עבירה של תקיפה סתם, עבירה על סעיף 379 לחוק, תקיפת בן זוג, עבירה על סעיף 382(ב) לחוק העונשין וכן הפרת הוראה חוקית, עבירה על סעיף 287(ב) לחוק. על-פי הנטען, בתאריך 29.7.09 ניתן צו בבית המשפט לענייני משפחה, בו נאסר על המערער להתקרב יותר ממרחק של 100 מטר מהדירה בה מתגוררת המתלוננת (להלן - ההוראה החוקית). בתאריך 18.12.09 הגיע המערער לדירתה של המתלוננת ברחוב הזרם בתל-אביב, תקף את המתלוננת ותקף גם את מעבידה של המתלוננת באותה תקופה, כאשר זה האחרון ישב ברכבו. את המתלוננת, כך על-פי הנטען, תקף המערער בשעה שזו האחרונה ניסתה להפריד בינו ובין המתלונן, שהוא כאמור מעבידה. לשניים נגרמו נזקים ומכאן האישום. בפסק-דין זהיר, מנומק היטב ובנוי היטב הרשיע בית-משפט קמא (כב' השופטת מ' ברק-נבו) את המערער לאחר שמיעת הראיות. על המערער הוטלו 5 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס וכן חוייב המערער לפצות כל אחד מהמתלוננים בסך 1,500 ₪. על פסק הדין על שני חלקיו, דהיינו - הכרעת הדין וגזר הדין, הערעור בפנינו. 2. פסק הדין נשען רובו ככולו על ממצאי מהימנות, שמגובים גם בבדיקה שיטתית של הגיון הדברים, דהיינו - ההגיון בגירסת המערער לעומת גירסתם של שני המתלוננים. המתלוננת טענה, כי בתאריך האמור היתה בשיעור של נהיגה מונעת, בסופו התקשרה למעסיקה, שהוא המתלונן, כיוון שרכבה היה במוסך וביקשה כי יאסוף אותה ויקפיץ אותה למוסך. כך אכן קרה. המתלונן הגיע למקום, וכאשר השניים התכוונו כבר להתחיל בנסיעה, הופיע לפתע המערער ברכבו, נעמד ליד רכבו של המתלונן, החל לקלל. בהמשך יצא המערער מן הרכב, תפס אותו בחולצתו, נתן לו אגרוף, קילל אותו. היא ירדה מהמכונית כדי לעזור למתלונן, שהוא, כזכור, מעסיקה, או-אז דחף המערער גם אותה, הנחית אגרוף בכתפה. בהמשך, כך לטענת המתלוננת, ניסה המערער לדרוס אותה. האירוע הסתיים בכך, שהמערער נסע לאחור וברח מהמקום, היא והמתלונן מסרו תלונה למשטרה בעקבות האירוע הנ"ל. 3. המתלוננת סיפרה על יחסיה הגרועים עם המערער לאורך תקופה. כדי להבהיר, השניים גרושים זה מזה ולהם שלושה ילדים משותפים. המתלוננת סיפרה, כי המערער הטריד אותה, בבית, במקום העבודה, שעל-כן הוצא צו ההרחקה שהוזכר ברישא לפסק הדין הנוכחי. המערער מצידו הכחיש מכל וכל את גירסת המתלוננת והמתלונן, על כל פרטיהן. לטענתו, הוא עבר במקרה באיזור שבו התרחש האירוע לגירסת המתלוננת. הוא הסיע חבר מלוד לאבו כביר וכך אירע שההתגלגל למקום. בנוסף טען המערער, כי היה בדרכו לבקר את ילדיהם המשותפים (שלו ושל המתלוננת) בדרכם מבית הספר. הוא אכן ראה את המתלוננת יורדת מרכבו של המתלונן, אולם הוא עצמו לא ירד מרכבו, המשיך בנסיעה וכל תיאורה של המתלוננת לא היה ולא נברא, הכל דברים חסרי-שחר, לא היה לו כל מגע, לא פיזי, לא מילולי, לא עם המתלוננת ולא עם המתלונן ומדובר בשקר מובהק של שניהם. 