הרשם התיר למשיב לתקן את בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (בת.א 219747-07-10, מיום 19.12.12), והשנייה - ההחלטה מיום 03.04.13, בה נעתר לבקשת המשיב להארכת המועד להגשת ערעור. השתלשלות ההליכים בין הצדדים במסגרת ת.א 219747-07-10 בבית משפט השלום בירושלים, הגיש המשיב נגד המערער תביעה כספית על סכום של כמיליון ₪. ביום 19.12.12 ניתן פסק דין בו נדחתה התביעה. לטענת ב"כ המשיב, פסק הדין הומצא לו ביום 23.12.12, ומכאן, הצדדים מסכימים כי המועד האחרון להגשת ערעור על אותו פסק דין היה ביום 06.02.13. ביום 24.01.13, בחלוף חודש מיום המצאת פסק הדין למשיב, וכשבועיים בטרם חלף המועד להגשת הערעור (היינו, 06.02.13), פנה ב"כ המשיב לב"כ המערער בבקשה להסכמתו להארכת המועד להגשת הערעור, והוא נענה בשלילה. לפיכך, באותו היום הגיש ב"כ המשיב בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, בה ציין בין היתר את התנגדותו של המערער לבקשה זו. בנימוקים להארכת המועד טען ב"כ המשיב כי במשרדו נוצר עומס רב, הן בשל העובדה כי נדרשת עבודה רבה להכנת הערעור, אשר לדבריו הפכה מסובכת ומורכבת; הן בשל סיכומים רבים שעליו להגיש; והן משום שאחת מעורכות הדין במשרד יצאה לחופשה. בו ביום נעתר בית המשפט לבקשה במעמד צד אחד, והתיר למשיב להגיש את הערעור עד ליום 08.03.13, מבלי שהתבקשה תשובת המבקש לכך, ולמרות שלא צורף תצהיר לבקשה. עוד יצוין כי אין מחלוקת בעובדה כי הודעה בדבר החלטת בית המשפט להאריך את המועד לא נשלחה למשרדו של ב"כ המערער, לא על ידי בית המשפט וכן לא ידי ב"כ המשיב. על כן, לאחר שלטענת המערער הוא גילה, בדרך מקרה, אודות הגשת הבקשה להארכת המועד, "משיטוט מקרי בחלון פתיחת תיקים יומי שבאתר נט המשפט", הגיש ביום 11.02.13 בקשה לביטול החלטת בית המשפט מיום 24.01.13, וזאת מן הטעמים הבאים: שהבקשה לא הומצאה למשרדו של בא כוחו; כי לבקשה לא הוגש תצהיר; כי הבקשה נעדרת פירוט מספק; כי הבקשה איננה עונה על דרישת קיומו של "טעם מיוחד" כמתבקש מכוח הוראות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סד"א"), שהוא תנאי להיענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור; וכי אינטרס ההסתמכות של המערער נפגע בשל כך, משהניח כי המשיב טינו מתכוון להגיש ערעור. ביום 27.02.13 קיבל בית המשפט את בקשת המערער לביטול ההחלטה מיום 24.1.13, וקבע מועד לשמיעת טענות הצדדים בעניין הבקשה להארכת המועד. באותו מעמד הורה בית המשפט על מתן צו ארעי המאריך את המועד להגשת הבקשה, עד למתן החלטה בבקשה לגופה. בשל כך, ביום 28.02.13, הגיש המערער בקשה דחופה למתן רשות לתיקון הבקשה וצירוף תצהיר. ביום 01.03.13 נעתר בית המשפט לבקשת המשיב, ובין היתר מן הטעם שטרם נשמעה תגובת המערער לבקשת הארכת המועד לגופה. בתגובה טען המערער, כי יש לבטל החלטה זו משניתנה במעמד צד אחד בלבד. ביום 05.03.13 קבע בית המשפט כי יתייחס לבקשתו זו של המערער במסגרת החלטתו בבקשה לגופה. ביום 03.04.13 קיבל בית המשפט את בקשת המשיב להארכת המועד, והתיר