עבירה של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53 ו-61 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן - "החוק"), ועבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין על פי סעיף 61(3) לחוק. המעשים שנקבע כי עשה המערער היו אלה: כאשר היה תלוי ועומד נגדו עונש השעיה, הוא ביצע שתי פעולות המיוחדות לעורך דין: החתמת לקוח על תצהיר והופעה בבית משפט, שניהם בהליך שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, ביום 12.10.08 (התאריך שכתוב על התצהיר הוא 6.10.08). 4. המערער הודה כי אכן עשה את שני המעשים האמורים, וזאת בתיק דחוף של אדם שלקחו ממנו את ילדיו. בדיון הצטרף אליו עו"ד בשם X, אך עורך דין זה לא טען כדבעי, ובמקומו החל המערער לטעון (אף שלדבריו, היום בפניי, היה ללא מדי משפט, וכוונתו המקורית הייתה שמי שיטפל באותו לקוח יהיה עו"ד X). 5. בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את הנאשם והטיל עליו עונש של שלוש שנות השעיה, מתוכן 30 חודש במצטבר לכל עונש השעיה אחר, ו-6 חודשים בחופף. כמו כן הטיל עליו השעיה על תנאי ל-18 חודש וחייב אותו בהוצאות בסך 12,000 ₪. כאמור, עונש זה נותר על כנו לאחר שערעורו נדחה בבית הדין המשמעתי הארצי. 6. טענות המערער ביחס להרשעה מבוססות על הטיעון המשפטי הבא: הוא אישר כי נדון להשעיה של 5 שנים. אולם, לטענתו, במהלך הדיון בערעורו בבית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 126/03) הוסיפה אחת מחברות בית הדין, עו"ד X, הוראה לפיה "תקופת ההשעיה החלקית לא תובא במניין תקופת ההשעיה שנקבעה על ידי בית הדין קמא" (סעיף 7 לפסק דינה). אב בית הדין עו"ד אוריאל גניהר הצטרף לדבריה והשופט השלישי היה בדעת מיעוט שאינה רלבנטית. לטענת המערער, הוראה זו של הצטברות תקופת ההשעיה היא מנוגדת לסעיף 78(ז) לחוק, הקובע כי "הושעה עורך דין זמנית לפי סעיף זה, תבוא תקופת ההשעיה הזמנית במניין ריצוי העונש שהוטל עליו". מאחר ואת שני המעשים של ייצוג הלקוח והחתמתו על התצהיר ביצע המערער בתום חמש שנות ההשעיה שנקבעו בפסק הדין, שהסתיימו ביום 4.9.08, הרי החלטת בית הדין המשמעתי הארצי, לפיה תקופת ההשעיה הזמנית לא תיכלל במניין חמש השנים האמורות, היא "אולטרא וירס". לחילופין, היא מצדיקה זיכוי עקב טעות בהבנת הדין. בנוסף לכך, על פי העיקרון, לפיו כאשר יש ספק הוא צריך לפעול לטובת הנאשם, כאמור בסעיף 34כב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין"), יש לזכותו. 7. ב"כ הלשכה, עו"ד X, תומך בעמדת שתי הערכאות השיפוטיות המשמעתיות, שסברו כי אין לקבל טיעון זה, שכן עניינו של המערער בעקבות פסק הדין שקבע את ההשעיה הגיע לבית המשפט העליון וערעורו נדחה (על"ע 9013/05). לכן, מדובר בפסק דין חלוט, וגם אם יש טענות לגבי "אולטרא וירס", מה שקובע הוא פסק הדין של בית המשפט העליון. מוסיף וטוען עו"ד X, בהתבסס, בין היתר, על האמור בסעיף 25 לפסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 98/12, נשוא הערעור שבפניי, כי המערער בחר בדרך של הגשת עתירה מינהלית, ובמסגרתה ביקש כי יינתן פסק דין הצהרתי, לפיו תקופת ההשעיה הזמנית נכללת בתוך חמש השנים האמורות, אך עתירתו נדחתה (עת"מ 2392/06, שניתנה על ידי כב' השופטת שרה גדות, מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, ביום יג תשרי תשס"ט (12.10.08)). 8. תשובותיו של עו"ד X נגד טענות הלשכה, הן אלה: בית המשפט העליון אינו יכול לחרוג מן החוק. כאשר בית המשפט לעניינים מינהליים דן בנושא, היה זה בעתירתו נגד פרסום בעתון גלובס. בכל מקרה, גם אם יש ספק, בפרשנות הוא צריך לפעול לטובת הנאשם. 9. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ביחס להרשעה, הגעתי למסקנה כי בעניין זה צדקו שתי הערכאות המשמעתיות. 10. מבחינה משפטית, כאשר ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין, וצד סבור שהוא "אולטרא וירס", יכול הוא לתקוף אותו באופן חזיתי או באופן עקיף. במקרה שלפנינו, בחר המערער להגיש את העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, כדי שבית המשפט האמור היה זה אשר יפרש את משמעות תקופת ההשעיה של חמש שנים, האם היא כוללת את תקופת ההשעיה הזמנית, אם לאו. צודק עו"ד X בכך שבעתירה מוזכר הפרסום בעתון גלובס; אולם, הסעד המבוקש בעתירה וכן תיאור הסעד בפסק הדין, אינו מתייחס לפרסום בעתון גלובס, אלא כולו עוסק בשאלה המשפטית העקרונית: מתי מסתיימת השעית חברותו של X X בלשכת עורכי הדין, האם ביום 4.9.08 (חמש שנים הכוללות את תקופת ההשעיה הזמנית), או ביום 30.8.11, כגירסת הלשכה, על פי פסק הדין של הדיינת בבית הדין המשמעתי הארצי, עו"ד X, שאושר בבית המשפט העליון? 11. נכון אומנם שפסק הדין של השופטת גדות, שישבה לדין בבית הדין לעניינים מינהליים בתל אביב, ניתן ביום 12.10.08, ונשלח לצדדים בדואר, ולכן לא ידע X X באותו יום עצמו, שבו הופיע בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (שהוא יום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי לעניינים מינהליים בתל אביב), את ההכרעה שתינתן. אולם, מבחינה משפטית, כאשר בוחר אדם לפנות לבית משפט מוסמך, כדי להצהיר האם מעשה מסוים, הוא מותר או אסור, ובזמן שהתיק תלוי ועומד, הוא מבצע את אותו מעשה, שעליו הוא מבקש שבית משפט יכריע בדבר חוקיותו, לא יוכל הוא לחסות תחת הגנת טעות בדין, כפי שטוען המערער בפניי. 12. לפיכך, משבחר המערער, בעיניים פקוחות, לעזור ללקוחו - ואני מאמין לרגשותיו הסובייקטיביים של המערער שרצה לחלץ את אותו לקוח ממצב קשה (ולכך אתן משקל לעניין העונש כפי שיפורט להלן) - מבחינה משפטית, ביצע הנאשם את העבירות שיוחסו לו, דהיינו: פעילות כעורך דין, בתקופת השעיה. 13. אליבא דאמת, המערער עצמו ידע שהמצב הוא כזה, שעדיף שהוא לא יופיע בהליך. הוא העיד בבית הדין המשמעתי וגם בפניי, כי לעניין חתימה על התצהיר נעשה "חיפוש" במסדרונות בית המשפט לענייני משפחה, כדי לנסות ולמצוא עורך דין, שיחתום על התצהיר, ומשזה לא נמצא, והייתה דחיפות בהגשת התצהיר, חתם ואישר המערער את התצהיר, כעורך דין (בעת הקראת קטע זה של פסק הדין, מעיר המערער כי ייתכן ונפלה טעות בהליכים, ובקובלנה, והתצהיר נחתם במקום אחר, ולא במסדרון של בית המשפט לענייני משפחה). 14. גם ביחס להופעתו בבית המשפט לענייני משפחה, הסביר המערער גם היום בפניי, כי, לכתחילה, התכוון לכך שמי שיופיע כעורך דין בתיק יהיה עו"ד X, שאכן הופיע, ושמו מופיע בתחילת הפרוטוקול כמייצג. אומנם, בנוסח המודפס, מופיע גם שמו של המערער כמייצג, אך הדבר מחוק. בכל מקרה, הודה המערער כי הוא החל לטעון בדיון בבית המשפט לענייני משפחה, מאחר שלא היה שבע רצון מטיעוניו של עו"ד X. 15. על כל פנים, מהנתונים שהובאו לעיל, עולה כי המערער היה ער לבעייתיות של הופעה בבית משפט וחתימה על תצהיר, ובנוסף להגשת העתירה המינהלית כמוזכר לעיל, הוא הגיע לבית המשפט לענייני משפחה עם עו"ד X. בנסיבות אלה, אין לקבל טענת הגנה של טעות בהבנת החוק, כאמור בסעיף 34(יט) לחוק העונשין, שכותרת השוליים שלו היא "טעות במצב המשפטי", הקובע כי "לעניין האחריות הפלילית, אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר". 