשע אפוא בעבירה אחרונה זו. 4. גרסת המערער בבית משפט קמא הייתה שהוא אכן נסע עם מארו באוטובוס אך כשרצו לרדת מהאוטובוס, המתלונן-הנהג לא איפשר להם לעשות זאת. המערער לא הכחיש שהיה ויכוח בינו לבין נהג האוטובוס אך הכחיש כי ירק לעברו. עוד הכחיש, כי תפס בחולצתו של הנהג, וטען שאינו יודע אם החולצה נקרעה או לא מכיוון שהתעלף ופונה מן המקום. זו הייתה תשובתו של המערער לכתב האישום. בעדותו בבית המשפט, ובהתייחס לאלימות שבהמשכו של הויכוח, טען המערער שבשלב מסויים הנהג עצר את האוטובוס ותפס אותו בחולצתו. רק בתגובה ניסה המערער להשתחרר מהאחיזה ותפס בחולצת הנהג כדי להגן על עצמו. המערער העיד, שהמתלונן-הנהג היכה אותו באגרופו ואז המערער נפל במדרגות האוטובוס, קיבל מכה מהברזלים - והתעלף. השאלה שהגדיר בית משפט קמא להכרעה היא "מי החל בתקיפה ומי הגן על עצמו" (סעיף 5 להכרעת הדין). 5. בעניין אחרון זה, העדיף בית משפט קמא את עדותו של המתלונן-הנהג. נקבע בהכרעת הדין שהמתלונן "העיד על האירועים כהווייתם, מסר גם עובדות שאינן נוחות לו, זכר את האירועים, העיד בצורה מפורטת וברורה ועשה עלי רושם מהימן" (סעיף 11 להכרעת הדין). בהמשך לכך קבע בית משפט קמא שהוא מקבל את גרסת המתלונן לפיה המערער קילל אותו, ירק בפניו, תפס בחולצתו וקרע אותה. חיזוק לכך נמצא גם בתמונת החולצה הקרועה אשר הוגשה לבית המשפט (ת/1). חיזוק נוסף נמצא בעדותו של אותו מארו, שסיפר גם הוא שהמערער אכן קילל את הנהג המתלונן, ירק בפניו ותפס אותו בכתפו. בית משפט קמא ציין אמנם שבעדותו של מארו היו חלקים נוספים שלא תאמו לעדותו של המתלונן אולם מצא מקום לאמץ רק חלק מהעדות ("פלגינן דיבורא") תוך שצוין שמרבית הסתירות נבעו מרצון של מארו להרחיק את עצמו ככל האפשר מעימות עם המתלונן ובכל הקשור בחלקו של מארו באירועים. 6. לעומת זאת, בית משפט קמא לא מצא כמהימנה את גרסתו של המערער. צוין ש"לאורך כל עדותו הנאשם עשה רושם לא מהימן, הפריז בעדותו ולא דייק" (סעיף 13 להכרעת הדין). בית משפט קמא ציין שורה של סתירות פנימיות בעדותו של המערער כמו גם סתירות בין עדותו של המערער לבין שאר הראיות שהובאו לפני בית המשפט. מדובר בסתירות לגבי מקום עצירת האוטובוס; בשאלה אם הייתה יריקה על נהג האוטובוס; סתירות בגרסת המערער בכל הקשור לזירת ההתרחשות של האלימות - בתוך האוטובוס או מחוצה לו; סתירות בכל הקשור באופן קבלת המכה וכן סתירות בין עדות המערער ובין הרשום בתעודות הרפואיות (ת/4). 7. בבית משפט קמא נטען גם שקיימים מחדלי חקירה אשר פגעו ביכולתו של המערער להגן על עצמו. טענה זו עיקרה היה שהיו עדים רבים נוספים לאירוע, ביניהם שוטרים, ואולם אף אחד מהם לא נחקר. עוד נטען שהחקירה של המערער במשטרה לא תועדה כמתחייב בחוק. עמדת בית משפט קמא ביחס לטענה זו הייתה שיש לדחות אותה היות שאין מדובר במחדלי חקירה או אי מיצוי של הליכי חקירה שיש בהם כדי לכרסם בראיות התביעה. נקבע, שדי בעדות עדי התביעה שהעידו על מנת להרשיע את המערער. גם הטענות לפגמים לעניין החקירה, נדחו. 8. טענה נוספת