לו להגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (להלן: "ההחלטה"). בהחלטתו סבר כב' הרשם כי הבקשה הוגשה בטרם נוצרה הסתמכות דיונית אצל המערער, משום שהיא הוגשה בתוך פרק הזמן שעמד לרשות המשיב להגשת הערעור, ואופיו של "הטעם המיוחד" משתנה לקולא בנסיבות בהן נשללה מן המערער טענת הסתמכות דיונית. כמו כן, בהחלטתו מצביע כב' הרשם על מכלול נסיבות בעניינם של הצדדים, אשר אף בהם יש כדי לאיין את טענת ההסתמכות, ולהצביע על קיומו של "טעם מיוחד", כגון: היעתרות בית המשפט לבקשת המשיב בראשונה; העובדה כי עם ביטול ההחלטה המקורית ביום 27.02.13, ניתן צו ארעי אשר בפועל הותיר את המצב על כנו עד להחלטה בבקשה לגופה; העובדה כי נוצרה הסתמכות חדשה אצל המשיב; ועוד. יצוין כי המשיב הגיש את הערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים, ביום 20.02.13, עוד בטרם ניתנה החלטת בית המשפט אשר ביטלה את ההחלטה המקורית שלו, ביום 27.02.13. טענות הצדדים טענות המערער לסברת המערער, טעה בית המשפט, שעה שטען כי לא נוצרה אצל המערער כל הסתמכות שלא יוגש ערעור, הואיל וב"כ המשיב דיבר עם ב"כ המערער בעניין רצונו להגיש ערעור, ואף ביקש את הסכמתו בטרם יפנה לבית המשפט לבקשת הארכת מועד. המערער טוען כי הקפיד לוודא מפעם לפעם כי לא הוגש ערעור על ידי המשיב, ומשראה שאכן לא הוגש, רווח לו. לטענתו, לא עלה בידו להבחין כי הוגשה בקשה כאמור, הן מן הסיבה כי החלטת בית המשפט לאשר את הבקשה לא הומצאה לו, והן משום שב"נט המשפט", התיק בו מופיעה ההחלטה האמורה אינו מקושר לתיק בית המשפט קמא. לסברת המערער, החלטת בית המשפט טומנת בחובה את הרעיון כי הודעה לצד השני בדבר כוונה להגיש בקשה להארכת מועד הינה מספקת לצורך קיום דרישת "הטעם המיוחד", וזו לסברת המערער הנחה מוטעית. בעניין זה מוסיף המערער וטוען, כי הנסיבות אשר פורטו בהרחבה בהחלטת כב' הרשם, כלל אינן מקימות "טעם מיוחד". כך, למשל, העובדה כי המבקש הקדים והגיש את הערעור ביום 20.02.13, בטרם ניתנה ההחלטה על ביטול בקשתו ביום 27.02.13, אין בה כדי להוות טעם מיוחד, משהערעור הוגש לאחר חלוף המועד (קרי לאחר ה- 06.02.13); ואותה החלטה בה האריך לו כב' הרשם את המועד להגשת הערעור, בוטלה על ידו ביום 27.02.13. זו גם הסיבה, כלל הנראה, שהמשיב עתר לתיקונה של הבקשה, משום שלטענת המערער, יש להניח כי המשיב עצמו הבין "שאין בה מאומה". זאת ועוד. העובדה כי הבקשה להארכת המועד הוגשה שבועיים בטרם חלוף המועד להגשת הערעור (הוגשה ביום 24.01.13, וחלוף המועד היה ביום 06.02.13), אין בה כדי לפגוע ביסוד ההסתמכות, שכן המשיב הסתיר מהמערער את דבר הבקשה וקיומה ומנע ממנו את זכות הטיעון. בנסיבות אלו, משלא ידע המערער על הגשת הבקשה, הרי שעסקינן בבקשה שלא ניתן לומר עליה שהוגשה במועד, וזאת חרף העובדה כי "טכנית" הוגשה שבועיים בטרם חלוף המועד. לבסוף, סבור המערער כי דין הבקשה להידחות, הן מן הפן הדיוני והן לגופה, משום שלא הייתה מגובה בתצהיר, ונימוקיה היו לקוניים ולא הצביעו על סיבה מיוחדת המצדיקה את הארכת