16. הנסיבות שתוארו לעיל, הן הפנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים, והן הניסיון לגרום לכך שמי שיופיע בהליך בבית המשפט לענייני משפחה יהיה עו"ד X, לבדו, כל אלה הביאוני למסקנה, לאור הסיפא של סעיף 34(יט) הנ"ל, הדורשת כי התנאי לקבלת ההגנה היא כי "הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר" - תנאי זה לא התקיים במקרה שבפנינו (וראה לעניין זה גם את הספרות והפסיקה, המוזכרים בסעיפים 21-24 לפסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי). 17. יתר טענות המערער, שהינן שלוחה או הרחבה של הטענות האמורות, גם אם נוסחו בצורה אחרת, או בלבוש משפטי של הצורך לזכותו עקב ספק, נדחות אף הן, לאור הנימוקים שהובאו לעיל. 18. לאור האמור עד כה, חלק זה של הערעור, הנוגע להכרעת הדין - נדחה. 19. לעניין גזר הדין - עמדת שתי הערכאות המשפטיות הינן, כי יש צורך להרתיע מי שתיפקד כעורך דין, בתקופת השעיה. כמו כן, הוסף שיקול לחומרה, בשל הרשעותיו הקודמות של המערער במסגרת הליכים משמעתיים קודמים, שלא ראיתי צורך לפרטם כאן. 20. המערער הביא אסמכתאות משפטיות, לפיהן העונש, במקרה של עבירות דומות, הוא נמוך יותר. 21. מאידך גיסא, עו"ד X, ב"כ הלשכה, תומך בעמדת הערכאות המשמעתיות, ומדגיש כי רק עונש השעיה משמעותי יכול להיות אפקטיבי, כאשר מדובר באדם שבתקופת ההשעיה מתפקד כעורך דין. 22. היבט מיוחד התווסף במסגרת הטיעונים לעונש. מאז פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, עברו על המערער שתי חוויות: הראשונה, חמורה מאד, מבחינתו, שהיא פגיעה פיזית קשה בו, שנעשתה על ידי הגרוש של חברתו לחיים היום. לדברי המערער, מדובר בניסיון לרצח, אם כי בבית המשפט הועמד אותו מבצע בעבירה של חבלה חמורה, תוך שימוש בנשק, על פי סעיף 333, בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. עקב כך, אושפז המערער בבית חולים במשך כחודש, קיבל תרופות, ועד היום הוא נמצא בחופשת מחלה. האירוע השני הוא לידת בתו, ביום 1.8.13. 23. לטענת המערער, יש להתחשב בנסיבות אישיות, גם בעבירה של דין משמעתי. ו נוסף לכך, המערער טוען כי יש להתחשב בשינויים בנסיבות שקרו לאחר פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי. 24. עו"ד X, טוען בשם הלשכה ,כי אין לקבל גישה זו, שכן הדבר יגרום לכך שאנשים יגישו ערעור ללא כל בסיס, ומתוך תקווה שמא בתקופת הביניים, עד שמיעת הערעור, יקרו אירועים המצדיקים הפחתה בעונש. כן טען, כי קבלת גישת המערער יוצרת אי שוויון. 25. לאחר ששקלתי טענות שני הצדדים לעניין העונש, אני סבור כי יש להפחית את העונש, וזאת על אף פסיקה ארוכה ועקבית (גם שלי), כי בית המשפט המחוזי, כערכאה שלישית, ממעיט מאד בהתערבות בעונש, לאור המדיניות לפיה הגופים המוסמכים לקבוע ענישה משמעתית של עורכי הדין, הם הערכאות השיפוטיות המשמעתיות, המורכבות מעורכי דין חברים למקצוע של הנאשמים, וזאת כפי שקבע המחוקק בעצם הקמת ערכאות שיפוטיות אלה. 26. לעניין תקדימים בדבר עונשים דומים בעבירות של תיפקוד כעורך דין, בתקופת השעיה, הביא המערער בעיקרי הטיעון מטעמו, שני מקרים בהם העונש היה נמוך הרבה יותר: א. על"ע 9960/06 מרדכי חולדנקו נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א (2008), שם העונש שהוטל היה 8 חודשי השעיה ,ביחס לעבירות נוספות, חוץ מהעבירה של עיסוק בתקופת ההשעיה. אני ער לכך כי באותו מקרה מדובר היה בשליחת מכתב של הסכם, ולא ב"לב" המקצוע, כמו במקרה שלנו, של חתימה על תצהיר והופעה בבית משפט, וזאת ההבחנה שהזכיר ב"כ הלשכה בדיון בפניי. ב. עמל"ע 17913-09-12 עו"ד נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב (2013). באותה פרשה, שפסק הדין בה ניתן על ידי עמיתי כב' השופט משה יועד הכהן, העונש היה שנת השעיה בפועל ושנת השעיה על תנאי. שם המקרה עסק ב"לב" המקצוע, דהיינו: הופעה בבתי משפט במספר דיונים, אם כי נימוק לקולא היה שאותו עורך דין ייצג את בת זוגו, בתקופת ההשעיה. 