פריצה לרכב לפי סעיף 413ו לחוק העונשין הנשיא דוד חשין: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מרדכי כדורי) בת"פ 37765-06-10. בהכרעת דינו מיום 21.05.12 הרשיע בית משפט קמא את המערערים בעבירה של פריצה לרכב לפי סעיף 413ו לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין), וכן הרשיע את המערער 1 (לפי כתב האישום המתוקן) בעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186 לחוק העונשין. ביום 25.02.13 גזר בית משפט קמא את דינם של המערערים. על המערער 1 השית בית משפט קמא עונש מאסר בפועל למשך 4 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות; מאסר של 4 חודשים על תנאי למשך 3 שנים, אם יעבור עבירה בקשר לרכב לפי פרק י"א סימן ה1 לחוק העונשין; מאסר של חודשיים על תנאי למשך 3 שנים, אם יעבור עבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק העונשין; ופיצוי למתלוננת בסך של 500 ש"ח. על המערער 2 השית בית משפט קמא עונש מאסר בפועל למשך 3.5 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות; מאסר של 4 חודשים על תנאי למשך 3 שנים, אם יעבור עבירה בקשר לרכב לפי פרק י"א סימן ה1 לחוק העונשין; ופיצוי למתלוננת בסך של 500 ש"ח. הערעור מכוון נגד הכרעת הדין, ולחלופין נגד גזר הדין. כתב האישום ופסק הדין של בית משפט קמא לפי הנטען בכתב האישום (המתוקן), בתאריך 04.01.09 בשעה 16:10 ברח' מרטין בובר 1 בירושלים, התפרצו המערערים לרכב מסוג "אופל", בעל לוחית זיהוי שמספרה 5758950 (להלן - הרכב), באמצעות ניפוץ החלון הקדמי-ימני. המערער 2 ניפץ את החלון בעוד המערער 1 עמד ותצפת בסמוך. המערערים נמלטו מהמקום, עם פעולת ארבעת האורות המהבהבים של הרכב, ונתפסו מיד לאחר מכן. באותן הנסיבות, ממשיך כתב האישום, החזיק המערער 1 על גופו סכין יפנית מתקבעת שלא למטרה כשרה. כתב האישום ייחס למערערים עבירה של פריצה לרכב לפי סעיף 413ו לחוק העונשין, ולמערער 1 עבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186 לחוק העונשין. המערערים, באמצעות סנגורם, כפרו בעובדות כתב האישום בכל הנוגע לעבירה של פריצה לרכב. לטענתם, הם לא עלו לכביש בו חנה הרכב ולא שהו בו. במהלך שהייתם באזור, כך המערערים, הם עסקו באיסוף מחטי אורן על מנת לרפד את לול היונים שבהחזקתם. באשר לעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, זו יוחסה תחילה למערער 2 (כתוצאה מטעות סופר) ולאחר תיקון כתב האישום, וייחוס העבירה למערער 1, ביקש האחרון, באמצעות סנגורו, לתקן את תשובתו לכתב האישום וטען כי הסכין נמצא בהחזקתו למטרה כשרה. לטענתו, הסכין שימשה בידיו לחיתוך ברזנט, וכי לאחר שסיים לעשות כן שכח את הסכין בכיס האחורי של מכנסיו. מטעם המשיבה העידו שלושה שוטרים: יעקב קרודו, שמשון כהן (להלן - כהן) ואייל הייב (להלן - הייב). השוטרים תיארו בעדותם כי במועד האירוע שימשו כבלשים ועסקו בפעילות יזומה נגד עבירות רכוש. כהן והייב הבחינו במערערים עולים מכיוון השטח המיוער, הממוקם מתחת לכביש העוקף את האוניברסיטה העברית, אל הכביש עצמו, ופסעו אחריהם במרחק מה. לאחר מכן הבחינו השוטרים כי המערערים נעצרו ליד כלי רכב שחנו במקום ולפתע נדלקו ארבעת האורות המהבהבים של אחד מכלי הרכב. הייב הבחין במערער 1 יוצא מהרכב כאשר הוא אוחז בחפץ ורץ לתוך היער. קשר העין בין כהן והייב למערערים אבד למשך פרק זמן מסויים, אך חודש לאחר מכן. כהן הבחין במערערים ועצר אותם. כהן והייב זיהו את המערערים על פי הבגדים שלבשו, ובעיקר על פי לבושו של המערער 2 - מעיל אדום ברובו עם פסים בצבע לבן וכחול. בית משפט קמא קיבל את גרסת השוטרים ודחה את גרסת המערערים. בית המשפט מצא את גרסת השוטרים מהימנה. זאת משום שפירטו את הנסיבות הרלוונטיות ולא נמנעו מלכלול פרטים שיש בהם לסייע בידי ההגנה, ובכלל זה איבוד קשר העין עם המערערים. בית משפט קמא סבר כי יש לייחס משקל רב יותר לעדות השוטרים, משום שבמועד הרלוונטי לכתב האישום הם עסקו בפעילות יזומה למניעת עבירות רכוש, ומשכך, היו עדים לאירוע שהתרחש בשעה שהם היו דרוכים במסגרתם תפקידם, ולא אך לאירוע אקראי. בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין, כי כהן שלל את טענת המערערים לפיה עסקו באיסוף מחטי אורן. כהן גם לא זכר שהמערערים החזיקו בשק של קש, והוא אף נמנע מלציין עובדה זו בדו"ח הפעולה שערך. עוד ציין בית משפט קמא כי העובדה שהרכב נפרץ אינה נתונה במחלוקת, וכי דומה שכך גם ביחס למועד הפריצה. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי מעדותו של כהן עולה כי מהתצפית בה עמד ניתן היה להבחין בדרכי גישה לישובים באזור, וכי כהן לא הבחין בחשודים אחרים העוזבים את מקום האירוע. באשר לטענות הסנגור, לפיהן הייב לא זכר בעדותו את פרטי האירוע ולא היה בידיו להוסיף על הרישומים שערך במועד האירוע, סבר בית המשפט כי אין זה אלא טבעי שעדותו של שוטר הנדרש להעיד על פעילותו השוטפת תבוסס על דוחות שנערכו על ידו במועד האירוע. לעומת זאת, בית משפט קמא דחה, כאמור, את גרסת המערערים. בית המשפט אמנם מצא כי גרסאות המערערים בחקירתם במשטרה מתאימות זו לזו, אך מנגד הצביע על כך שקיימת אי התאמה מלאה בין גרסתם במועד חקירתם במשטרה לבין עדויותיהם בבית המשפט. כך, המערער 1 טען בחקירתו במשטרה, כי בעת האירוע לא הלך לעבודה בשל כאבי בטן, אך בעדותו אמר כי חזר מהעבודה בשעה 15:30, חצי שעה לפני האירוע. בית משפט קמא הוסיף עוד כי המערער 1 טען בחקירתו במשטרה כי הוא מצא את השקית לאיסוף הקש ליד העצים. בית המשפט מצא כי גרסה זו קשה, "שכן אין זה סביר כי הנאשמים אשר יצאו מביתם, לגרסתם, כדי ללקט מחטי אורן יצאו מבתיהם בידיים ריקות, וללא כלי שיאפשר להם להכיל את המחטים שיאספו". יתר על כן, עדותו של המערער 1 לא עלתה בקנה אחד עם עדותו של המערער 2, שהעיד כי לא ייתכן שהוא ומערער 1 יצאו מביתם ללא שקית, וכי הוא זה שהביא שקית לאיסוף העלים. לבסוף, התייחס בית משפט קמא לעדותו של המערער 1 לפיה חזר מהעבודה ביום האירוע בשעה 15:30. בית משפט קמא קבע כי עדות זו שומטת את הקרקע מתחת לגרסת המערערים לפיה טרם האירוע התקינו ברזנט לשובך יונים שברשותם. בית משפט קמא מצא כי אין זה סביר כי בפרק הזמן הקצר שעמד לרשות המערערים, בין סיום עבודתו של המערער 1 (שעה 15:30) למועד האירוע (שהתרחש בשעה 16:10), הספיקו המערערים להתקין ברזנט. על כן, קבע בית משפט קמא כי המערער 1 לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי החזיק את הסכין למטרה כשרה (קרי: לחיתוך הברזנט, כפי שטען). עוד הוסיף בית משפט קמא כי אין די בטענה בדבר ביצוע עבודות באמצעות סכין אלא יש להציג ראיות של ממש התומכות בטענה זו. בגזר דינו דחה בית משפט קמא את המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת המערערים ולהסתפק בהטלת של"צ בלבד. זאת, נוכח חומרת העבירות ומשום שסבר כי ההמלצה מעניקה משקל יתר לאינטרסים של המערערים, מחד גיסא, ואינה נותנת משקל הולם לשיקולי הגמול, ההלימה וההרתעה, מאידך גיסא. לצד זה, התחשב בית משפט קמא בשיקולים לקולא - גילם הצעיר של הנאשמים, אורח חייהם הנורמטיבי (למעט