שנטענה לפני בית משפט קמא הייתה של אכיפה סלקטיבית. נטען שאי הגשת כתב אישום נגד אותו מארו מהווה אכיפה סלקטיבית היות שגם הוא היה מעורב באירוע. עוד נטען, שגם נגד המתלונן-הנהג לא הוגש כתב אישום וזאת על אף שבסיכום תיק החקירה הוא מופיע כאחד החשודים. לא היה מקום להעמיד, לפי הטענה, רק את המערער לדין שעה שמדובר בקטטה ששלושה היו מעורבים בה. בית משפט קמא דחה טענות אלה. הוא קיבל את עמדת המאשימה לפיה סגירת התיק נגד מארו נבעה מטיב הראיות שעמדו נגדו. עוד ציין בית משפט קמא, שאין בחומר הראיות ממצא - כפי טענת המערער - ולפיו מארו הוא האדם שקרע את חולצתו של המתלונן. נקבע שההיפך הוא הנכון - המתלונן העיד חד משמעית על המערער כתוקף העיקרי וכל שאמר לגבי מארו הוא שהוא "נגע לו בחזה" (סעיף 20 להכרעת הדין). אשר למתלונן, קבע בית משפט קמא שהמתלונן היכה את המערער כהגנה עצמית וזו התשובה לעניין אי הגשת כתב אישום נגדו. לבסוף נקבע, שאין מדובר בקטטה. צוין שהמערער הוא שהחל את העימות עם נהג האוטובוס ומדובר במקום עבודתו של הנהג בו הוא נותן שירות הן למערער והן לנוסעים אחרים. נוכח חלקו של המערער באירוע, ציין בית משפט קמא, ש"אין להשוות את תרומתו של הנאשם להתפתחות אירוע זה לחלקם של שני המעורבים האחרים" (סעיף 21 להכרעת הדין). הערעור 9. בערעור שלפנינו נגד הכרעת הדין, נטענו שתי טענות: טענת ההגנה מן הצדק בגין האכיפה הסלקטיבית; וכן הטענה בדבר מחדלי החקירה. במישור האכיפה הסלקטיבית, שב המערער וטען שאפילו לפי כתב האישום, המתלונן היכה את המערער במכת אגרוף לפנים וכי ירד לו כתוצאה מכך דם. גם התיעוד הרפואי הקיים בתיק הוא תיעוד רפואי של הפציעה שפצע המתלונן את המערער. על כן לא היה מקום לקבוע שהמתלונן היכה את המערער כהגנה עצמית. מדובר בתגובה לא מידתית של המתלונן. על כן שגה בית משפט קמא בקובעו שמדובר בהגנה עצמית ובשל כך שאין אכיפה סלקטיבית באי הגשת כתב אישום נגד המתלונן. ועוד בעניין האכיפה הסלקטיבית, נטען בעניין אי העמדתו לדין של מארו. מעדות המתלונן, כך נטען, עולה שמארו תקף את המתלונן פיזית. מעדות זו ביקש המערער ללמוד, שחלקו שלו וחלקו של מארו באירוע היה שווה ו"אולי חלקו של מארו אף היה גדול יותר" (סעיף 20 להודעת הערעור). על כן לא היה מקום להעמיד לדין את המערער, ובה בעת לא להעמיד לדין את מארו. 10. אשר למחדלי החקירה, נטען שנפל פגם של ממש בחקירת המקרה. חלק גדול מהנוסעים באוטובוס היו שוטרים. לא היה מקום להסתפק בטענת המאשימה בבית משפט קמא שלא ידוע שהיו שוטרים באוטובוס. מכל מקום היו נוסעים אחרים באוטובוס שהיו עדי ראיה לאירוע. לא הובא הסבר מספיק לעניין אי חקירה של איש מנוסעים אלה. אין מדובר לפי הטענה רק באי מיצוי של החקירה אלא במחדל חקירתי שפגע ביכולתו של המערער להתגונן. דיון והכרעה 11. לא מצאנו מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא. כפי שפורט בהרחבה לעיל, נשענה הכרעת הדין בראש ובראשונה על קביעת ממצאי מהימנות על ידי בית משפט קמא. ממצאי מהימנות שבאו לאחר