קיבל דו"ח תנועה בגין חניה במקום אסור, הגיש בקשה להישפט והוגש נגדו כתב אישום בעבירה לפי סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960. על פי עובדות כתב האישום, ביום 21.4.2011 בשעה 10:09, ברחוב הפרסה בירושלים, העמיד המערער רכבו במקום אסור. פסק הדין: 2. המערער כפר במיוחס לו, וטען (כעולה מסיכומיו בבית המשפט קמא) כי התמרור הוצב על עמוד חשמל, כי לא ניתן היה להבחין בתמרור מאחר שהוא מוסתר בשיחים, וכי במקום ישנו מפרץ חניה, בו חנו גם כלי רכב אחרים. לטענתו, המקום מהווה "מלכודת בכוונה... לסחוט כסף מאנשים". 3. בית המשפט שמע את עדותו של מר יאיר רוחם, הפקח שרשם את הדו"ח (להלן: "עד התביעה", "הפקח") ואת עדותו של המערער, והרשיע את המערער במיוחס לו בכתב האישום. בהכרעת הדין התייחס בית המשפט קמא לעדות הפקח, לפיה המערער העמיד את רכבו ליד תמרור ב/29, במקום אסור לחניה ולעצירה, בית המשפט ציין כי הוגשו תמונות המתעדות את חניית רכבו של המערער וכי מעדות הפקח עולה שהתמונות צולמו כאשר הפקח עמד בקו ישר מאחורי הרכב. כן ציין כי הפקח אישר שהתמרור נתלה על עמוד חשמל והעיד כי התמרור לא היה צמוד לשיחים שבצד הדרך ולא מוסתר על ידם וכי רכבו של המערער הוחנה בעיקול הדרך ולא במפרצון, כטענת המערער. בית המשפט התייחס גם לגירסתו של המערער כמפורט לעיל, ולטענת המערער לפיה התמונות שצילם הפקח צולמו מזווית מטעה ואינן משקפות נכוחה את שדה הראיה של הנוסעים בכביש. בסיכומו של דבר ציין בית המשפט בהכרעת הדין, כי לאחר ששמע את הצדדים, עיין בתמונות שהוגשו ושקל את טענותיהם, שוכנע כי לא היתה מניעה להבחין בתמרור. בית המשפט אף ציין כי המערער אישר בחקירתו את דברי הפקח לפיה תמונה ת/2(א) שצולמה על ידי הפקח, ושבה נראה התמרור בבירור, צולמה כשהפקח עומד מאחורי רכבו של המערער בצד הכביש בכיוון הנסיעה. בית המשפט אף ציין כי נראה שהתמונות שהגיש המערער, ובהן נ/1 ו- נ/6, צולמו כשהמערער עומד בסמוך לשיחים או צמוד לשפת הכביש ולא בכיוון הנסיעה, כי מזווית זו אכן קשה להבחין בתמרור אלא שהיא איננה משקפת נכונה את זווית הראיה של הנוהגים בכביש. לגבי הצבת התמרור על עמוד החשמל קבע בית המשפט כי טענות המערער בדבר אי חוקיות התמרור לא הוכחו, וחזקה כי התמרור הוצב כחוק. לפיכך הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה המיוחסת לו. 4. לעניין גזר הדין ציין בית המשפט כי שקל את עברו של המערער בענייני חניה, את העובדה שכפירתו בעובדות כתב האישום לא היתה מוצדקת, ומאידך את נסיבותיו האישיות של המערער כפי שפורטו על ידו, וגזר עליו קנס בסך 500 ₪ לתשלום בשני תשלומים. הטענות בערעור: 5. המערער טוען כי בית המשפט טעה באופן בו ניהל את עניינו של המערער, כמפורט בסעיפים 1 ו- 3 להודעת הערעור. המערער טוען כי היתה לו "דרישה מיידית מכב' השופטת לביקור במקום" וכי טעה בית המשפט שסירב לערוך ביקור במקום. עוד נטען כי טעה בית המשפט קמא כאשר במצב של "מילה מול מילה" ו"תמונה מול תמונה" העדיף את עדותו של הפקח וצילומיו על פני אלה של המערער. לטענת המערער, מאחר שהשופטת לא יצאה לביקור במקום, היה עליה לזכות את המערער, לפחות מחמת הספק. המערער מתייחס בערעור לעדותו של הפקח וטוען לחוסר מהימנות שלו. כן הוא טוען כי טעה בית המשפט קמא כשהסתמך בהכרעת הדין על אישור שלו, לפיו הצילום של הפקח נעשה כשהפקח עומד מאחורי רכבו, תוך הוצאת הדברים מהקשרם. עוד נטען כי העובדות השנויות במחלוקת נמצאות כולן בשטח, ורק שם ניתן לבררן לאשורן. נטען כי בית המשפט לא ביקש ולא קיבל את הסכמת הצדדים לפסוק על פי מסמכים - תמונות - אלא להיפך. לפיכך הוא מבקש לקבל את הערעור ולהורות על זיכויו, ולחילופין להחזיר את התיק לבית המשפט קמא לבירור מחדש. לחילופי חילופין ביקש המערער להציג ראיות חדשות בדיון בערעור, תמונות נוספות על אלה שהגיש בבית המשפט קמא, וזאת "ככל שכב' בית משפט זה לא ייצא לביקור במקום בעצמו ויעשה בכך את עבודתו של בית המשפט קמא". לעניין גזר הדין נטען כי הקנס, בסך 500 ₪, מוגזם ובלתי מידתי. לטענת המערער לא היה מקום להכפיל את הקנס המקורי "רק משום שהמערער ביקש למצות זכותו הלגיטימית לקבל את יומו בבית המשפט כאשר הוא בטוח ומשוכנע בצדקתו עד עצם היום הזה". לטענתו, בית המשפט קמא לא אפשר לו להעיד כעד לעניין העונש והדברים נרשמו מפיו כטיעון בלבד. דיון והכרעה: 6. דין הערעור על כל חלקיו להדחות. 7. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות - ראה, למשל, ע"פ 420/01, פלוני נ' מדינת ישראל 23.11.2009; ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 492 (1993); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000). בענייננו שמע בית המשפט את עד התביעה ואת המערער, התרשם מעדותם, מתמונות שהוגשו ומהסברי עד התביעה והמערער לגבי אופן צילום התמונות, וממסקנותיו עולה כי העדיף את גירסת עד התביעה על פני גירסתו של המערער. בית המשפט התייחס, אמנם, לדברי המערער לכך שהפקח צילם את התמונות בעמדו מאחורי הרכב החונה, אך גם ללא התייחסות זו, לאחר עיון בתמונות, לאור ההתרשמות מעדות הפקח, ותוך קביעה כי המערער צילם את תמונותיו כשהוא עומד בסמוך לשיחים, קבע בית המשפט כי התמונות שצילם הפקח משקפות את המצב בשטח וכי ניתן לראות שלא היתה מניעה להבחין בתמרור שהיה מוצב במקום. מדובר בקביעות עובדתיות, המבוססות על התרשמות בית המשפט מהעדים, והמערער לא הראה כל נימוק אשר יצדיק התערבות של ערכאת הערעור בהן. יצויין כי מעיון בתמונות, ובמיוחד בתמונה ת/2א', רואים שהתמרור האוסר על חניה ועצירה במקום אינו מוסתר וניתן להבחין בו לפני החניה במקום. אשר להחלטת בית המשפט קמא שלא לערוך ביקור במקום - ככלל, המשפט אמור להתנהל באולם בית המשפט והצדדים אמורים להביא ראיותיהם לפני בית המשפט. הצדדים רשאים לבקש מבית המשפט לערוך ביקור במקום, וההיענות לבקשה או דחייתה מסורות לשיקול דעתו של בית המשפט ולהתרשמותו מהראיות בכללותן. העובדה שמדובר ב"גירסה מול גירסה" או ב"תמונה מול תמונה" אין די בה כדי להצדיק ביקור במקום. הליכים פליליים, ובהם תיקים הנוגעים לעבירות חניה, מוכרעים לא אחת על בסיס ראייתי של גירסה מול גירסה ועל התרשמות הערכאה הדיונית מהגירסאות והראיות המובאות לפניה. משסברה הערכאה הדיונית כי די בראיות שלפניה כדי להגיע להכרעה, לא נפלה כל טעות בדחיית הבקשה לערוך ביקור במקום. אשר על כן, אני דוחה את הערעור על הכרעת הדין. 8. אשר לעונש - בית המשפט ציין בגזר דינו כי הוא מתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, ומנגד בכך שלגבי המערער אין מדובר במקרה חד פעמי. כן התחשב בכך שהמערער לא הודה במיוחס לו. אכן, המערער רשאי היה לבחור לנהל את ההליכים ולא להודות במיוחס לו, אך אינו יכול להנות מההקלה הניתנת למי שמודה ומקבל אחריות למעשיו. בנסיבות העניין בכללותן, קנס של 500 ₪ אינו מופרז ואין מקום להקל בו. לפיכך נדחה גם הערעור על גזר הדין. משפט תעבורהקנס תעבורה / דוח תנועהבקשה להישפטחניהדוח חניה