ערעור על גזר דין של בית משפט השלום ל-20 חודשי מאסר בפועל

ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום ל-20 חודשי מאסר בפועל, שאותם עליו לרצות במצטבר לכל עונש מאסר אחר אותו הוא מרצה, וכן שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, וזאת למקרה שיעבור עבירה נגד הרכוש שעונשה שנתיים מאסר ומעלה. ב. בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה: בתאריך 23.3.11 בשעה 24:00, או בסמוך לכך, התפרץ המערער, בהיותו בגילופין, לביתה של המתלוננת בבאקה אל גרביה, בכך שפתח את חלון הסלון ונכנס לתוך הבית בכוונה לבצע בו גניבה. בהיות המתלוננת ישנה במיטתה נכנס המערער לחדר השינה, נשא ונטל מן השידה שליד מיטתה מכשיר טלפון נייד, וכן כסף מזומן בסך של 200 דולר. משהתעוררה המתלוננת וצעקה לעבר המערער, הוא מיהר וברח דרך חלון הסלון ונמלט. אחיו של המערער ניסה לעצור את בריחתו, אולם אז תקף המערער את אחיו בכך שדחף אותו ונמלט. ג. המשיבה ייחסה למערער עבירות של התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) של חוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), גניבה לפי סעיף 384 של החוק, ותקיפה סתם, לפי סעיף 379 של החוק. בישיבת בית משפט קמא מיום 4.9.12 כפר המערער בעובדות כתב האישום, אך ביום 5.11.12 הושג הסדר שלפיו תוקן כתב האישום, ולפיכך, חזר בו המערער מן הכפירה, הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע בהתאם להודאתו. ד. בית משפט קמא הורה על הזמנת תסקיר של שירות המבחן. מן התסקיר, שתאריכו 18.2.13, עולה, כי המערער סיים 12 שנות לימוד, אך לדבריו לא נבחן בבחינות הבגרות בגלל רצונו להשתלב בעבודה ואכן, עבד שנתיים בחברה העוסקת בתעשיות אלומיניום, עד למעצרו. נכון למועד התסקיר ריצה המערער עונש מאסר בפועל של 20 חודשים, וזאת הן בגין עבירת שוד מזויין (שבגינה נדון ל-18 חודשי מאסר), והן בגין עבירה של חבלה במזיד ברכב ופריצה לרכב בכוונה לגנוב עליה נדון בבית המשפט לנוער בתל-אביב לשלושה חודשי מאסר, כשחודשיים מהם במצטבר. ה. מן התסקיר עולה, כי לאורך השנים עשה המערער שימוש בסמים מסוג חשיש באופן קבוע ואינטנסיבי, אך לטענתו, עוד טרם מאסרו הפסיק את השימוש בסמים, וכן את שתיית האלכוהול, לאחר שהרגיש כי מיצה את השימוש. המערער נטל אחריות מלאה על ביצוע העבירות נשוא הדיון הנוכחי, אם כי טען בפני שירות המבחן שאינו זוכר הרבה מפרטי העבירות, ובזמן הביצוע היה תחת השפעת אלכוהול. ו. התרשמות שירות המבחן היא, שהמערער מאמץ נורמות, דפוסים והתנהגות עבריינית, שעם השנים אף הסלימו, והחברה השולית והעבריינית מהווה עבורו מקור לשייכות. המערער, לפי התרשמות שירות המבחן, נוהג להשיג את מטרותיו וצרכיו תוך טשטוש גבולות והתעלמות מהחוק. התנהלותו של המערער, כעולה מרישומו הפלילי, מעידה להערכת שירות המבחן על קושי לפעול מתוך גבולות פנימיים. עמדתו של המערער המכחישה כל בעיה בהתנהלותו, השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים, והתנהגותו העבריינית כעולה מרישומו הפלילי, מעידים, לפי הערכת שירות המבחן, על סיכון משמעותי להישנות ביצוע עבירות בעתיד. שירות המבחן