המערער הובא לדין בגין עבירה של נהיגה בשכרות - עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה") ותקנה 169 לתקנות התעבורה התשכ"א- 1961. 4. בכתב האישום נטען כי ביום 07/07/12, בשעה 17:55, נהג המערער ברכב בכביש 4 מחוף הים לצומת אלי אביבי. המערער עוכב לביקורת ובוצעה לו בדיקת נשיפון שנכשלה. למערער בוצעה בדיקת ינשוף ונמצא כי בגופו ריכוז של 405 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף. 5. ביום 19/12/12, התקיימה ישיבת הקראה אליה התייצב עורך דין מטעם המערער שביקש דחייה כדי ללמוד את חומר החקירה ועל כן, הדיון נדחה ליום 19/02/13. ביום זה, המערער הודה באמצעות בא כוחו בעובדות כתב האישום. 6. בית משפט לתעבורה שמע טיעונים לעונש וגזר על המערער את העונשים הבאים: 24 חודשי פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה, 6 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים וקנס כספי בסך 1,500 ₪ שישולם בארבעה תשלומים. 7. בא כוח המערער דהיום, פנה לאחר מתן גזר הדין לבית משפט לתעבורה בבקשה לחזרה מהודאה. בבקשה פירט את הנסיבות אשר הביאו אותו להודות ולטעמו יש מקום לקבל את הבקשה ולתת למערער את יומו בבית המשפט. 8. ביום 06/03/13, דחה בית משפט לתעבורה את בקשת המערער לחזור בו מהודאתו בהיעדר עילה שיש בה כדי לבסס בקשה מסוג זה. 9. כאמור, הערעור מופנה כנגד ההחלטה שדחתה את הבקשה לחזרה מהודיה, כנגד הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט לתעבורה. טענות הצדדים: 10. בא כוח המערער טען כי עורך הדין שייצג את המערער בבית משפט לתעבורה, מסר למערער ביום הודאתו כי המשיבה הציעה לו לסיים את התיק תוך תיקון כתב האישום והסכמה לעונש מופחת באופן מהותי. הוסיף כי אותו עורך הדין המליץ למערער להודות ללא הסדר טיעון. 11. לטענת בא כוח המערער דהיום, הסנגור הקודם ביקש להטיל על המערער "פסילה מינימלית" בעוד המשיבה ביקשה להטיל עליו את עונש המינימום, עונש מאסר על תנאי, פסילה על תנאי וקנס כספי. 12. ביום מתן גזר הדין וכעולה מפרוטוקול הדיון, הציע בית משפט לתעבורה לעכב מתן גזר הדין עד למתן פסק הדין בערעורים שהוגשו לבית המשפט המחוזי ובהם הוטלו עונשים נמוכים מעונש המינימום. הסנגור התנגד להצעה זו ובהתאם לזאת, גזר הדין ניתן בו ביום. 13. בא כוח המערער טען כי לדעתו עורך הדין לא הבין את משמעות הדברים ולא הסביר אותם למערער ולכן האחרון לא הבין משמעות הודאתו. בא כוח המערער הפנה לפסיקה. 14. בא כוח המשיבה סבור כי יש לדחות את הערעור. לטענתו לא נגרם למערער כל עיוות דין. מדובר בנאשם שהודה באמצעות סנגור. עוד עולה כי הוא סיפר ששתה אלכוהול על בטן ריקה. על כן, לא ניתן לומר כי הודאתו אינה הודאת אמת בעיקר משום שהראיות נגדו מבוססות על תוצאות בדיקת הינשוף. 15. בא כוח המשיבה טען כי אינו יכול להתייחס לטענות המערער בנוגע למה שסנגורו הקודם הסביר לו או המליץ בפניו עובר להודאתו בבית משפט לתעבורה. 16. בא כוח המשיבה הפנה לפסיקה וביקש לדחות את הערעור. דיון והכרעה: 17. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט לתעבורה, בהחלטתו הדוחה את הבקשה להתיר למערער לחזור בו מהודאתו, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים: אני מחליט לדחות את הערעור. 18. יש להזכיר כי בקשת המערער הוגשה לבימ"ש לתעבורה לאחר שגזר את דינו. המדובר במי שהיה מיוצג על ידי עורך דין, שהודה בשמו ובמעמדו בעובדות, טען לעונש ורק אז גזר בית משפט לתעבורה את דינו. קיים יסוד סביר ואף מבוסס שהרקע להגשת הבקשה היא התוצאה העונשית של ההליך והבקשה אינה נובעת מכך שהמערער הודה בטעות מבלי להבין את משמעות הודאתו, כך שהייתה בפני בית משפט לתעבורה הודאת אמת. 19. לעניין ההלכה לעניין חזרה מהודיה עליה חזר בימ"ש עליון לאחרונה ושב וקבע כי: "ביחס לתקופה שלאחר מתן גזר הדין (לרבות בשלב הערעור), ההלכה היא כי כדי שתענה בקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו, עליו להוכיח את התקיימותן של נסיבות חריגות במיוחד, כגון (ואין מדובר ברשימה סגורה); אי הבנתו משמעות הודאתו, או את משמעות הסדר הטיעון (בין היתר, על רקע של היעדר ייצוג משפטי), היעדר אזהרה כי בית המשפט איננו חייב לכבד את הסדר הטיעון, הפרת אימונים מצד סנגורו, או כל כשל אחר בייצוג ועוד (ראו למשל עניין פלוני 3227/10, בפיסקה 4 לפסק דינו של חברי, השופט נ' הנדל). - לעניין סוגיה זו ראו ע"פ 6349/11 גנס שניידר נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 10.6.13) -והפסיקה שהובאה שם ביחס לסוגיית החזרה מהודיה בשלבי ההליך המשפטי השונים. בעניינו של המערער לא מתקיימות נסיבות רגילות וקל וחומר כשנדרש קיומן של נסיבות חריגות במיוחד. 20. המערער לא הראה כל עילה שיש בה כדי לקבוע כי אכן בפנינו הודאה מוטעית, לא נכונה וניתנה שלא בהסכמה. הודאת המערער היא הודאה שנמסרה לבית משפט לתעבורה כשהמערער מיוצג על ידי עורך דין. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה הרושם כי בפני בית משפט לתעבורה הייתה הודאת אמת. זאת ועוד, עיון בחומר החקירה מראה כי קיימות נגד המערער ראיות טובות ואף יותר מכך, ובפועל לא שמעתי מפי המערער טענות הגנה שמתמודדות עם הראיות הטובות הקיימות נגדו. 21. אשר על כן, אני מחליט לדחות את הערעור. לא מצאתי כל מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט לתעבורה הדוחה את הבקשה לחזרה מהודיה. 22. כדי להסיר ספק, אציין גם כי העונש שהוטל על המערער אינו חמור עד למידה שתצדיק את התערבות ערכאת הערעור. העונש שהוטל על המערער הינו עונש המינימום הקבוע בחוק ועל עונש שכזה לא ניתן לומר כי הוא חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. 23. סוף דבר - אני דוחה את הערעור, כך שעל המערער לקיים את גזר דינו של בית משפט לתעבורה לאלתר כשמניין הזמן לכך הוא מיום מתן פסק דין זה. משפט תעבורהשכרותפקודת התעבורה