שבית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים שבאו לפניו. להווי ידוע, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות מעין אלה שנקבעו כאמור על יסוד התרשמות בלתי אמצעית של הערכאה המבררת. זאת, אלא בהתקיים בנסיבות חריגות ועילה לכך בדין - ומבלי שנסיבות מעין אלה מתקיימות במקרה דנן ומבלי שעילה כזו מתקיימת אף היא. ונציין שוב, שבית משפט קמא גם מצא חיזוקים לגרסת המתלונן הנהג - כמפורט לעיל; ועוד נציין, שחוסר האמון שמצא בית משפט קמא בגרסתו של המערער, התבסס על שורה של סתירות. 12. לאמור לעיל משמעות, שכן גם בערעור שלפנינו, המערער למעשה לא מבקש מבית המשפט להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו. טענותיו הן לכאורה טענות משפטיות - בעניין אכיפה סלקטיבית ומחדלי חקירה כנטען. אלא, שאין לנתק טענות משפטיות אלה מן המסד העובדתי שנקבע על ידי בית משפט קמא; מסד עובדתי שכאמור לעיל אין אנו מוצאים עילה להתערב בו. מסד עובדתי זה, הוא שהוביל את בית משפט קמא למסקנתו בהכרעת הדין לפיה לא מדובר בקטטה. מדובר בעימות שהמערער הוא זה שהחל בו. מדובר בעימות, שבסופו אומנם המתלונן היכה את המערער, אולם מדובר בהגנה עצמית. 13. אכן, עדותו של המתלונן, שנמצאה כמהימנה על ידי בית משפט קמא, כללה תיאור של דרישה של המערער ושל מארו לפתוח להם את דלתות האוטובוס ולהוריד אותם שלא בתחנת אוטובוס. הנהג סירב היות שבקשתם הייתה בניגוד לנהלים. המשך תיאור האירוע, שנמצא כמהימן על ידי בית משפט קמא, היה בכך שהמערער ומארו קיללו את הנהג ולפני התחנה התקרבו אליו וירקו בפניו. כאשר הגיע לתחנה הקרובה הוא פתח את דלתות האוטובוס. המערער וחברו מארו לא ירדו מהאוטובוס. הנהג הבין שהוא נמצא תחת איום ולכן רצה להגיע לתחנת משטרה בקרבת מקום. הוא ניסה לסגור את דלתות האוטובוס, אך מארו תפס את דלת האוטובוס. המשך גרסתו של הנהג, שנמצאה מהימנה כאמור על ידי בית משפט קמא, הייתה שבשלב זה תפס המערער את הנהג בחולצתו באזור הכתף. הנהג הרגיש מאוים ומותקף. הוא פתח את תא הנהג. המערער משך אותו בכוח מחוץ לאוטובוס ותוך כדי כך קרע את חולצתו. בהמשך התקרב אליו מארו ונגע לו בחזה, ובתגובה, מתוך הגנה עצמית, הדף אותו הנהג. המערער המשיך לדחוף את הנהג, והנהג, אשר הבין שהוא לא יכול להשתחרר ממנו, נתן לו מכה בראש, כשכל מטרתו להשתחרר מאחיזת המערער. 14. הארכנו במידת מה בתיאור גרסתו של המערער שנמצאה מהימנה על ידי בית משפט קמא, בלא עילה להתערבותנו בכך, כדי להסביר מדוע גם את הטענות המשפטיות כביכול בערעור שלפנינו אין מקום לקבל. משזו הגרסה העובדתית שנמצאה על ידי בית משפט קמא כמהימנה, תוך שהיו לה חיזוקים, ותוך שגרסתו הנגדית של המערער נדחתה כלא מהימנה, אין עילה להתערב בקביעות בית משפט קמא לפיהן אין מדובר באכיפה סלקטיבית. בעניין אי העמדתו לדין של הנהג המתלונן - הרי שהנסיבות מראות שאכן הוא פעל מתוך הגנה עצמית. 