נמנע מהמלצה כלשהיא. ז. מעיון בגיליון הרישום הפלילי עולה, שבתאריך 17.2.09 (משמע, כשהיה המערער כבן 16), הוא נדון בבית המשפט לנוער בחדרה למאסר מותנה בן 10 חודשים, תשלום קנס וכן של"צ, וזאת בגין עבירות של סיכון אדם בנתיב תחבורה בירי/זריקה, וכן סיכון אדם בנתיב תחבורה בטיפול מסוכן, בגין אירוע מיום 12.10.07. בתאריך 7.8.12 נדון המערער בבית המשפט המחוזי בחיפה ל-18 חודשי מאסר בפועל, וכן מאסר מותנה, עקב שוד מזויין שביצע בתאריך 28.1.12 (משמע עבירת השוד המזויין בוצעה לאחר העבירות נשוא הדיון כאן, שבוצעו ביום 23.3.11). בתאריך 28.11.12 נדון המערער בבית המשפט לנוער בתל-אביב לשלושה חודשי מאסר בפועל, וכן מאסר מותנה, ונקבע שחודש אחד יהיה חופף לעונש המאסר בפועל שהוא מרצה (כלומר 18 חודשי המאסר הנ"ל), וחודשיים יהיו במצטבר, וזאת בגין הרשעתו בעבירות של חבלה במזיד ברכב ופריצה לרכב בכוונה לגנוב, אירוע מיום 26.6.10. ח. בגזר הדין מיום 3.3.13 עומד בית משפט קמא על החומרה שבעבירת ההתפרצות והגניבה ועל כך שהערך החברתי הנפגע מעבירה זו אינו רק זכות הקניין של הבעלים, אלא הרגשת הביטחון שלהם ושל הציבור בכלל. אמנם, כך כותב בית משפט קמא, העונש הקבוע בצד עבירה לפי סעיף 406(ב) של חוק העונשין הינו עונש מירבי של שבע שנות מאסר, אך מתחם הענישה נע בין שנת מאסר לשלוש שנות מאסר, לפי הנסיבות. בענייננו, כך ציין בית משפט קמא, מדובר במי שלחובתו הרשעות נוספות מאוחרות, ועובדה היא שנכון למועד גזר הדין ריצה המערער עונש מאסר בפועל בגין עבירות אלה. עוד הוסיף, שבצד עבירת ההתפרצות והגניבה הורשע המערער גם בעבירת תקיפה, אם כי במדרג הנמוך. יחד עם זאת, הביא בית משפט קמא בחשבון את הודאת המערער בהזדמנות הראשונה וגזר עליו את העונשים שפירטנו בפתח דברינו. ט. המערער ממאן להשלים עם גזר דינו של בית משפט קמא ובערעורו המונח בפנינו מלין המערער על חומרת העונש. לטעמו, החמיר עימו בית משפט קמא יתר על המידה, הן בכך שגזר עליו תקופת מאסר ארוכה, והן בכך שקבע כי תקופה זו תרוצה במלואה במצטבר לעונש המאסר בפועל שמרצה המערער, מבלי ליתן משקל כלשהוא למי מן השיקולים המקלים להם היה אמור ליתן משקל בעת גזירת הדין. י'. לטעמו של המערער, מתחם העונש שנקבע על-ידי בית משפט קמא, דהיינו, בין שנת מאסר אחת לשלוש שנות מאסר בגין עבירת התפרצות איננו מתיישב עם גזרי הדין שמוטלים בערכאות למיניהן על נאשמים שזו מעורבותם הראשונה בעבירות רכוש. הסניגור המלומד מפנה בערעורו לשורה של גזרי דין, בהם הוטלו על נאשמים עונשים הנעים בין של"צ + מבחן, דרך מאסר על תנאי והארכת מאסר על תנאי, ועד לעבודות שירות. י"א. נטען בערעור שבית משפט קמא החמיר עם המערער הואיל ולחובתו הרשעה מאוחרת בגין עבירת שוד, ואולם בפועל, ביום ביצוע העבירה נשוא הערעור, היה המערער ללא הרשעות בעבירות רכוש ולחובתו היתה הרשעה אחת בלבד מיום 12.2.09 בגין סיכון חיי אדם-זריקת אבן, בהיותו בן 16. י"ב. מוסיף הסניגור, כי בת"פ 20620-02-12 בבית משפט זה (כב' השופט ד. פיש), הורשע המערער בעבירת שוד בנסיבות מחמירות, שהעונש בצידה 20 שנות מאסר, ובית המשפט, לאחר שהתייחס לתסקיר שירות המבחן ולנסיבותיו