4. כפי שניתן להתרשם, חזית המריבה היא רחבה ביותר ומשתרעת על עצם קיומו של האירוע ולאו דווקא על פרטים מסויימים מתוכו. בית-משפט קמא נתן אמון בגירסת המתלוננת והמתלונן, וזהו הבסיס להרשעתו של המערער. בית-משפט קמא היה ער להבדלים בגירסאות, הבדלים שהם בעיקר הבדלים של ניואנסים ולא מעבר לכך, כגון: האם מדובר באגרוף או אגרופים, האם היתה משיכה בבגדים או לא היתה. חרף מודעותו של בית-משפט קמא לאותם הבדלים, סבר כי הגירסה בבסיסה היא גירסת אמת, שעל-כן הרשיע, כאמור, את המערער. 5. בגדר ממצאים מרכזיים בהכרעת הדין של בית-משפט קמא אנו רואים לציין אלה: בית-משפט קמא לא קיבל את טענתו של המערער, כי עבר שם במקרה בדרכו מלוד לאבו כביר. אליבא דבית-משפט קמא, "גירסה זו אינה מתקבלת על הדעת מכמה טעמים". בית המשפט מנה אחד לאחד את הטעמים שמתייחסים גם למיקום הפיזי, לגיאוגרפיה של המקום, ליתר דיוק. בית המשפט בדק את ההגיון לעבור ברחוב הזרם (הרחוב שבו התרחש האירוע על-פי הנטען) בהתייחס לגירסת המערער באשר לנסיעה מלוד לאבו כביר. רכיב נוסף בגירסה שאליו התייחס בית-משפט קמא הוא ענין הביקור אצל הילדים. בענין זה צויינה העובדה שהיה על המערער לתאם ביקור אצל הילדים. לא היתה מחלוקת על-כך שביקור כזה לא תואם, והרי לך רכיב נוסף שאיננו מתיישב עם גירסת המערער. משקל ממשי ייחס בית-משפט לכך, שהמערער לא מסר על "הקפצת" החבר בגירסתו המקורית, ובדיעבד גם לא הובא החבר כדי שיעיד בבית-משפט, חרף העובדה שלגירסתו משמעות ומשקל רב בדרך לקבלת גירסתו של המערער. המסקנה היתה, כי המערער רצה לפגוש במתלוננת ולא הגיע במקרה לרחוב הזרם (שבו התרחש האירוע). בשלב השני בחן בית-משפט קמא את גירסתו של המערער באשר לכך שלשני המתלוננים גם יחד היה מניע לטפול עליו אשמת שווא. המערער הסביר בבית המשפט את המניעים. אנו רואים להעיר, כי קריאת הגירסה בפני עצמה, עוד בטרם התייחסות לממצאיו של בית-משפט קמא בנוגע לה, מעוררת סימני שאלה של ממש. הגירסה נראית דמיונית וחסרת ממשות. מכל מקום, המערער טען כי נודע לו שהמתלונן אנס את המתלוננת. יש קלטת המנציחה זאת ובדרך לא דרך קשר ענין זה לכך שהשניים ביקשו לטפול עליו אשמת שווא, שעל-כן בדו יש מאין את האירוע נושא כתב האישום. הגירסה בדבר האונס, כאמור, לא נשמעת משכנעת, בלשון המעטה. מכל מקום, המערער טען כי היתה קלטת, אלא שקלטת זו לא הוגשה, הגם שלפי דברי המערער היא הומצאה למח"ש. חשובה מכך העובדה, כי המתלונן שעמד על דוכן העדים, כמו גם המתלוננת, כלל לא נחקרו בענין זה. על רקע האמור לעיל נראה לנו, כי מסקנתנו כמעט מתחייבת מאליה, ונאמר בפה מלא כי המסקנה לא לוותה בהתלבטות של ממש מצידנו. בגדר מושכלת יסוד ערכאת הערעור ממעטת להתערב בממצאי מהימנות, ובמקרה הנוכחי אין בסיס כלשהו להתערבות. כאמור, הממצאים של בית-משפט קמא מורכבים, הן מהתרשמות והן מהגיון, ולא מצאנו פסול בשניהם. בניגוד לדברי הסניגור, לשיטתנו, הממצא המרכזי, ליבת האירוע מצוייה בקביעתו של בית-משפט קמא, כי המערער לא הגיע למקום באקראי אלא תוך כוונה לפגוש במתלוננת. לענין זה מקובלות עלינו כל מסקנותיו של בית-משפט קמא והנמקותיו. המערער לא עשה מאומה כדי להוכיח את טענתו, לענין הימצאותו המקרית במקום. המעט