המועד להגשת הערעור. טענות המשיב ראשית טוען המשיב, כי לא נפל כל פגם בהחלטת כב' הרשם, אשר בחן את כל הנסיבות עת האריך את המועד להגשת בקשת הערעור, והלכה פסוקה היא כי בית המשפט, בשבתו כבית משפט לערעורים, לא יתערב בהחלטות דיוניות, בהן מסור לערכאה קמא (ובמקרה דנן, לכב' הרשם) שיקול דעת רחב. להוכחת טענתו מפנה המשיב לבש"א 9702/10 וינשטיין נ' הפועלים האמריקאי ישראלי בע"מ (04.01.11), פסקה 3 לפסק הדין; רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר (19.07.09) פיסקה 27 לפסק הדין; רע"א 9195/12 בן זיקרי נ' שיניוק (05.02.13). לסברת המשיב, אף מחוקק המשנה גילה את דעתו בצו בית המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור), התשס"ט- 2009, כי על החלטות שעניינן הארכת מועד הקבוע בחיקוק, לא תינתן רשות ערעור, למעט ביחס להחלטה שמשמעותה היא שלילת האפשרות לפתוח בהליך (תקנה 1(2)). אמנם צו זה אינו חל על ערעור בזכות, ברם, לסברת המשיב, יש ללמוד ממנה גם ביחס לערעורים בזכות על כל סוגי ההחלטות אשר הוקנו על פי חוק לשיקול דעתו של רשם בית המשפט; וזאת, משום שמגמת מחוקק המשנה הייתה לצמצם את התערבות בית המשפט בהחלטות דיוניות. לגופו של ערעור, טוען המשיב שלוש טענות: האחת - כי אין יסוד לטענת ההסתמכות של המערער. זאת, משום, שלטענת המשיב, המערער ידע לאורך כל ההליכים כי יש בדעתו של המשיב להגיש ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום, ידיעה שהתגבשה אצל המערער כבר במסגרת ההליכים בבית משפט קמא, בה הגיש המשיב בקשה למתן סעד זמני עד להגשת ערעור. כמו כן התגבשה ידיעה זו, שעה שבא כוחו של המשיב ביקש מן המערער את תגובתו, באשר לרצון המשיב להגיש בקשה להארכת מועד ביום 24.01.13. ידיעה זו אף משתקפת מתצהירו של המערער עצמו, בו מציין כי בחיפוש שנערך באינטרנט כדי לבדוק האם הוגש ערעור, גילה כי הוגשה בקשה ביום 24.01.13. לפיכך, בשום שלב לא נוצרה אצל המערער הסתמכות כי המשיב לא יינצל את זכותו להגשת ערעור, אלא ההיפך הוא הנכון. עוד בעניין זה טוען המשיב, כי המערער סותר את עצמו בהודעת הערעור שלו, שכן, בפסקה 11 לטענותיו הוא טוען כי לא הייתה לו כל אפשרות לדעת על הגשת הבקשה באתר "נט המשפט" כיוון שנפתח תיק חדש נשוא הבקשה האמורה, והתיק החדש לא היה מקושר לתיק בבית משפט קמא. ברם, בפסקה 12 לטענותיו נטענה על ידו טענה הפוכה, ולפיה על ידי שיטוט מקרי בחלון פתיחת תיקים היומי שבאתר "נט המשפט", גילה את דבר הגשת הבקשה ואת אישורה על ידי בית המשפט. בנוסף טוען המשיב, כי לא זו בלבד שלא נוצרה ולא יכולה להיווצר אצל המערער הסתמכות כלשהי כאילו שהמשיב אינו מתכוון להגיש ערעור, אלא שדווקא אצל המשיב נוצרה הסתמכות, בשל החלטתו הראשונה של כב' הרשם מיום 24.01.13, בה הוארך המועד להגשת הערעור מטעמו עד ליום 08.03.13. כמו כן, אף אלמלא הארכת המועד על ידי בית המשפט, הרי שאילו בקשתו הייתה נדחית, עדיין נותרו לרשותו של המשיב שבועיים נוספים עד יום 06.02.13 בהם יכול היה להגיש את הערעור; ומשניתן האישור על ידי