15. ואשר לחברו של המערער, מארו, הרי שחומר הראיות שבא לפני בית משפט קמא כן כולל התייחסות למעורבותו לכאורה באירוע האמור. המתלונן הנהג בעדותו התייחס גם לחלקו של מארו. בכלל זה, הקללות שהופנו לעברו מצד שניהם; תחושתו של המתלונן שהוא מותקף פיסית ובכלל זה התקרבותו של מארו אליו והדיפתו הפיסית על ידי הנהג (עמ' 11 ש' 4) וכן תפיסת הדלת (עמ' 9-8 לפרוטוקול). הנהג גם אישר בעדותו שהן המערער והן מארו תקפו אותו (עמ' 10 ש' 8-7) וששניהם ירקו עליו (עמ' 10 ש' 6-5). נגד מארו לא הוגש כתב אישום. המאשימה טענה בבית משפט קמא שאין ראיה לתקיפתו של הנהג על ידי מארו (עמ' 4 ש' 30-29). אכן, מעדותו של המתלונן עולה בבירור שחלקו של המערער באירוע היה משמעותי בהרבה. הוא זה שתפס את המתלונן בחולצתו עד כדי קריעתה. הוא זה שמשך בכוח את המתלונן אל מחוץ לאוטובוס (עמ' 10 ש' 15-13 לפרוטוקול). היו חיזוקים נוספים כאמור. בנסיבות אלה, לא מצאנו כי יש מקום לקבל את טענת המערער להגנה מן הצדק ולזיכויו בשל טענת האכיפה הסלקטיבית (טענה לביטול כתב האישום). מעבר לכך, גם לו נתקבלה טענת המערער לאכיפה סלקטיבית, הרי לנוכח חומרת המעשים, לא היה בכך להביא לזיכויו של המערער, אלא אך משום שיקול לקולא בשיקולי העונש, כפי שעשה בית משפט קמא. 16. אשר למחדלי החקירה, הרי שלא מצאנו לקבל טענה נוספת זו של המערער. בצדק קבע בית משפט קמא, שבנסיבות המקרה, אין מדובר ב"מחדלי חקירה" שיש בהם כדי להשליך על הרשעתו של המערער. אכן, די בנסיבות המקרה בעדות עדי התביעה וגרסת המתלונן שנמצאה מהימנה; אל מול גרסת המערער שהייתה רוויה בסתירות, כדי לבסס את הרשעתו של המערער. בנסיבות ענייננו, אין בעובדה שיתכן שהיו עדים נוספים לאירוע, שלא נחקרו, כדי לכרסם בראיות שהציגה התביעה ובהוכחת אשמתו של המערער בנסיבות העניין מעבר לספק סביר, או כדי לקפח את הגנתו של המערער. 17. מטעמים אלה, מסקנתנו היא שדין הערעור על הכרעת הדין להידחות. ובאשר לערעור על גזר הדין, הרי שגם לו - לא מצאנו מקום להיעתר. בעיקר נטען לפנינו, שבנסיבות המקרה היה מקום להסתפק באי הרשעה חלף ההרשעה של המערער. לא מצאנו מקום להתערב בעונש שהושת על המערער בבית משפט קמא. אין מדובר באירוע של מה בכך, והא מצדיק ענישה הולמת. כך, אפילו בנסיבות שבהן אין למערער עבר פלילי וכאשר לא נפתחו נגדו תיקים נוספים בין מועד ביצוע העבירה לבין מתן גזר הדין בבית משפט קמא. בית משפט קמא גם שקל לקולא את העובדה שחברו של המערער - מארו - לא הועמד לדין. נשקלה גם החבלה שנחבל המערער עצמו. אולם עדיין אין בכל אלה כדי להקהות מחומרת האירוע. מדובר בתקיפה של נהג אוטובוס, אשר אמון על הסעת נוסעים. בצדק ציין בית משפט קמא שתקיפה שכזו יש בה משום סיכון פוטנציאלי לנוסעים. ועוד צוין על ידי בית משפט קמא, שהמערער לא נטל אחריות על מעשיו. לפי התיעוד הרפואי המתייחס למערער, כך ציין בית משפט קמא, הוא היה תחת השפעת אלכוהול. מקובל עלינו שבנסיבות אלה אין מקום לבטל את ההרשעה. ומעבר לכך, שעונש המאסר על תנאי, כמו גם הקנס והפיצוי שהושתו על המערער, אינם מצדיקים התערבות ערכאת הערעור בנסיבות המקרה. 18. סוף דבר - הערעור על כל חלקיו - נדחה. משפט פליליאלימותחוק העונשיןתקיפה