27. במסגרת השיקולים לענישה, יש לזכור כי גם לפי גרסת הלשכה, אין מדובר בעורך דין שבאופן מכוון, לאורך זמן, מזלזל בפסק הדין שהורה על השעייתו. מדובר במקרה אחד בלבד, שבו אכן בוצעו שני מעשים. כפי שהבנתי מן המערער, ייתכן והמסירות מקלקלת את השורה, כמו שהאהבה מקלקלת את השורה. מידת התלהבותו של המערער מאותו הישג, שבזכותו זכה הלקוח בבית המשפט לענייני משפחה, חזרה ונשמעה מפיו לא אחת בדיונים בפניי. אין זה נימוק לאי הרשעה, אך מבחינת מטרות הענישה, יש להביא בחשבון כי המניע של הנאשם היה - לפחות מבחינתו הסובייקטיבית - מניע נאצל. לא הוזכרו בטיעוני הלשכה כל טענות כאילו מטרת המערער בייצוג האמור היה להשיג רווח כספי משמעותי. המערער אף ציין בפניי (במהלך הקראת החלטה זו) כי לא קיבל פרוטה מאותו לקוח. ללשכה אין ראיה אחרת בעניין זה. לצורך כך, אני מקבל נתון זה, לעניין שיקולי הענישה. 28. לעניין הנסיבות האישיות, צודק המערער כי יש מגמה בפסיקה, המאפשרת מתן משקל לאותן נסיבות אישיות, גם בהליך משמעתי (על"ע 3572/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' יונתן בוטח (2007), מפי כב' השופט סלים ג'ובראן, והאסמכתא המוזכרת שם, בפרשת שלם). 29. אשר לאירועים שקרו לאחר פסק הדין, לא מקובלת עלי גישת הלשכה, לפיה אין להתחשב בכך. מעשים שבכל יום בהליך פלילי (שהוא במקרים רבים חמור יותר מהליך משמעתי), כי ערכאת ערעור מתערבת בעונש, כאשר הנימוק לכך הוא אירוע שקרה לאחר גזר הדין נשוא הערעור שבפניה. כך אנו נוהגים בבית משפט זה, בשבתנו כערכאת ערעור על גזרי דין של בית משפט השלום, וכך נוהג בית המשפט העליון, בשבתו כערכאת ערעור על גזרי דין שניתנים בבית משפט זה. 30. הנימוקים של הלשכה בדבר אי שוויון או הגשת ערעורי סרק, אינם מקובלים עליי. קשה להעלות על הדעת כי המערער הגיש את הערעור כערעור סרק "מתוך תקווה" כי יתנקשו בחייו. 31. בכל מקרה, בית משפט זה חייב היום להחליט האם העונש שהוטל על המערער, הוא מתאים, אם לאו, כאשר כל הנתונים בידיו. 32. לאחר ששקלתי את כל הנתונים האמורים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור בעניין העונש, באופן הבא: במקום שלוש שנות השעיה ו-18 חודש השעיה על תנאי, שהוטלו על המערער, העונש יהיה זה: 18 חודשי השעיה ו-3 שנות השעיה על תנאי. ההוראה לפיה מתוך תקופת ההשעיה בפועל, 6 חודשים יהיו בחופף לעונש השעיה אחר, אשר אותו מרצה המערער, תעמוד בעינה. משמעות הדבר היא, כי בנוסף לכל תקופת ההשעיה שהוטלה על המערער, ושלדבריו מסתיימת ביום 6.7.15, תתווסף שנת השעיה נוספת, דהיינו: סיום ההשעיה יהיה ביום 5.7.16 (הכול ,בכפוף, כמובן, לתוצאות הערעור בבית המשפט העליון, בתיק שבו נקבעה ההשעיה עד 6.7.15, שתלוי ועומד בבית המשפט העליון). 33. ההשעיה על תנאי תעמוד, כאמור, על 36 חודשים (על אף שמדובר בתקופת השעיה על תנאי, ארוכה, הביע המערער נכונות לכך). 34. ההוצאות שנפסקו בבית הדין המשמעתי - יעמדו בעינם, כאשר התשלום בסך 12,000 ₪ ישולם ב-12 תשלומים של 1,000 ₪ לחודש; התשלום הראשון יבוצע ביום 1.1.14, ובאופן רצוף במשך 12 חודשים. 35. אין פסיקת הוצאות בהליך זה, וכל צד יישא בהוצאותיו. עורך דיןלשכת עורכי הדין