שניתן היה לצפות לו היה, הבאת אותו חבר שאותו הסיע, אלא, שכאמור, הגירסה לא זו בלבד שלא הועלתה בשלב הראשון, גם לא הוכחה בדיעבד. תוך יציאה מנקודת הנחה כי המערער חפץ להגיע למקום, טענתו כי אמנם ראה את המתלוננת אך לא יצא כלל מרכבו איננה מעוררת אמון ואם סבר בית-משפט קמא שבפועל מדובר בשקר, לא נוכל להתערב בכך. 6. כנגד ממצאיו של בית-משפט קמא, מציב הסניגור, כאמור, סידרה של סתירות, שלשיטתנו אינן יורדות לשורשם של דברים. לא אלה הסתירות שבגללן תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות. סתירה מסוג האם היה אגרוף אחד או אגרופים, או האם היתה משיכה בבגדים אם לאו, איננה סתירה שעומדת בבסיסו של ממצא מהימנות. טול כל שני בני-אדם שהיו עדים לאותו אירוע, תן להם לספר את סיפורם ולעולם יהיו הבדלי ניואנסים ביניהם. אם לא יהיו הבדלים כאלה, הדעת נותנת כי מדובר בגירסה ששוננה היטב והשניים תיאמו ביניהם את פרטיה. כך סבר בית-משפט קמא, ויש לדברים על מה לסמוך. סתירה מהותית אליה היפנה הסניגור עניינה ניסיון הדריסה. בית-משפט קמא אמר לענין זה מה שאמר וקבע, שיתכן שהמתלוננת אכן הגזימה בענין זה (עמ' 2 סיפא), עדיין לא ראה בכך נימוק לשלול את אמינותה. בטיעונה בפנינו אמרה התובעת, כי יתכן שמדובר אפילו בתחושה סובייקטיבית של המתלוננת. תחושה סובייקטיבית יכולה לעלות בקנה אחד עם הממצא של בית-משפט קמא, כי המתלוננת הגזימה. היא אכן חשה שהמערער ניסה לדרוס אותה, אולם בפועל לא היה ניסיון דריסה. כך או כך, איננו סבורים כי סתירה לכאורית זו יכולה לשאת על גבה את משקלה של החלטה להתערב בממצאי מהימנות. 7. סוף דבר - לא מצאנו לנכון להתערב בהכרעת הדין ואנו דוחים את הערעור עליה. 8. לענין העונש - כאמור, על המערער הוטלו 5 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, ונראה לנו כי יש לו למערער על מה לברך בכך שבית-משפט קמא הסתפק בענישה זו. מדובר באדם בעל הרשעות קודמות, לרבות עבירת אלימות שעניינה פגיעה באותה מתלוננת עצמה. עונש של מאסר בעבודות שירות, ואפילו לא לתקופה המקסימלית, הוא עונש מידתי, ראוי שאין להתערב בו. 9. באשר לפיצוי למתלוננים - טרונייתו של המערער על-כך שלא הוכח כל נזק, ועדיין ראה בית-משפט קמא לפסוק להם פיצויים. המתלונן העיד על עוגמת הנפש והפחד שנגרם לו, ודי בכך כדי להצדיק את הפיצוי. גם לולא היה אומר זאת, הדעת נותנת שאירוע מסוג זה מותיר את חותמו בלב כל מי שהיה קורבן לו. הפיצוי שנפסק הוא פיצוי סמלי, שעל-כן גם בו לא נוכל להתערב, והערעור על כל מרכיביו נדחה. 10. על-פי האמור בחוות-דעת הממונה, ירצה המערער את תקופת המאסר בעבודת שירות שהושתה עליו במרכז יום לקשיש לוד, רח' שפירא 35, שכונת נווה, לוד. תאריך תחילת העבודה 6.10.13 למשך 5 חודשים. מתוך התקופה שנקצבה למערער בת 5 חודשים, יש לנכות את התקופה שאותה כבר ריצה בתיק זה בעבודות שירות, עד אשר ניתן עיכוב ביצוע, בין 4.4.13 לבין 2.5.13. המערער הוזהר כדין והובהר לו גם האמור בחוות-דעת הממונה. משפט פליליאלימותחוק העונשיןתקיפה