כב' הרשם, הסתמך על כך המשיב. יתרה מזו, הערעור הוגש בפועל על ידי המשיב ביום 20.02.13, דהיינו כשבועיים בלבד לאחר המועד הסופי המקורי להגשת הערעור ולאחר שניתנה לו ההארכה על ידי כב' הרשם, ומבלי שניצל את כל התקופה שעמדה לרשותו מכוח ההארכה (קרי, עד ה- 08.03.13). טענתו השנייה של המשיב נוגעת לטענות המערער בעניין היעדרו של "טעם מיוחד" המצדיק את הגשת הבקשה להארכת מועד. לסברת המשיב, הלכה פסוקה היא כי דרישת "הטעם המיוחד" הנדרש ביחס לבקשת הארכה המוגשת בתוך התקופה להגשת הערעור, הינה דרישה "מרוככת", ואף עומס עבודה והיקף ההשקעה הנדרשת לצורך הכנת ערעור עונים אז על הגדרת "טעם מיוחד". לפיכך, אין ממש בטענות המערער בעניין היעדרו של "טעם מיוחד". כאמור, המשיב מפנה למספר רב של אסמכתאות, אשר לטענתו יש בהם כדי להוכיח כי ניתן משקל לעובדה שהבקשות להארכת מועד הוגשו בתוך התקופה להגשת הערעור, או בנסיבות בהן הגשת הבקשה הייתה ידועה לצד שכנגד, וחלקן אף התקבלו בהיעדר התייחסות לסיכוי הערעור ובהיעדר תצהיר. טענתו השלישית של המשיב נוגעת לטענה כי הבקשה הוגשה מבלי שהיא מגובה בתצהיר. לסברתו, אין כל מניעה, לפי ההלכה הפסוקה, למתן רשות לתיקון כתבי טענות ולצירוף תצהיר, ובפרט כאשר הצד שכנגד טרם הגיש כתב תשובה מטעמו. כמו כן טוען המשיב, כי לאור העובדה שבקשתו הוגשה בתיאום עם ב"כ המערער, ובה אף נכללה אזכור להתנגדות המערער לבקשה, לא היה צורך כביכול בהגשת תצהיר; ועל כן, אף כב' הרשם ראה לנכון לאשרה במתכונת בה הוגשה, ללא תצהיר ובמעמד צד אחד (המשיב מפנה למספר אסמכתאות על מנת להוכיח טענתו, וביניהם: ת.א 45106-10-12 ברזל נ' מוסדות ברסלב (14.02.13)). בהקשר זה מוסיף המשיב וטוען, כי הסיבה אשר בגינה ביקש המערער לתקן את הבקשה ולצרף לה תצהיר, הינה אך למען "הזהירות" ועל מנת שהבקשה תידון לגופה, ושלא תידחה על יסוד טענות "פורמאליות" להן טען המערער. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מזה ומזה, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן. כאמור, אין מחלוקת בעובדה שפסק הדין של בית משפט קמא, מיום 19.12.12, הומצא למשיב ביום 23.12.12, ומשכך, המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 06.02.13. כאמור, הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור הוגשה כשבועיים בטרם חלף המועד להגשתו, ביום 24.01.13, והבקשה מנומקת בטעמים של מורכבות הכנת הערעור, וכן עומס עבודה במשרדו של ב"כ המשיב. תקנה 528 לתקנות סד"א מעגנת בתוכה דרישה ל"טעם מיוחד" כתנאי לכך שבית המשפט יוכל לאשר בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. דרישת הטעם המיוחד, מטרתה לאזן בין אינטרס מבקש האורכה למיצוי זכותו להשיג על פסק הדין שניתן בעניינו, לבין האינטרס של המשיב, להביא את ההליך אל סיומו, ולחזק את הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" ייבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בין השיקולים ייבחנו סיבת האיחור; משך האיחור; האם יש במתן האורכה כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות של הצד השני; וכן הסיכויים הלכאוריים של ההליך. (ראו בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני (21.4.2010); וכן, בש"א 7201/12 מנהל מקרקעי ישראל נ' גבעת שפירא כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (25.10.12)). הדרישה ל"טעם מיוחד" כאמור לעיל, טוען המערער, כי "עומס עבודה" אינו עולה כדי "טעם מיוחד", וכן כי נימוקיו של כב' הרשם להתגבשותו של "טעם מיוחד" אינן מספיקות להקים "טעם מיוחד" לצורך יישומה של תקנה 528 האמורה. מנגד, טוען המשיב כי משהוגשה הבקשה בתוך התקופה להגשת הערעור, מתרככת הדרישה ל"טעם מיוחד", ובנסיבות העניין, אף עומס עבודה יענה על דרישת ה"טעם המיוחד". מן המפורסמות הוא כי על מנת שתתקיים הדרישה ל"טעם מיוחד" יש להצביע על נסיבות חיצוניות אשר אינן תלויות בבעל הדין או בבא כוחו. לעומת זאת, כאשר העיכוב בהגשת הערעור נובע מסיבות הקשורות בהתנהגות בעל הדין עצמו או בא כוחו, אזי הנכונות להיעתר לבקשה מצטמצמת (ראו בש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי (20.10.96); וכן רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ (28.4.08)). עם זאת, לא כך הדבר עת עסקינן בבקשה להארכת מועד אשר הוגשה בתוך הזמן להגשת הערעור. בשורה של פסקי דין נתנו בתי המשפט לבעלי הדין אורכה להגשת ערעור על בסיס העובדה שהבקשה הוגשה בטרם חלף המועד להגשתו. בכלל החלטות אלו, מצינו, לא אחת, מתן אורכה מקום ש"הטעם המיוחד" עליו הצביעו בעלי הדין נגע לעומס עבודה גרידא. כך, למשל, בבש"א 8165/12 אדריאנה בוצ'לי בע"מ נ' אושרי קאשי (20.11.12), שם נקבע כדלקמן: "אין ספק כי הבקשה שלפניי לאקונית ביותר וגם הטיעון היחיד שבה - עומס עבודה - כללי עד מאד, ואינו נתמך בתצהיר. עם זאת אציין כי הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור, שכן מבדיקה במערכת "נט המשפט" עולה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הומצא לבא כוח המבקשות ביום 2.10.2012. במצב דברים זה באתי לכלל מסקנה כי ראוי ליתן ארכה קצרה להגשת ההליך - עד ליום 28.11.2012 [..]" [ההדגשות אינן במקור, ב.ג.] כך אף נקבע בב"שא 4897/12 קפלן את לוי בע"מ נ' מועצה אזורית חבל מודיעין (28.06.12): "... גם הטענה הכללית בדבר עומס עבודה אין לה משקל רב בנסיבות אלה. עם זאת, בהתחשב בכך שהבקשה הוגשה לפני תום המועד הקצוב בדין, כך שאין פגיעה ממשית באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד, ראיתי לנכון, לאחר בחינת טענות הצדדים, לאפשר ארכה קצרה להגשת ההליך - עד ליום 5.7.2012 [..]" נוסף על כך, בנדון דנן נוצר עומס העבודה במשרדו של ב"כ המשיב גם עקב יציאתה לחופשת מחלה של עורכת דין ממשרדו, בשל ניתוח מורכב שהיא עתידה לעבור, ועובדה זו העבירה נטל עבודה נוסף אל כתפי ב"כ המשיב. על כן, בנסיבות העניין, מוכן אני להכיר ב"עומס העבודה" כ"טעם מיוחד", שכן יש בנסיבות אלו, לסברתי, כדי להצביע על "נסיבה חיצונית" אשר אינה תלויה בב"כ המשיב. על כן, היות והגשת בקשה