האישיות של המערער, גזר על המערער בגין עבירת השוד 18 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו. מלין הסניגור על כך שבית משפט קמא, שעה שבא לגזור את דינו של המערער בגין עבירת ההתפרצות, אשר העונש לצידה הוא שבע שנות מאסר, ועל אף שמדובר היה בהסתבכות ראשונה של המערער בעבירת רכוש, הטיל על המערער 20 חודשי מאסר בפועל במצטבר. לטעמו של הסניגור יש להתערב בגזר דין זה של בית משפט קמא, ולהפחית באופן ניכר בעונש המאסר בפועל, או לפחות להורות שחלק מריצוי העונש יהא בחופף. י"ג. עוד טען הסניגור, שבית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לגילו של המערער ביום ביצוע העבירה הואיל ובאותה עת היה המערער כבן 18 וחודשיים, ולפי הפסיקה יש ליתן משקל לגילו של הנאשם, וככל שמדובר בנאשם צעיר יותר ייטה בית המשפט להעדיף הפעלתם של אמצעים שיקומיים על פני אמצעים עונשיים. גילו של נאשם, כך נטען, יכול להוות שיקול הן בקביעת מתחם הענישה הראוי, והן בחריגה לקולא ממתחם ענישה זה. י"ד. בנוסף נטען בערעור, שבית משפט קמא לא נתן משקל ראוי להודאתו של המערער, לחיסכון בזמן שיפוטי, וכן לא התייחס לעובדה שהמערער היה בגילופין ונכנס לבית של קרובת משפחתו ואחיו ניסה למנוע מבעדו לברוח, כך שאין המדובר במעשה שנעשה בדעה צלולה, בתכנון ובאופן ומחושב. מכאן, העתירה לקצר משמעותית את תקופת המאסר בפועל ולהורות שחלקה ירוצה בחופף למאסרו הנוכחי של המערער. ט"ו. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 13.6.13 חזר ב"כ המערער על תמצית הטענות שבערעור, ואילו ב"כ המשיבה טענה, שאין ממש בערעור ואין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור. לגבי האירוע נשוא כתב האישום המתוקן, ציינה הפרקליטה, כי מדובר בפריצה שבוצעה בנסיבות חמורות, בשעת לילה, כשהדיירת נמצאת בתוך הבית, והמערער נכנס לחדר השינה שלה וגנב משם את הרכוש (טלפון נייד ו-200 דולר). בהמשך לכך ועל רקע הפריצה, גם תקף המערער את אחיו ומעשים אלה בוצעו בהיותו בגילופין, דבר המהווה עובדה מחמירה הואיל והשימוש במשקאות משכרים מרופף את העכבות, מגביר את הנטייה לאלימות, ומהווה סיכון מוגבר לשלום הציבור. ט"ז. עוד הפנתה הפרקליטה לעברו של המערער, המשלב עבירות אלימות ורכוש. בשנת 2007, כשהיה קרוב לגיל 15, ביצע עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה. ביוני 2010, כשהיה בן 17, ביצע עבירה של פריצה לרכב וחבלה לרכב. במרץ 2011 ביצע את העבירה נשוא הדיון כאן, וזמן לא רב לאחר מכן ביצע שוד מזויין, שבגינו נשפט באוגוסט 2012. י"ז. הפרקליטה ציינה, שכאשר נדון המערער בבית משפט זה, באוגוסט 2012, בגין עבירת השוד המזויין, היה באפשרותו לצרף את האישום בעבירת הפריצה נשוא ערעור זה, אך הדבר לא נעשה. מוסיפה הפרקליטה, שכאשר בא בית משפט קמא לגזור את דינו של המערער בתיק הנוכחי, עמדו לנגד עיניו כלל הרשעותיו של המערער ומכלול מעשיו, ומכאן התוצאה העונשית שלטעמה של הפרקליטה היא תוצאה מוצדקת שאין מקום להתערב בה. י"ח. הפרקליטה הגישה לעיוננו רשימה ובה שבעה גזרי דין בנוגע לעבירת התפרצות לדירה, כשהענישה בגזרי דין אלה נעה מ-12 חודשי מאסר בפועל ועד 2.5 שנות מאסר בפועל. הסניגור ציין בתגובה, שהמערער נדון ל-20 חודשי מאסר בפועל, במצטבר לעונש המאסר שהוא מרצה, ומתוך הרשימה שהגישה הפרקליטה ארבעה גזרי דין עומדים על בערך מחצית מן הענישה שקיבל המערער (נעיר, ליתר דיוק, שבשלושה גזרי דין מדובר ב-12 חודשי מאסר בפועל, באחד מהם 15 חודשי מאסר בפועל, ובשאר שלושת התיקים: 20 חודשי מאסר, 24 חודשי מאסר, 30 חודשי מאסר). י"ט. הסניגור חזר וטען, שבית משפט קמא חרג לחומרה בגזירת דינו של המערער ואין זה סביר שנאשם יקבל 20 חודשי מאסר בפועל בגין עבירת התפרצות ואילו בעבירת שוד יקבל 18 חודשי מאסר, מה גם שהמערער אמור לרצות את תקופות המאסר שנגזרו עליו באופן מלא, הואיל והוא לא יהא זכאי לשחרור על תנאי ממאסר. עד כאן תמצית טענותיהם של ב"כ הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו. כ'. לאחר שנתנו דעתנו לעובדות כתב האישום המתוקן, שבהן הודה המערער ולפיהן הורשע, וכן לגיליון הרישום הפלילי של המערער, תסקיר שירות המבחן, גזר דינו של בית משפט קמא, הטענות שבערעור וטיעוניהם של ב"כ הצדדים בפנינו, מסקנתנו היא, שדין הערעור להידחות. כ"א. על חומרת עבירת ההתפרצות למקום מגורים עמדה בהרחבה פסיקתו של בית המשפט העליון. נסתפק בכך, שנפנה ל-ע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' אורן אואזנה ואח' (מיום 31.12.08), שם כתב כב' השופט ח. מלצר: "לגישתי, כינוי עבירות של פריצה וגניבה מבתים, רק כ"עבירות נגד הרכוש" (כפי שמקובל לקרוא לעבירות מסוג זה), הינה הגדרה מוטעית. זאת מאחר שפריצה לביתו של אדם, טומנת בחובה לעיתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת הנפש הנגרמים לקורבנות של עבירות אלה. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות את פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר. זאת ועוד, הגדרת עבירות אלו כ"עבירות רכוש", נותנת תחושה מצמצמת וקונוטציה שגויה - לסובבים, באשר למהות העבירות שהתבצעו, הפוגעות במהות המתמצית באמירה: "ביתו של האדם -מבצרו". ברגע שביתו של אדם נפרץ, תחושת חוסר אונים וחוסר ביטחון ממלאת את ליבו. הנה כי כן, הפריצה אינה רק לבית - מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתוך התא האישי - משפחתי השמור ביותר של האדם". כ"ב. כב' השופט ח. מלצר מפנה, שם, ל-ע"פ 46/84 מדינת ישראל נ' סבח, פ"ד לח(4) 752, בעמ' 753-754: "בעת מתן גזר הדין אסור לבית המשפט להתעלם מעוגמת הנפש והבהלה הנגרמות לתושבים שלווים בעטיים של עבירות אלה, לחשש של מאות משפחות לעזוב את ילדיהן המפוחדים לבדם בבית בעקבות החוויה הטראומטית שפקדה אותם את שכניהם, ומהצער שנגרם עקב אובדן רכוש בעל ערך סנטימנטלי. עבריינים אלה, שפוקדים לילה לילה דירה באותה סביבה, מטילים למעשה את חיתיתם על איזור שלם ומשליטים טרור בין תושביו. העונש המוטל בשל מעשים כאלה חייב לתת ביטוי גם להיבט זה...". כ"ג. וכן, דברי כב' השופט א. רובינשטיין ב-רע"פ 1708/08 לוי נ' מדינת ישראל (מיום 21.2.08): "אין בידי לקבל את הטענה המרכזית, כי העונש שהטיל בית המשפט המחוזי על המבקש סוטה ממדיניות הענישה הראויה. בית המשפט המחוזי צדק גם צדק משהטעים את הצורך בחומרה בענישה בעבירת ההתפרצות ובעבירות הרכוש בכלל, שהיו - אפשר לומר - למכת מדינה, למקור דאגה וטרוניה לאזרחים רבים ולפגיעה בתחושת ביטחונם. נקל לשער את החוויה הקשה העוברת על קורבנות הפריצה, בשובם לביתם והנה הפיכת סדום ועמורה בתוכו וחפצים וכסף נעלמו ואינם, ולעיתים קרובות משמעות הדבר היא, כי הרכוש ירד לטמיון, שכן העבריין לא יילכד; כך גם באשר למי שהשכים לעבודתו והנה רכבו שהחנה לעיתותי ערב איננו, כי נגנב. אמנם במקרה דנא נלכד המבקש בכף ועמו הרכוש מאותה פריצה בה נעצר, וכן השיב חלק מרכוש אחר בהתערבות בית משפט השלום - אך אין בכך כדי לפצות על הטראומה שגרם, בלא פחות מאשר ארבע פריצות לאורך המחצית הראשונה של 2007 בהן הודה, וכן שאר העבירות שנמנו מעלה...". כ"ד. מהתם להכא: איננו מתעלמים מכך, שעונש מאסר בפועל של 20 חודשים שהוטל על המערער, שאותם יהא עליו לרצות במצטבר לעונש המאסר בפועל הנוכחי שהוא מרצה (18 חודשי מאסר בפועל בגין עבירת השוד, ועוד חודשיים במצטבר בגין העבירה של חבלה במזיד ברכב ופריצה לרכב בכוונה לגנוב), איננו עונש קל, אך השאלה שעלינו להציג היא, האם חרג בית משפט קמא מן הענישה ההולמת בגין העבירות אותן ביצע המערער, והאם גזר הדין חורג מן המקובל במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור? כ"ה. התשובה לשאלה הנ"ל היא שלילית. עמדתנו היא שהענישה שהטיל בית משפט קמא על המערער היא מידתית וראויה, ומצויה היא בתוך מתחם הענישה ההולם. גיליון הרישום הפלילי של המערער מדבר בעד עצמו. עוד בהיותו נער, כבן 14 וחצי, ביצע המערער ביום 12.10.07 עבירה של סיכון אדם בנתיב תחבורה, ונדון אז במסגרת בית משפט לנוער. בהמשך, ביום 26.6.10 ביצע המערער עבירות של חבלה במזיד ברכב ופריצה לרכב בכוונה לגנוב, שבגינם נדון בבית המשפט לנוער בתל אביב בתאריך 28.11.12. אם נמשיך כרונולוגית, ביצע המערער את העבירות נשוא הדיון כאן, ביום 23.3.11, שבגינן ניתן גזר הדין ביום 3.3.13, שהערעור עליו הוא זה אשר נדון בפנינו. אך בכך לא תמה המסכת, ובתאריך 28.1.12 (משמע, כ-10 חודשים לאחר הפריצה הנ"ל), ביצע המערער את עבירת השוד המזויין, שבגינה נדון ל-18 חודשי מאסר בפועל בבית המשפט המחוזי בתאריך 7.8.12. מכאן עולה, שלמרות גילו הצעיר של המערער, שאינו אלא כבן 20, צבר לחובתו המערער לא מעט עבירות חמורות. כ"ו. גם תסקיר שירות המבחן, מיום 18.2.13, מדבר בעד עצמו. נחזור ונזכיר את שנאמר באותו תסקיר, דהיינו, שהשימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים והתנהגותו העבריינית של המערער, כעולה מרישומו הפלילי, מעידים על סיכון משמעותי להישנות ביצוע עבירות בעתיד. כל אלה הם נתונים שבית משפט קמא חייב היה להביא בחשבון בענישה שהוטלה על המערער. כ"ז. אכן, העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו, ומידת אשמו של הנאשם, לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו (סעיף 40ב' של החוק). ואולם, רשאי בית המשפט אף לחרוג ממתחם העונש ההולם (ובלבד שלא יהיה בעונש שיקבע משום החמרה ניכרת מעבר למתחם העונש ההולם), כשיש חשש ממשי שהנאשם יחזור ויבצע עבירות, וכאשר החמרה בעונש והרחקה