הורשעה בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח על פי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 (להלן: "הכללים") וכן סעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק"). בית הדין זיכה את המערערת מעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע עריכת דין לפי סעיף 61(3) לחוק מעבירה של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע על פי סעיף 53 ו-61(1) לחוק וכן מאי מתן סיוע לבית המשפט לעשות משפט לפי סעיפים 61(1) ו-64 לחוק. 3. מאחר שפסק דינו של בית הדין הארצי נשוא הערעור, לא פרט את התשתית העובדתית שהביאה להרשעת המערערת ולעונש שנגזר עליה, ראוי להביא תחילה, בניגוד לסדר המקובל, את תמצית העובדות שנקבעו בהכרעת הדין של בית הדין המחוזי וכן את נימוקיו לגזר הדין. פסק דינו של בית הדין המחוזי 4. בהכרעת דינו המפורטת והמנומקת קבע בית הדין המחוזי, כי המתלונן פנה לראשונה למערערת בסוף חודש ספטמבר 2008. זאת על מנת שתייצגו בערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בחודש מאי 2008 וקבע את הסדרי המשמורת ואת הסדרי הראיה שלו עם ילדיו הקטינים. לאחר שהמערערת עיינה בפסק הדין, היא חזרה אל המתלונן ואמרה לו כי יש מקום להגיש ערעור. המערערת החתימה את המתלונן על יפוי הכח (נ/2) הנושא את התאריך 23.9.08 (כך במקור), המסמיך את המערערת, בין היתר, לצלם חומר מתיק בית המשפט. המערערת דרשה עבור הטיפול בערעור סך של 13,000 ₪ אך היתה מוכנה להתחיל בטיפול לאחר תשלום מקדמה מיידית בסך 3,000 ₪ וזאת מבלי שנתנה למתלונן חשבונית. בנוסף, לקראת ערב סוכות של שנת 2008, שילם המתלונן למערערת סך של 1,500 ₪ נוספים ללא חשבונית שלדבריו היה בטוח שהתשלום הינו עבור הטיפול בתיק. תשלום נוסף, בסך 1,932 ₪ הועבר למערערת על פי דרישתה ביום 28.9.09 באמצעות שיקים (ת/1), כאשר על הקבלה נכתב "שכ"ט + אגרת תביעת משמורת (הסדרי ראיה)". בסה"כ שילם המתלונן למערערת סך כולל של 6,500 ₪, זאת מבלי שנחתם הסכם שכר טרחה. בשלב כלשהו, עזבה המערערת את משרדה והפגישות בינה לבין המתלונן נערכו בבית המערערת או בבית אמה. בשלב כלשהו, הודיעה המערערת למתלונן כי הוא מנוע מלהגיש ערעור על פסק הדין וסוכם על הגשת תביעה לשינוי או הרחבת הסדרי הראיה עם ילדיו. המערערת, על פי עדותה, הכינה טיוטות כתבי תביעה מתאימות. 5. בפועל, במשך כשנתיים ימים מאז חודש אוגוסט 2008 ועד למועד הגשת התלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, לא הוגשה לבית המשפט תביעה או בקשה כלשהי בעניינו של המתלונן. המתלונן דרש את השבת כספו חזרה והמערערת סרבה לכך, בטענה שהשקיעה עבודה רבה בטיפול בתיקו של המתלונן. בפסק דינו, דחה בית הדין המחוזי את טענת המערערת כי העובדה שיפוי הכח (נ/2) כלל התייחסות רק לנושא הצילומים מתיק בית המשפט מלמדת כי לא היתה אמורה להגיש בשמו של המתלונן ערעור או הליכים אחרים. בעניין זה צויין, כי יפוי הכח עצמו מפריך את הטענה שכן כלולים בו גם סעיפים המייפים במפורש את כוחו של עורך הדין להגיש בשם הלקוח הליכים משפטיים. בנוסף, צויין, כי המערערת לא הסבירה לשם מה היו נחוצים לה מסמכים מתיק בית המשפט, אם לא היתה לה כוונה להגיש הליכים (ערעור או תביעה). בנוסף, צויין, כי עצם הכנת הטיוטות של כתבי התביעה על ידי המערערת, שהוגשו כראיה על ידה, מלמדת על מטרת הטיפול המשפטי. 6. בית הדין המחוזי גם דחה את טענת המערערת, כי עצם ההשקעה המרובה בטיפול בעניינו של המתלונן, שוללת את קיום העבירה המיוחסת לה. על פי קביעתו, עצם השקעת שעות רבות בעניינו של המתלונן אינה יכולה לשמש תחליף לעמידה בהתחייבותה כלפי המתלונן דהיינו, הגשת הליכים בשמו לבית המשפט. עוד נדחתה טענת המערערת, כי עקב פעולותיה הושג במו"מ שיפור בהסדרי הראיה הקיימים וגם בכך די כדי לשלול קיומה של עבירה. בעניין זה נקבע כי נקיטת הליכים פורמאליים היתה פותחת בפני המתלונן את האופציה לקבע את המצב הרצוי מבלי להיות תלוי ברצונם של אחרים ומעשי המערערת שללו ממנו את אותה אופציה. עוד צויינה טענת המתלונן, כי ההסדר הלא פורמאלי לא הניב את התוצאות הרצויות מבחינתו. בית הדין ציין כי שורש הפורענות במקרה זה נעוץ בעובדה שלא נערך הסכם שכר טרחה בין המתלונן לבין המערערת וקבע כי עריכת הסכם כזה עולה בקנה אחד עם חובות האמון הגילוי הנאות ותום הלב שחב עורך הדין כלפי לקוחו. בהימנעותה מלהכין הסכם כאמור, לא פעלה המערערת בדרך העולה בקנה אחד עם אותן חובות והנטל להוכיח כי פעלה כן, למרות העדרו של ההסכם, מוטל עליה אך היא לא עמדה בו. 7. בית הדין הוסיף וקבע, כי סטנדרט הנאמנות שבו מחוייב עורך הדין כלפי הלקוח לפי כלל 2 לכללים, הוא סטנדרט גבוה והוא נשמת אפו של המקצוע. בנוסף נקבע, כי עורך הדין משמש גם כשלוחו של הלקוח וחובת הנאמנות מטילה עליו לפעול בהגינות ובנאמנות לפי מיטב האינטרסים של השולח ותוך העדפה מלאה של אינטרס השולח. למרות האמור, המערערת לא הגישה לבית המשפט את ההליכים שהתחייבה להגיש בשם המתלונן וגם נמנעה מלהשיב לו את כספו. אמנם, לא ניתן לקבוע כי ניתקה מגע עם המתלונן אך הקשר שקיימה עימו אינו מהווה דוגמה ומופת לאופן שבו על עורך דין לנהוג עם לקוחותיו. לפיכך, הרשיע בית הדין את המערערת בעבירות של חובת נאמנות ומסירות ללקוח לפי סעיף 2 לכללים וסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק. יחד עם זאת, החליט בית הדין, בנסיבות העניין, כי לא הוכח שמעשי המערערת מהווים עבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ואף לא עבירה מסוג מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע. כמו-כן, זיכה את המערערת מעבירה של אי מתן סיוע לבית המשפט לעשות משפט לפי סעיפים 61(1) ו-64 לחוק. 8. בגזר הדין מיום 2.9.12, עמד בית הדין על כך שאי הבהירות שבה לקו יחסי המערערת והמתלונן, בשל העדר הסכם שכר טרחה "היתה צפויה להוליד את הפורענות שקרתה בסופו של דבר". בית הדין ציין כי לאחר עיון בגיליון הרשעות קודמות ולאחר ששמע מפי המערערת על רצונה וכוונתה לשפר את דרכיה, ראוי להטיל על המערערת עונש של השעיה על תנאי למשך 12 חודשים, למשך שנתיים וכן פיצוי למתלונן בסך 6,500 ₪ וכן תשלום הוצאות לקובל בסך 2,000 ₪. פסק הדין של בית הדין הארצי 9. במוקד הכרעתו של בית הדין הארצי עמדה רשימת ההרשעות המשמעתיות הקודמות של המערערת, 22 במספר, 17 מהן ניתנו בין התאריכים 22.12.93 ועד 17.6.01 ו-5 מהן ניתנו בין התאריכים 28.12.10 ועד 3.5.12. הרשעותיה של המערערת בתקופה הראשונה היו בעיקרן בגין עבירות לפי סעיף 2 לכללים וכן לפי סעיפים 53, 54, 61(1), 61(2) ו-61(3) והתאפיינו באי טיפול בעניינו של לקוח, באי דיווח ללקוח, בטיפול לא ראוי בעניינו של לקוח באי מתן חשבונית והעלאת טענות כוזבות, בעיכוב כספי פיקדון שלא כדין, בטיפול רשלני בעניינו של מתלונן וכן באי מתן מענה לקובל. קבוצת ההרשעות בתקופה השנייה כללה הרשעות בגין עיכוב פיקדון ומסמכים שלא כדין ואי מתן מענה לפניות הלשכה אליה. 10. בית הדין ראה בחומרה את העובדה שעד למועד הערעור לא שילמה המערערת למתלונן וללשכה את הכספים שנקבעו בגזר הדין של בית הדין קמא וכן את ניסיונה לתקוף ממצאים עובדתיים בהכרעת הדין. בית הדין ציין, כי המערערת הורשעה במספר לא מבוטל של הליכים נגדה, כאשר המשותף להם הינו דפוס התנהגות דומה. בנוסף, ציין את העובדה שבהליכים קודמים הענישה הקלה יחסית לא הרתיעוה מלחזור מלבצע עבירות. בית הדין קבע, כי אמנם בתקופה שבין השנים 2001-2008 נמנעה המערערת מלעבור עבירות משמעת, אולם בתקופה שלאחר מכן, החל משנת 2008, מעידים התיקים בהם הורשעה על דפוס התנהגות בלתי מקובל, הן בעניין השירות ללקוחות והן בעניין כספי לקוחות והן בעניין אי קיום התחייבויות כלפי לקוחות. בית הדין קבע על סמך כלל "הכמות הופכת לאיכות", כי הפסקת חברות בלשכה לתקופה ממושכת או לצמיתות מתחייבת לאו דווקא בשל הרשעה ספציפית בעבירה חמורה אלא גם כאשר הוגדשה הסאה על ידי חריגה נמשכת המלמדת על כך שעורך הדין לא למד את לקחו והוא מורשע שוב ושוב. בעניין זה דחה בית הדין את טענת המערערת כי רוב רובן של הרשעותיה התבצעו לפני למעלה מ-10 שנים שכן היא שבה והורשעה בין השנים 2008 ו-2012. 11. בית הדין קבע כי אין הצדקה שציבור הלקוחות שיפנה אל המערערת בעתיד על מנת לקבל שירותי עריכת דין יהיה נתון לדפוס התנהגות מהסוג המאפיין אותה ובכך יסכן את זכויותיו ואת כספו וחובתו של בית הדין המשמעתי לוודא כי מקצוע עריכת הדין ימשיך ליהנות משמו הטוב ומהאמון שהציבור רוכש לו. עוד צויין, כי אין הדין המשמעתי צריך לעסוק רק בענישה, אלא מטרתו היא גם הגנה על הציבור שזקוק לשירותי עריכת דין מפני עורכי דין בלתי ראויים. בית הדין ציין כי הוא ער לכך שהכלל הוא שאין ערכאת הערעור מעמידה עצמה בנעלי הערכה הדיונית לעניין העונש. אולם, המערערת הורשעה לאחר ניהול הוכחות בשורת עבירות, שטיבן, מהותן והצטברותן הכוללת מצביעה על אורח התנהגות חמור המחייב רף ענישה מרתיע ובאספקלריה זו הקל בית הדין יתר על המידה עם המערערת. 