למתן אורכה מתאפשרת מקום שהוגשה בתוך המועד להגשת הערעור, כפי שהוגשה במקרה דנן - איני רואה לנכון להתייחס להשגות המערער על הסבריו של כ' הרשם להתגבשות של אותו "טעם מיוחד", מאחר שדי בכך שהבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת הערעור, גם מבלי להידרש להסברים נוספים. אינטרס ההסתמכות של המערער כאמור, לטענת המערער, ההחלטה בדבר מתן האורכה, פגע באינטרס ההסתמכות שלו, משום שלא עלה בידיו לדעת כי בקשה מעין זו הוגשה; ומעבר לכך, המשיב אף דאג להסתיר זאת ממנו. מנגד, טוען המשיב, כי חזקה שהמערער ידע על כוונה זו, משהלה אף ביקש ממנו את תגובתו לעניין הגשת הבקשה למתן האורכה. אף בעניין זה סבור אני כי הדין עם המשיב. בראש ובראשונה, לא ניתן לומר כי אינטרס ההסתמכות של המערער נפגע, משום שב"כ המשיב ביקש מב"כ המערער את תגובתו לצורך הגשת בקשה להארכת מועד. מכאן שכבר אז התגבשה אצל המערער הידיעה כי יש בדעתו של המשיב להגיש את הערעור. ידיעה זו, יש בה כדי לפגום בטענת המערער לפיה המשיב הסתיר ממנו את דבר הגשת הערעור, במכוון. יתירה מזאת, עצם ידיעתו על כוונה להגשת בקשה לארכה בתוך המועד להגשת הערעור, פוגמת בטענת ההסתמכות. הרי אילו היה המשיב מגיש את בקשתו לאחר חלוף המועד, אזי אינטרס המערער היה נפגע, משום שרווח לו כי המועד חלף והמשיב לא ניצל את זכותו על פי דין להגיש את הערעור. ברם, משטרם חלף המועד, והוגשה הבקשה, לא ניתן לומר כלל כי אינטרס המערער נפגע. עניין זה הודגש בשורה של פסקי דין, בהם נקבע, כי אינטרס הצד השני לא נפגע כאשר הבקשה הוגשה בטרם חלוף המועד להגשת הערעור. דוגמא לכך ניתן למצוא בבש"א 8820/10 רלה וינשטיין נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (15.12.10), שם נקבע כדלקמן: "אם לא ראיתי לנכון לדחות את הבקשה להארכת מועד לגמרי, הרי זה רק משום העובדה שהבקשה הוגשה ביום 1.12.2010, קרי: בתוך תקופת-הזמן שנקצבה בדין להגשת הליך הערעור. בכך יש כדי למזער את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבים. כמו-כן, מוכן אני בנסיבות המקרה ליתן משקל מסוים לטענות המשיבה בדבר מצוקת הזמן שאליה נקלעה." וכן בבש"א 2576/08 פלונית נ' ידיעות תקשורת (11.08.08): "בענייננו, לא ציינה המבקשת בבקשתה את המועד בו ניתן פסק הדין, אלא הסתפקה בטענה שפסק הדין הומצא לידה ביום 18.3.08, מבלי לתמוך בתצהיר את טענתה זו וכן את יתר הטענות שהועלו בבקשתה [..] יחד עם זאת, במקרה דנן, הוגשה הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בטרם חלפה התקופה להגשתו, ובטרם נתגבשה הסתמכות מצד המשיבה על סופיות הדיון בעניינה." כמו כן, גם העובדה שבעל דין מודיע לבעל הדין השני על כוונתו להגיש ערעור, יש בה - יחד עם העובדה שבקשת בעל הדין הוגשה תוך המועד הקבוע בדין להגשת הערעור - כדי לאיין את טענת בעל הדין השני להסתמכות. השוו, בש"א 4319/08 חברת עובד לוי תיעוש האבן והבנייה בע"מ נ' חברת י. זקן ובניו מפעלי בנייה בע"מ (11.06.08): "יחד עם זאת, אין חולק כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בזכות [..] אכן, המבקשת העמידה את המשיב, תוך פרק זמן קצר, על כך שאין היא משלימה עם החלטת בית המשפט קמא ומבקשת היא לתקפה. במצב זה, לא רכש המשיב "חסינות" מפני הליכים ערעוריים ולא גיבש הסתמכות כי לא יוטרד בהליכי ערעור. לעובדה זו חשיבות רבה, שכן עיקרה של הדרישה לטעמים מיוחדים טמון בהגנה על ציפייתו של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליך." וכן בבש"א 8179/98 נלה לוין נ' פרצוב (05.05.99) נקבע כי עת מודע בעל הדין שכנגד לכוונת הצד השני להגיש ערעור, די בכך כדי להוות טעם מיוחד אף כשלא הוגשה כל בקשה להארכת מועד: "הדרישה לקיומו של טעם מיוחד כתנאי להארכת המועד להגשת ערעור נובעת מכך, שעם חלוף תקופת הערעור קונה המשיב לעצמו "חסינות" מפני תקיפת פסק הדין והמשך ההליכים, ודרושים נימוקים כבדי משקל כדי לגבור על מחסום חסינות זו. ברם, אותה חסינות אינה עומדת במלוא תוקפה כאשר המשיב מודע לכוונתו של הצד שכנגד לערער על פסק הדין, לעיתים אף אם לא הוגשה בקשה להארכת מועד, והכוונה להגיש ערעור נלמדה רק בעקיפין מהליכים אחרים [...] בנסיבות אלה ניתן לומר, כי האינטרס של המשיבה, שלא להיות מוטרת יותר בהליכים, לא החל להתגבש. הכוונה לערער 'ריחפה בחלל' ומנעה מן המשיבה לראות בפסק הדין... סוף פסוק." בנסיבות דנן, ניתן אף להסיק כי החלטות כב' הרשם בעניינם של הצדדים, יצרו הסתמכות דווקא אצל המשיב, שכן, בהן נענה המשיב לבקשתו להארכת מועד להגשת הערעור. לאור כל האמור, אין בידי לקבל את טענת המערער כי נפגע אינטרס ההסתמכות שלו על סופיות פסק הדין ושל ההליך כולו, וכי על כן אין לאפשר למשיב למצות את זכותו בבית המשפט להגשת ערעור. טענות פורמאליות שהועלו על ידי המערער כאמור לעיל, סבור המערער כי יש לדחות את בקשת המערער משבתחילה נכתבה בצורה לאקונית, לא הייתה מגובה בתצהיר, וכן לא התמקדה בסיכויי הערעור. לטענתו, אף המשיב היה ער לכך, משביקש לתקן את הבקשה ולצרף לה תצהיר. מנגד טוען המשיב, כי הבקשה לתקן את בקשתו ולצרף לה תצהיר נעשתה אך למען הזהירות, והראיה כי בקשתו אושרה לכתחילה מבלי שצורף לה תצהיר תומך, ומבלי שהצביע בבקשתו על סיכויי הערעור. בעניין זה הדין עם המשיב. הגם שהיה עליו לצרף תצהיר לבקשה, ולפרט את סיכויי הערעור, הרי, משהוגשה בקשת האורכה בתוך המועד להגשת הערעור, נדמה כי הדרישה לצירוף תצהיר ולהצבעה על סיכויי הערעור הינה אכן דרישה מרוככת, כנטען לעיל, וזאת בשונה מתרחיש בו הוגשה הבקשה עצמה באיחור. ויצוין, כי בקשתו אושרה מלכתחילה אף ללא תצהיר, וסביר להניח כי כך נעשה מאחר שבבקשה גופה הציג המשיב את התנגדות המערער להגשת האורכה. (ראו לעיל: פרשת לוין בע"מ, וכן פרשת וינשטיין לעיל , פסקה 4 לפסק הדין). סיכום על בסיס כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להותיר על כנה את החלטת כב' הרשם, וכי על כן , דין הערעור להידחות, והוא נדחה בזאת. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על המערער בסך 10,000₪. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעור