בבקשה נטען שהסתבר למבקשים שהחברה היא הבעלים הרשום של נכס מקרקעין הידוע כחלקה 161 בגוש 10910 ("הנכס") וכי על מנת לעשות עסקה בזכויות בנכס, יש צורך בצו שיחזיר את שמה של החברה למרשם החברות אחרי שזו נמחקה מן המרשם לפני שנים רבות. המבקשים עתרו גם לפטור אותם מתשלום חוב אגרות שבו חבה החברה והמסתכם בסך 32,450 ₪ לתקופה שמשנת 1992 ועד עתה ("חוב האגרה"). לטענתם חיובם בתשלום חוב האגרות עבור תקופה שבה החברה לא הייתה פעילה ולא קיבלה כל שירותים של רשם החברות אינה עומדת בקנה אחד עם הפסיקה, שקבעה שתשלום אגרה צריך להיות מותנה בקבלת שירות. עוד הם טוענים שגביית חוב האגרה למפרע היא פגיעה בקניינם, המנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בקשר לכך הפנו המבקשים להחלטה שניתנה בבש"א 12334/01 ורשבסקי נ' חברת חלקה 143 בגוש 6122 בע"מ ( 22/8/01) ("עניין ורשבסקי"). המשיב הגיש תשובה לבקשה שממנה עולה כי החברה נמחקה מן המרשם, ועל אף בדיקה שנעשתה (לרבות בגנזך המדינה), לא ניתן לאתר מסמכים הנוגעים לה. עוד עולה מן התשובה כי המשיב אינו מתנגד למתן הצו הנעתר בבקשה, אלא שהוא סבור שיש להתנות את מתן הצו בתנאים הבאים: הגשת תצהיר של המבקשים ושל כל אדם אחר המעוניין במתן הצו; המצאת דו"ח שנתי עדכני בהתאם לסעיף 141 לחוק; וכן תשלום חוב האגרה. המשיב סבר גם שיש מקום להורות על פרסום הודעה בעיתון יומי או ברשומות בדבר הגשתה של בקשה זו, אולם הוא הותיר עניין זה לשיקול דעתו של בית המשפט. בהתייחס לטענת המבקשים כי במשך כל השנים שבהן הייתה החברה מחוקה מן המרשם היא לא קיבלה שירות ובשל כך היא אינה חייבת באגרה, טען המשיב כי על פי הפסיקה חוב האגרה שבו חייבות כל החברות אינו מותנה בקבלת שירות ממשי לכל חברה וחברה (ה"פ 4288-05-12 פולק נ' מעונות אסתר בע"מ (11/10/12)), וכן כי אין הכרח שמשלם האגרה יקבל תמורה ישירה, ודי גם בתמורה עקיפה שיש לה זיקה לאגרה המשולמת (ע"א 154/83 שופרסל בע"מ נ' איגוד ערים, פ"ד ל"ו (4) 403 (1983)). שקלתי את טענות הצדדים, והחלטתי לקבל את הבקשה ולהורות על החזרת שמה של החברה לפנקס, כמשמעו בסעיף 369 לפקודה. בצד זאת, אני רואה לקבל את טענותיו של המשיב ולהתנות את הצו הניתן בהחלטה זו בתנאים שאותם הוא פירט בתשובתו (בכפוף לסייג מסוים שיפורט להלן), ובכלל זה גם פרסום הודעה בעיתון יומי. נראה לי שהמשיב צודק כשהוא מציין שעל יסוד האמור בבקשה ובנספחיה ניתן להניח שקיימים בעלי מניות נוספים, ולכן יש מקום להורות שהמבקשים יפרסמו הודעה על דבר הגשת בקשה זו בעיתון יומי בעל תפוצה ארצית. בהודעה יצוין דבר הגשת בקשה זו, ויינתן לכל מעוניין פרק זמן של ארבעה עשר ימים להגיש לבית המשפט התנגדות או התייחסות אחרת למתן הצו. עניין אחר שיש לתת את הדעת עליו הוא חוב האגרה. כאמור, המבקשים הפנו בעניין זה להחלטה שניתנה בעניין ורשבסקי, ולאחר שעיינתי בה הגעתי למסקנה שבכל הכבוד, איני יכול להצטרף לדעה שהובעה בה ולמסקנה שאליה הגיע בית המשפט שם. סעיף 369 לפקודה קובע כי: "חברה או אחד מחבריה או מנושיה שראו עצמם מקופחים ממחיקת שמה של החברה, ובית המשפט, על פי בקשת אחד מאלה שהוגשה תוך עשרים שנים מיום פרסום ההודעה על המחיקה ברשומות, שוכנע שהחברה המשיכה בעסקיה או היתה מופעלת בעת שנמחק שמה, או שראה מטעם אחר שמן הצדק הוא להחזיר את שמה לפנקס - רשאי בית המשפט להורות בצו ששמה יוחזר לפנקס, ומשהוגש לרשם העתק מאושר של הצו יראו את החברה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה; ורשאי בית המשפט ליתן באותו צו כל הנחיה והוראה שיראה לצודק, כדי להעמיד את החברה וכל אדם אחר במצב קרוב ככל האפשר למצב שהיו בו אילולא נמחקה החברה" (ההדגשה הוספה, א"ק). המסקנה העולה מנוסח ההוראה היא שכאשר ניתן צו על פי סעיף 369, רואים את החברה שנמחקה כאילו לא כך קרה וכאילו היא ניהלה את עסקיה במשך כל התקופה שבה הייתה החברה מחוקה. בעניין ורשבסקי סבר בית המשפט כי משמען של המילים "יראו את החברה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה" הוא שיראו כך את החברה רק מכאן ואילך, ואין המשמעות שיראו אותה כאילו לא נמחקה מעולם. עם כל הכבוד, דרך זו של פירוש מוסיפה למילות הסעיף את מה שאין בו, ולדעתי כוונתו של הסעיף נלמדת ממילות הסיפא שלו, הנותנות לבית המשפט את הסמכות לתת כל הוראה על מנת להביא את החברה וכל אדם אחר "למצב שהיו בו אילולא נמחקה החברה". לשון אחרת, תכליתו של סעיף 369 היא "החייאת" חברה לאחר שזו נמחקה, וכששמה של החברה מוחזר לפנקס, הרי שהיא קיימת כאילו לא נמחקה, ואם נצבר לחובתה חוב אגרות בגין התקופה שבה הייתה מחוקה, עליה לשלמו, גם אם משמעות הדבר שהיא נושאת בתשלום חוב שנוצר בדיעבד. יש לזכור כי המנגנון הקבוע בסעיף 369 לפקודה הוא מנגנון שנועד לשם יצירת עובדה בדיעבד, היינו החזרה לפנקס של חברה שנמחקה, ועל רקע זה קשה לראות את הדופי בדרישת המשיב שחוב שנוצר בתקופה שהחברה הייתה מחוקה ישולם עתה. בעניין זה אני מבקש עם זאת לציין שדרישת המשיב שהמבקשים הם שיישאו בחוב האגרה כתנאי למתן הצו אינה נראית לי. גם אם נניח שהמבקשים, בתורת יורשי המנוח, הם בעלי מניות בחברה, לא ברור - והמשיב גם לא הסביר - מהו הבסיס הנורמטיבי שמכוחו ניתן לחייבם בתשלום חוב האגרה המוטל לפי הדין על החברה. הוראות סימן ב' לפרק הרביעי לחוק מאפשרות למשיב להטיל על החברה עיצום כספי במקרה של אי פירעון חוב האגרה, ובמידת הצורך גם לגבותו באמצעות פקודת המסים (גבייה) (סעיף 358 לחוק), להטילו על מי שהוא דירקטור בחברה (סעיף 360 לחוק) או לבקש את פירוקה של החברה (סעיף 362 לחוק) אולם לא ניתן למצוא בהוראות אלה הצדקה לחייב בעלי מניות באגרה שלא שולמה על ידי חברה החייבת בה. המבקשים טענו שדרישת תשלום האגרה היא פגיעה קשה בקניינם, המוגן חוקתית בחוק יסוד: האדם וחירותו. התקשיתי לקבל טענה זו, הן מפני שכמוסבר לעיל החוב אינו חובם של המבקשים כי אם חובה של החברה והן מפני שמקורו של החוב הוא באי תשלום אגרה שהחובה לשלמה נקבעה בדין. לטעמי, הגנת הקניין שבחוק היסוד אינה חלה על חובות שמקורם בתשלומי מס או אגרה המגיעים מנישום ולא שולמו, ולכן אני דוחה טענה זו של המבקשים. סיכומו של דבר הוא שאני מקבל את הבקשה, ומורה כי שמה של החברה יוחזר למרשם לאחר שיתמלאו כל התנאים המפורטים להלן: יוגש תצהיר של המבקש 1, בדומה לתצהירה של המבקשת 2 שהוגש בתמיכה לבקשה בתיק זה. ימונה לחברה דירקטור אחד או יותר (בהתאם לנדרש בתקנותיה) וכן יוגש למשיב דו"ח שנתי עדכני ערוך בהתאם לסעיף 141 לחוק. ישולם על ידי החברה (או עבורה) חוב האגרה שהיא חייבת בו. תפורסם הודעה בעיתון יומי בעל תפוצה ארצית על דבר הגשת בקשה זו. לאחר שיתמלאו כל התנאים דלעיל, תוגש בקשה ויינתן צו פורמאלי שיאפשר את החזרת שמה של החברה למרשם. דיני חברותחוק החברותצוויםפקודת החברות