12. בית הדין ציין כי שקל לצד שיקולי החומרה גם את נסיבותיה האישיות של המערערת הסועדת את אמה במחלתה וכן את העובדה שבסופו של יום השיבה המערערת למתלונן את כספו וגם שילמה את ההוצאות שנפסקו לחובתה בבית הדין המחוזי. לפיכך, החמיר בית הדין בעונשה והעמיד אותו על עונש של הוצאה מן הלשכה לתקופה של שנה אחת בפועל, זאת תוך הותרת העונש על תנאי ללא שינוי. בנוסף, נמנע בית הדין מלהטיל על המערערת הוצאות וכן פטר אותה מתשלומי ריבית והצמדה על הסכומים שהיה עליה לשלם למתלונן ולקובל ואשר שולמו באיחור. עיקר טענות הצדדים 13. ב"כ המערערת טען כי משמעות הפיכתו של עונש השעיה על תנאי שנגזר על המערערת בבית הדין המחוזי, לעונש של השעיה בפועל דומה להפיכתו של עונש על תנאי ל"מאסר עולם". לדבריו, יהיה בעונש זה כדי לכרות את הענף המקצועי שעליו יושבת המערערת. זאת נעשה, כך נטען, ללא נימוק ממשי. ב"כ המערערת הוסיף וטען, כי בית הדין טעה בכך שנתן משקל יתר להרשעותיה של המערערת בעבירות שנעברו על ידה עד לשנת 1999 שבגינן הושעתה למשך 9 חודשים בפועל וכן באופן התייחסותו לעבירות המשמעת בהן הורשעה, מאז הסתיימה אותה תקופת השעיה בחודש ינואר 2002 ועד לשנת 2008. עוד נטען, כי בית הדין גם התעלם מן העובדה שמאז סיום אותה תקופת השעיה לא עברה המערערת עבירה וכי בגין העבירות המאוחרות החל משנת 2008 הורשעה לאחר הרשעתה בתיק זה ולפיכך ההתחשבות באותן הרשעות לצורך החמרה ממשית בעונש איננה ראויה. 14. עוד נטען, ביחס להרשעות מאז שנת 2008, כי מדובר בהרשעה אחת בגין אי החזרת פיקדון של 1,500 ₪ והרשעה נוספת בגין עיכוב מסמכים שרוב רובם היו אצל המתלוננת, כאשר משני המקרים זוכתה המערערת ממרבית האישומים שנכללו בקובלנות הרלבנטיות. עוד נטען, כי בית הדין עצמו ראה את מקור הפורענות בחוסר הבהירות שנבע מהעדרו של הסכם שכר טרחה בין המערערת לבין הלקוח ומכאן שאין לראות במעשה המערערת תוצאה של זלזול או של חוסר טיפול. בנוסף נטען, כי המערערת צפתה מלכתחילה שהמתלונן יתקשה לשלם לה וגבתה ממנו מראש רק מחצית משכר הטרחה המוסכם. באשר לעיכוב בהחזרת שכר הטרחה, צויין כי המערערת החזירה מחצית מהשכר שסוכם, משום שסברה בתום לב כי אין להחזיר למתלונן את מה ששולם לה בגין עבודה שבוצעה והוכחה בפני בית הדין המחוזי. 15. המערערת הוסיפה וטענה היא נמצאת כיום בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית, שמטרתו לסייע לה בכך שלא תפגע באינטרסים שלה עצמה. למשל, במצבים של אי מתן מענה לקובל וכן בטיפול בלקוחות שניתן לזהות את הפורענות שעשויה לצמוח מהם. עוד נטען כי המערערת מקבלת את הקביעה כי אי מתן מענה מצידה לקובל יש בה חומרה והיא אף ריצתה עונש השעיה של חודש ימים בגין העבירות הקשורות בכך ותלויה ועומדת נגדה השעיה על תנאי של 30 חודש באם תיכשל בעבירה נוספת מסוג זה. בנוסף נטען, כי באף אחד מהתיקים בהם הורשעה מאז שנת 2008 לא עמדו נגדה תקופות של השעיה על תנאי שיש מקום להפעילן. המערערת טוענת עוד כי לא שלחה יד בכספי הלקוח וכי בהתנהגותה לא התקיים כל מימד של אי יושר או של חוסר הגינות. עוד ציינה, כי אם יקויים העונש שגזר בית הדין הארצי, ייגזר עליה "כיליון מוחלט" מאחר שהיא בת 61 ומפרנסת את עצמה לבדה, תומכת בבתה היחידה הלומדת בחו"ל ואין לה מקורות כספיים נוספים. 16. ב"כ המשיבה, במענה, טוען כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין הארצי גם בשל כלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור בהחלטות ערכאות המשמעת של לשכת עורכי הדין. לטענת ב"כ המשיבה, אין להתערב בקביעת בית הדין הארצי, כי המערערת לא הפנימה את החומרה שבמעשיה וכי ניסיונותיה למעט בערכם מעידים כי אינה מודעת לרמת האתיקה הנדרשת מעורך-דין. עוד ציין, כי אמנם בתקופה שבין השנים 2001-2008 נמנעה המערערת מלעבור עבירות משמעת, אולם הרשעותיה החל משנת 2008 מעידות על דפוס התנהגות בלתי מקובל, הן בעניין השירות ללקוחות והן בעניין כספי לקוחות והן בעניין אי התחייבות כלפי לקוחות. עוד טען, כי בית הדין הארצי הפעיל נכונה את כלל הכמות ההופכת לאיכות וכי מצבור הרשעותיה של המערערת מחייב להפעיל את אותו כלל. בנוסף ציין, כי על אף הוראת בית הדין המחוזי, לא השיבה המערערת ללקוח את כספו אלא לאחר שקיבלה הוראה נחרצת מבית הדין הארצי, דבר שהחמיר את ההתרשמות בעניין עיכוב כספי הלקוח. דיון והכרעה 17. כלל הוא שערכאה זו בשבתה בערעור ב"גלגול שלישי" ממעטת להתערב בקביעותיהן של ערכאות המשמעת בענייני ענישה. בעניין זה נפסק בעבר על ידי בית המשפט העליון, שסמכותו לדון בערעורים מן הסוג הנדון הועברה לבית משפט זה, כי: "כבר נאמר לא אחת שבתי-הדין המשמעתיים יסללו את "שביל המותר והאסור בהליכותיהם של עורכי דין". במה דברים אמורים? בשיקול-דעת המבטיח שהעונש שהוטל נמצא בתחום הענישה הראויה (ראו: על"ע 3/72 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין תל-אביב-יפו נ' פלוני [7]; על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע [8]; על"ע 4498/95 הנ"ל [1] שם). בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי השופט ברק (כתוארו אז): "חוסר התערבות זה קיים מקום שהעונש שהוטל על-ידי בית הדין המשמעתי תואם את מדיניות הענישה הראויה, אם כי במסגרתה של מדיניות זו הוא נוטה לחומרה או לקולא. לעומת זאת, בית-משפט זה יתערב בעונש שהוטל על-ידי בית-דין משמעתי, אם עונש זה חורג ממדיניות הענישה הראויה. בעניין זה אין מקום להתחשב בקביעתו של בית הדין המשמעתי, שכן האחריות העליונה לגיבושה של מדיניות ענישה ראויה, במסגרת העקרונות שקבע המחוקק, מוטלת על בית המשפט העליון" (על"ע 9/86 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' רגב [9], בעמ'459-458)". על"ע 1364/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב נ' יוסף סלוביק, עו"ד, (פורסם בפדאור, 27.10.2004). 18. לא מצאתי כי יש לסטות מכלל זה בעניינה של המערערת ולקבוע כי העונש שנגזר על ידי בית הדין הארצי חורג ממדיניות הענישה הראויה. יצויין, כי המערערת לא ערערה לפני בית הדין הארצי על ממצאיו העובדתיים של בית הדין המחוזי ששמשו כתשתית לבית הדין הארצי, עת הורה על החמרת עונשה. מאותם ממצאים עולה כי המערערת לא פעלה כנדרש בעניינו של הלקוח ולא הגישה עבורו את ההליכים המשפטיים לגביהם סוכם, על אף שגבתה ממנו שכ"ט. עוד נקבע, כי את אי עריכת הסכם שכ"ט עם הלקוח, שהותיר את מהות השרות המוסכם בעמימות, יש לגלגל דווקא לפתחה של המערערת שהיתה חייבת לדאוג לעריכתו, אך לא עשתה כן. בכך לא עלתה התנהגותה בקנה אחד עם חובות האמון והגילוי הנאות המתחייבות מתפקידו של עורך הדין. בנוסף נקבע, כי על אף שלא ניתקה עם הלקוח מגע, הקשר שקיימה עמו אינו יכול להוות מופת לקשר הראוי בין עו"ד לבין לקוחותיו. 19. קביעות אלה בעניין התנהלותה של המערערת אינן עומדת בחלל ריק שכן למערערת, בעברה, שורה ארוכה של הרשעות משמעתיות, גם אם חלה הפוגה בעבירות בין השנים 2001-2008. יצויין, כי בניגוד לטענת המערערת גם בתקופה השנייה שלאחר שנת 2008 הורשעה במספר לא מבוטל בעבירות משמעת שאין עניינן רק אי מענה לקובל כפי שניסתה להציג זאת בערעור שבפניי. הרושם הכולל ממכלול עבירותיה של המערערת כי במקרה הנדון פעל בית הדין הארצי נכונה כאשר אימץ את "כלל הכמות ההופכת לאיכות", אף כי עשה זאת באופן מדוד ומידתי. בעניין זה, ציין בית הדין הארצי נכונה את תכליותיה של הענישה המשמעתית, בעקבות הנאמר בעל"ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' שרה דוידוביץ' ( מיום 8.7.10). תכליות אלה הן בחינת כשירותו והתאמתו של עורך הדין שמעשיו לקו בפגם משמעתי להמשיך ולעסוק במקצוע; ההגנה על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין; ההגנה על המערכת המקצועית של עורכי הדין והאמינות שהיא אמורה להקרין כלפי הציבור הרחב בכלל וכלפי כלל הלקוחות בפרט. בנוסף, מקובלת עליי עמדתו של בית הדין הארצי כי מטרתה של הענישה המשמעתית הינה גם הגנה על הציבור הנזקק לשירותי עריכת דין מפני עורכי דין בלתי ראויים. 20. מכלול שיקולים אלה הצדיק בעיניי את ההחמרה בענישה שננקטה בעניינה של המערערת, על רקע הרשעותיה הקודמות הן מטעמי הרתעת הפרט והן מטעמי הרתעת הרבים. לא נעלמו מעיניי מצוקותיה האישיות של המערערת, כפי שפורטו גם בפני ערכאות המשמעת וגם בפניי, כמו גם דבריה הנרגשים בסיומו של הדיון. יחד עם זאת, במקרה הנדון על השיקולים האישיים לסגת מפני האינטרס הציבורי שהצדיק הטלת עונש של השעיה בפועל במקרה הנדון. 21. לאור כל האמור, הערעור נדחה. בנסיבות, אמנע גם אני, כמו בית הדין הארצי, מהטלת הוצאות על המערערת. עורך דיןמשפט פליליהרשעהנאמנותלקוחותלשכת עורכי הדין