מן הציבור נדרשות כדי להגן על שלום הציבור (סעיף 40ה' של החוק). כ"ח. לא זו בלבד, אלא שסעיף 40ו' של החוק קובע שאם מצא בית המשפט שיש צורך בהרתעת הנאשם מפני ביצוע עבירה נוספת, וכי יש סיכוי של ממש שהטלת עונש מסויים תביא להרתעתו, רשאי בית המשפט להתחשב בשיקול זה, ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם העונש ההולם. כ"ט. בענייננו, אין המדובר כלל בחריגה ממתחם העונש ההולם (וראוי לזכור בהקשר זה שיש לדון בכל מקרה לפי נסיבותיו האינדיווידואליות), אלא בשאלה, האם חורגת הענישה שהוטלה על המערער מן הרף הראוי וההולם בתוך מסגרת מתחם הענישה שקבע בית משפט קמא? תשובתנו היא, שבנסיבות העניין, ונוכח גיליון הרישום הפלילי של המערער, והאמור בתסקיר שירות המבחן, ברי שהרתעה אישית נדרשת וראויה, והענישה שהוטלה על המערער איננה חורגת מן הרף הראוי שבמסגרת מתחם הענישה, וזאת גם בהביאנו בחשבון שתקופת המאסר בפועל שהטיל בית משפט קמא על המערער מצטברת לתקופת המאסר בפועל אותה הוא מרצה כיום (בגין השוד המזויין, שאליו הצטרפה תקופת מאסר קצרה נוספת בגין חבלה במזיד ברכב ופריצה לרכב). ל'. לא למותר להזכיר גם את הוראת סעיף 40ז' של החוק שעניינה "הרתעת הרבים". לפי האמור בהוראה זו אם מצא בית המשפט שקיים צורך בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירה מן הסוג שביצע הנאשם, ויש סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם תביא להרתעת הרבים, רשאי בית המשפט להתחשב בשיקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם, ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם העונש ההולם. נוכח היות העבירה של התפרצות למקום מגורים עבירה שהפכה, למרבה הצער, לעבירה נפוצה, הגורמת הן נזק לרכוש, והן לעוגמת נפש לתושבים שלווים, ראוי גם ליתן את הדעת לשיקול זה של הרתעת הרבים, כאשר נגזר דינו של מי שביצע עבירה של פריצה. ל"א. לא למותר לזכור ולהזכיר את התעוזה של המערער במקרה שבפנינו כאשר פרץ לתוך הבית ונכנס לחדר השינה, כאשר המתלוננת ישנה במיטתה (העובדה שהמערער היה אותה עת בגילופין אין בה כדי לשמש עילה להמתקת הדין). בשלב מסויים, לאחר שהמערער נטל מן השידה את המכשיר הנייד, שהיה ליד מיטתה של המתלוננת, וכן כסף מזומן בסך 200 דולר, התעוררה המתלוננת וצעקה לעבר המערער שנמלט דרך חלון הסלון ואז, כשניסה אחיו לעצור את בריחתו, תקף אותו המערער. ראינו לנכון להזכיר זאת, הואיל ואחד הסיכונים הקיימים בעבירה של פריצה לבית מגורים הוא החשש להיתקלות בין הפורץ לבין מי שנמצא בדירה בזמן הפריצה, כפי שאכן ארע בענייננו. למרבה המזל במקרה נשוא הדיון כאן המתלוננת עצמה לא נפגעה פיזית, והתקיפה שתקף המערער את אחיו, שניסה לעצור את בריחתו, היתה "תקיפה סתם", ואולם הפוטנציאל לסיכון עקב היתקלות מעין זו בהחלט קיים. ל"ב. אם איפוא לסכם את הדברים, מסקנתנו היא, שהענישה שהוטלה על המערער היא ראויה והולמת את נסיבות העניין. לא שוכנענו שקיימת בגזר הדין של בית משפט קמא טעות כלשהיא שיש בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. על יסוד כל האמור לעיל, אנו מורים על דחייתו של הערעור. משפט פלילימאסרערעור