בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה מיום 8.4.13, אשר קיבל באופן חלקי תביעה לפיצוי שהוגשה ע"י המשיב, וחייב את המבקשת לשלם למשיב פיצוי בסך של 15,000 ₪ (להלן: "פסק הדין"). על יסוד הנימוקים אשר יפורטו להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור עצמו, ולקבל את הערעור על פסק הדין מיום 8.4.13 בחלקו, כמפורט להלן. רקע: ביום 16.12.2008 הגישה המבקשת נגד המשיב ושניים נוספים (להלן: "הנאשמים"), כתב אישום בבית משפט השלום בקריות, בו נטען כי: "בתאריך 11.2.2008 נתגלו באבו סנאן, בגוש: 18790, חלקה: 1 (להלן: "המקרקעין"), עבודות בנייה ללא היתר כדלקמן: שימוש בשתי סככות בשטח של כ- 2,090 מ"ר בשוק מסחרי, בסטייה מהיתר וללא היתר. עוד מואשמים הנאשמים בכך שמהמועד הנ"ל ואילך השתמשו במקרקעין שימוש חורג". ביום 25.11.10 התקיימה ישיבת הקראה והמשיב כפר במיוחס לו בכתב האישום. באותה ישיבה כב' השופטת הבכירה ר' לאופר חסון פסלה עצמה מלדון בתיק, והתיק עבר למותב אחר (כב' השופטת ט' תדמור זמיר), אשר בפניו שב המשיב וכפר במיוחס לו. ביום 25.10.11 התקיים דיון בית משפט השלום בקריות ללא נוכחות המשיב, במסגרתו החליט בית המשפט לקבל את בקשת המבקשת בהתאם לסעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 והורה על הוצאת צו הריסה. ביום 14.11.11 התקיים דיון בבקשת המשיב לביטול ההחלטה הנ"ל מיום 25.10.11 ובטרם ניתנה החלטה ע"י בית המשפט, שלחה המבקשת הודעה לפיה היא אינה מתנגדת לביטול ההחלטה והיא אכן בוטלה. ביום 13.5.12 שלחה המבקשת הודעה לבית המשפט לפיה היא חוזרת בה מהאישום ולפיכך זוכה המשיב ביום 14.5.12 מביצוע העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. לאור חזרתה של המבקשת מהגשת כתב האישום הגיש המשיב בקשה בבית משפט השלום בקריות לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), במסגרתה עתר לחייב את המבקשת בסך של 57,830 ₪. ביום 24.10.12 הגיעו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, להסכמה כי המבקשת תשלם את הוצאות ההגנה של המשיב בסך 5,000 ₪, "מבלי שהדבר יהווה תקדים", כלשון הצדדים. בהמשך, הגיש המבקש תביעת נזיקין בבית משפט לתביעות קטנות בחיפה (להלן: "בית משפט קמא") על סך של 32,700 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו בשל ההליך פלילי, שהוגש נגדו ע"י המבקשת, ושממנו זוכה ביום 14.5.12, כאמור. בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיב בחלקה, וביום 8.4.13 ניתן פסק דין אשר קבע כי על המבקשת לשלם למשיב פיצוי בסך של 15,000 ₪. על פסק הדין הנ"ל הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת בפניי. טענות הצדדים: המבקשת טוענת כי כנגד המשיב נפתחו בעבר שלושה הליכים פליליים, שניים מהם בגין בנייה ללא היתר ושימוש חורג במבנה בשוק, והשלישי בגין הפרת צו שיפוטי להריסת המבנה והפסקת השימוש בו, כאשר בשלושתם הורשע המשיב על פי הודאתו. עוד מציינת המבקשת כי בשנת 2009 הגישה המבקשת כנגד המשיב כתב אישום רביעי, אשר ממנו זוכה המשיב לאחר שהמבקשת חזרה בה מכתב האישום בשל חוסר ראיות, כהודעתה, וזאת על אף שהמשיב הצהיר בהליך, לשיטתה, הצהרות שקר מהותיות, ועל אף שהוכח ב"מישור האזרחי", כלשונה, כי המשיב עשה שימוש חורג בנכס; על כן, טוענת המבקשת כי די באמור כדי להשתיק את המשיב מלתבוע פיצויי נזיקין בגין זיכויו. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי המשיב הגיש בבית משפט קמא בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, במסגרתה קיבל את המלצת בית המשפט והוסכם כי המבקשת תשלם לו חלק מהוצאות הגנתו בסך של 5,000 ₪. באלה הנסיבות, טוענת המבקשת כי המשיב, כעולה משיעור הסכום שנתבע, ויתר על כל הנזק שאינו ממוני, כפי שתבע בהליך מושא הדיון, ואשר נגרם לו, לטענתו, כמו גם על חלק מההוצאות שהוציא להגנתו, במיוחד כאשר לא ציין כי בכוונתו להגיש תביעת נזיקין. לטענת המבקשת, אמנם רשאי המשיב להגיש גם בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין וגם תביעת נזיקין בגין זיכויו, אולם בנסיבות המקרה דנן מהווה ההסכמה במסגרת הדיון לפי סעיף 80 לחוק העונשין, שקיבלה תוקף של החלטה, מעשה בי דין גם לגבי הנזק שאינו ממוני שנגרם למשיב לטענתו, ולפיכך, מנוע המבקש מלהגיש תביעה נוספת. בנוסף, טוענת המבקשת כי סכום התביעה במישור הנזיקי נמוך ונבלע בסכום הנזק שעליו ויתר המשיב, כטענתה, במסגרת ההליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין, ולפיכך שגה בית משפט קמא כאשר פסק למשיב פיצוי נוסף מעבר לזה שקיבל המשיב במסגרת ההליך לפי חוק העונשין. עוד טוענת המבקשת כי המשיב בחר שלא להעיד בהליך בבית משפט קמא, לאחר שהמבקשת הודתה רק בעצם העובדה שהגישה את כתב האישום ללא ראיות, ועל כן, שגה בית משפט קמא כאשר מהודאה זו הסיק כי המבקשת התרשלה בהגשת כתב האישום וכי המשיב הוכיח את נזקו. לאור האמור טוענת המבקשת כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולבטל את פסק הדין של בית משפט קמא. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי אין כל רלוונטיות להליכים פליליים קודמים שהתנהלו נגד המשיב במיוחד כשהמבקשת התנהלה באופן רשלני, כקביעת בית משפט קמא, שעה שהודתה כי כתב האישום הוגש ללא ביסוס ראייתי ובחרה לחזור מכתב האישום שלוש וחצי שנים לאחר הגשתו. לעניין טענות המבקשת בדבר השתק, מניעות ומעשה בי-דין, טוען המשיב כי צדק בית משפט קמא עת דחה טענות אלו, מאחר והוסכם בין הצדדים כי המבקשת תשלם למשיב הוצאות הגנה בסך של 5,000 ₪ "מבלי שהדבר יהווה תקדים" ולפיכך, צדק בית משפט קמא כשקבע כי הפשרה מתייחסת להוצאות הגנה בלבד ולא לנזק שנגרם למשיב. עוד טוען המשיב, כי לא היתה כל מניעה מצידו להגיש את תביעתו הנזיקית והדבר אינו סותר את ההסכמות בין הצדדים במסגרת התביעה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, שכן לא הוסכם כי לא יהיו כל טענות או תביעות עתידיות מצד המשיב כלפי המבקשת, אלא נכתב מפורשות כי ההסכמה הושגה מבלי שהדבר יהווה תקדים. המשיב מוסיף וטוען, כי יש לדחות את טענת המבקשת כי הסכום שנתבע במסגרת סעיף 80 לחוק העונשין כולל גם את סכום "התביעה הנזיקית", שכן הוחלט ע"י כב' בית משפט קמא כי סך של 5,000 ₪, אשר שולמו ע"י המבקשת למשיב, מהווים תשלום חלקי בעד הוצאות הגנה בלבד. לעניין סכום הפיצוי שנפסק טוען המשיב כי אין לקבל את טענות המבקשת כי לא הוכח שנגרם נזק למשיב וכי צדק בית משפט קמא בקובעו כי משהתנהל נגד המשיב הליך פלילי במשך שלוש וחצי שנים באופן רשלני, הנזק הבלתי ממוני שנגרם לו מובן מאליו. לאור האמור, טוען המשיב כי דין בקשת רשות הערעור, להידחות. יצוין, כי ביום 10.12.13 התקיים דיון בפניי במסגרתו חזרו הצדדים על טענותיהם, כפי שפורטו לעיל. הפן הנורמטיבי: מתן רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות מוסדר בסעיף 64 לחוק בתי המשפט, נוסח משולב, התשמ"ד 1984 (להלן: "החוק"), הקובע כהאי לישנא: "פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי; בית המשפט המחוזי ידון בערעור בשופט אחד". הבקשה למתן רשות ערעור נבחנת על פי ייעודו ותכליתו של ההליך בשים לב להסדר האמור בסעיף 62 לחוק, אשר מתיר לבית המשפט לתביעות קטנות סטייה מדיני ראיות ומפרוצדורה על מנת לאפשר דיון קצר, מהיר וזול; לכל אלה השלכה גם על אמות המידה המנחות את ערכאת הערעור בבואה לבחון האם ליתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות, כפי שיובהר להלן. בעניין זה נאמר בבר"ע (י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"מ (3) (309) כי: "העקרונות, אשר לפיהם יש לנהוג במתן רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, צריכים להגזר מהמטרה שלשמה הוקם בית משפט זה, שבו הותר לסטות מדיני ראיות ופרוצדורה (סעיף 62לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]), שבו אין מרשים בדרך בלל הופעת עורכי דין (סעיף 63) ושבו מדובר על סכומים קטנים יחסית... אין להעתר לבקשה למתן רשות ערעור אלא כשמדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה, טעות שאינה תובעת דיונים ארוכים וטענות מקדמיות". וכן ראה דבריו של א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית (2009), 853: "רשות ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לתביעות קטנות לא תינתן אלא כשמדובר על טעות משפטית או עובדתית גלויה, ברורה ופשוטה. כאשר מדובר על נושא משפטי שאין בו פסיקה משפטית ברורה וחד-משמעית, לא תינתן, בדרך כלל, רשות ערעור. זאת, אפילו מדובר בשאלה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית, אלא אם כן מדובר בשאלה עקרונית שבית המשפט לתביעות קטנות מרבה לדון בה, כאשר רצוי שלא להנציח פסק-דין מוטעה המשמש לאותו בית משפט תקדים לתביעות דומות. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל במשורה, בנסיבות שבהן עולה שאלה משפטית או ציבורית עקרונית. קל וחומר כך, בתביעות קטנות. בתביעות מעין אלה, הרשות תינתן אך בנסיבות שבהן יש עוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר". על רקע השיקולים המפורטים לעיל, אבחן את בקשת רשות הערעור שהוגשה. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה סבורני כי דין הבקשה להתקבל בחלקה, בנסיבות בהן לדידי הוכחה, כפי שיפורט להלן, טעות בפסק הדין. ראשית אציין, כי אין בכוונתי להתערב בקביעת בית משפט קמא כי המבקשת התרשלה עת הגישה כתב אישום כנגד המשיב מבלי שהיו בידיה ראיות המבססות את ההרשעה, שכן מסקנה זו עולה מהצהרת המבקשת וטוב, שבעקבות הצהרתה, חזרה בה המבקשת מכתב האישום, הגם שחלף פרק זמן של שלוש וחצי שנים, שאינו פרק זמן מבוטל. אין חולק כי על המאשימה ובענייננו המבקשת מוטלת החובה להפעיל סמכויות המוקנות לה במיומנות ובסבירות, וכפועל יוצא להימנע מהגשת כתב אישום ללא ראיות ולהתמיד בניהול ההליך במשך שלוש וחצי שנים. עוד אוסיף ואציין כי דומני, שלא היתה מניעה כי המשיב יעתור לפיצוי בגין נזק לא ממוני חרף ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים בהליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין, בנסיבות בהן לא הוסכם בין הצדדים כי הסכום המשולם מהווה סילוק סופי ומוחלט של כל תביעות המשיב, לרבות אלה שלא נדונות בהליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין. זאת ועוד, משמעות הביטוי כי הפיצוי "לא יהווה תקדים", כשמו כן הוא, תקדים להליכים עתידיים דומים, ככל שיהיו, או הליכים בין הצדדים בהליך זה. משכך, האמור "לא יהווה תקדים" לפי פשוטו אין בו אמירה כי סולקו כל תביעות המשיב כנגד המבקשת. עם זאת סבורני, כי טעה בית משפט קמא עת פסק פיצוי ברף גבוה בסך של 15,000 ₪ בגין נזק לא ממוני לטובת המשיב, בנסיבות בהן גובה הנזק הוכחש באופן מפורש ע"י המבקשת במסגרת כתב ההגנה שהוגש בבית משפט קמא, ומשכך היה על המשיב להוכיח את נזקו הנטען במלואו, בטרם ייפסק לו פיצוי בשיעור שנפסק. המשיב כאמור, בחר שלא להעיד בהליך בפני בית משפט קמא ובכך שמט את הבסיס להוכחת מלוא הנזק הנטען על ידו, ובעניין זה ראוי להפנות להצהרת ב"כ המשיב בישיבת בית משפט קמא מיום 8.4.13: "הסברתי לתובע את זכויותיו והוא בוחר שלא להעיד וזאת לאור העובדה שמבחינת התביעה לאור גרסת הנתבעת בכתב ההגנה, יש כאן הודיה מלאה של בעל דין בכל הנטען בכתב התביעה". באלה הנתונים, כאשר המשיב בחר שלא להעיד ולהוכיח נזק ספציפי וכדבעי בשיעור הנתבע על ידו, סבורני, כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי מאחר והוגש כתב אישום כנגד המשיב ללא בסיס ראייתי, אין המשיב צריך להוכיח נזק הנטען על ידו, שכן הנזק שנגרם לו מובן מאליו, כלשונו. יחד עם זאת, בנסיבות בהן המבקשת מודה כי לא היה מקום להגיש כתב אישום כנגד המשיב, משלא היו בידיה ראיות המבססות את ההרשעה, הרי קמה הזכות למשיב כי ייפסק לו פיצוי, אלא שמדובר בפיצוי מדוד השעון על התנהלותה של המבקשת שניהלה כנגד המשיב הליך פלילי מבלי שיש בידה תשתית ראייתית לכך תקופה לא מבוטלת, והגדילה לעשות במסגרת ההליך שביקשה צו הריסה, שלימים בוטל. אציין, כי המבקשת כאמור, הודתה כי לא עמדה בתנאי סעיף 62 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 ואף ב"כ ציין מפורשות במסגרת הדיון בפניי ביום 10.12.13 כי: "זה שהמדינה לא היתה צריכה להגיש כתב אישום ללא ראיות, על כך אין מחלוקת". יצוין כי המבקשת חזרה בה מכתב האישום וזאת על אף שלא התגלו נסיבות חדשות שלא היו ידועות עם הגשת כתב האישום, לרבות שינוי במערך הראיות שנאספו או שינוי בגרסאות העדים. טענות המבקשת כי בבית משפט קמא הוגשו ראיות המוכיחות את אחריותו של הנאשם "במישור האזרחי", אין הן ממין העניין בהליך שבפניי, שכן על הפרק השאלה האם הוגש כתב אישום כדבעי, והאם הועמד המשיב כדין לדין פלילי בפני בית המשפט, על פי תשתית מתאימה להליך, ואלה בלבד. באלה הנסיבות, דומני, כי אמירת המבקשת, כאשר מצד אחד חוזרת היא מכתב האישום, אך מצד שני ממשיכה וטוענת כי בידיה ראיות "במישור האזרחי", מוטב שלא נאמרה משנאמרה, שהרי אין מקום מצד אחד לחזור מהאישום ולהביא לזיכוי נאשם, ומצד שני "לרמוז" כי ההליך הפלילי, לכאורה, היה ראוי משום שיש בידי המבקשת מסמכים הקושרים את המשיב לעבירה שיוחסה לו, הגם שלא הספיקו להגשת כתב אישום. דומה, כי המבקשת אינה יכולה לאחוז במקל משני קצותיו, מחד להצהיר כי הגישה כתב אישום ללא תשתית ראייתית, מבלי שניתן הסבר שמוציא את העוקץ מהתרשלותה בהגשת כתב אישום בלתי בדוק וניהול הליך לקוי במשך שלוש וחצי שנים; ומאידך להתנגד לפסיקת פיצוי למשיב, שחרב ההרשעה היתה מונפת מעל ראשו במשך למעלה משלוש שנים, הגם שלא היה מקום להגשת כתב אישום מלכתחילה ולא היה מקום להותיר את ההליך הפלילי במשך שלוש וחצי שנים. אשר על כן, ובשקלול כל האמור לעיל, מצאתי לקבל את הבקשה בחלקה ולפסוק לטובת המשיב פיצוי בסך של 2,000 ₪, מדוד לנסיבות שהוכחו. במכלול הנסיבות איני מוצאת להוסיף ולפסוק הוצאות. רשות ערעור (בזכות או ברשות)תביעות קטנותערעור