ההרשעה נשוא הערעור) והעבר הפלילי הנקי שלהם. בית משפט קמא אף נתן משקל לפרק הזמן הארוך שחלף ממועד ביצוע העבירה (קרוב לארבע שנים) ולכך שבתקופה זו לא ביצעו המערערים עבירה נוספת. טענות המערערים המערערים טוענים כי יש לזכותם, ולחלופין להקל בעונש שהוטל עליהם, שהינו, לטענתם, עונש כבד ובלתי מידתי. לטענת המערערים בית משפט קמא התעלם מגילם הצעיר, מכך שעברו מאז האירוע ארבע שנים ומהעובדה שפרט להרשעה נשוא הערעור הם לא הורשעו בעבירות נוספות. לגישתם, בכל אלה היה די כדי להימנע מלהרשיעם. המערערים מעלים מספר טענות באשר לראיות, עליהן ביסס בית משפט קמא את הכרעתו, והם מצביעים על מספר בעיות, שלגישתם לא ניתן להן משקל בהכרעת הדין. לטענתם, הרשעתם התבססה על עדות מגומגמת, כלשונם, של שוטר אחד, וכן על לבושם, אשר לא תועד בזמן אמת אלא רק לאחר שנעצרו. בנוסף, הם טוענים כי בית משפט קמא התעלם בהכרעתו מאיבוד קשר העין בינם לבין השוטרים, וכן מהעובדה שכתב האישום לא ייחס למערערים עבירת גניבה, על אף שהרדיו שהיה ברכב לא נמצא. בהקשר זה טען ב"כ המערערים בדיון בפנינו, כי מחומר החקירה בתיק ניתן ללמוד כי הפריצה הייתה למטרת גניבה. דא עקא, טען, לא הוגש כל כתב אישום נגד המערערים בגין עבירה זו. עוד הוסיף ב"כ המערער טענות שלא נטענו בהודעת הערעור, לפיהן על המשטרה היה לבצע פעולות שעשויות היו לשפוך אור על נסיבות האירוע, כגון לקיחת טביעת אצבע מהרכב ותיעוד האירוע במצלמה. המערערים מלינים גם על כך שתסקיר המבחן בעניינם הוגש רק לאחר שניתנה הכרעת הדין, כך שבפני בית משפט קמא לא היו נתונים אשר היה בהם לסייע לו להכריע בעניינם לקולא. עוד מוסיפים המערערים כי הופלו לרעה לעומת נאשמים אחרים, שהואשמו בעבירות דומות, והוא הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין. כן טוענים המערערים כי לא היה מקום להעדיף את השיקול של חומרת העבירות על פני נסיבותיהם האישיות ולדחות את המלצות שירות המבחן. כמו כן, לגישתם, נדרש היה לשקול האם להפעיל את הוראות סעיף 71א(ב) לחוק העונשין (המורות כי על אף שנאשם ביצע עבירה ניתן ליתן צו שירות ללא הרשעה). טענה נוספת בפי המערערים קשורה להסדר הטיעון שהוצע להם, לטענתם, על ידי המשיבה. להסדר זה סירבו המערערים משום שהאמינו בחפותם. הסדר הטיעון כלל, לטענת המערערים, עונש קל יותר מזה שנגזר עליהם. בכך, לגישתם, העביר בית משפט קמא מסר לפיו מי שמנהל הליך משפטי, מבלי להסכים להסדר טיעון, על אף שהוא מאמין בחפותו, ייאלץ לשאת בעונש כבד יותר מזה שהוצע במסגרת הסדר הטיעון. המשיבה טוענת מנגד, כי כל טענות המערערים על אודות הסדר טיעון מתייחסות למשא ומתן שניהלו הצדדים מחוץ לכתלי בית המשפט, שאינו חלק מהתשתית הראייתית בתיק, וכי אין זה לגיטימי להעלות נושאים אלה של משא ומתן במסגרת כל שלב משלבי ההליך הפלילי. לגוף הדברים טוענת המשיבה, כי בכל הנוגע לתשתית עליה נסמך בית משפט קמא בעת ההרשעה, הרי שחרף העובדה כי עיקר גרסת השוטרים הובאה בכלל "הקפאת הזכרון", התוכן של הגרסאות מלמד על מהימנותן, והשוטרים ציינו את המגבלות שלהם עצמם בעת האירוע. זהירות זו סייעה לבית המשפט לקבוע ממצאי מהימנות ביחס לאותם שוטרים, מה שלא ניתן לומר על התרשמות בית המשפט מגרסת המערערים. לשיטת המשיבה אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא וממילא בהרשעה. המשיבה הוסיפה וטענה כי המערערים בענייננו הינם בגירים, ולפיכך אין כל חובה לקבל תסקיר טרם ההרשעה. בהקשר זה טוענת המשיבה כי המערערים לא הצביעו על שיקול אחד בגינו יש לחרוג מהכלל לפיו מי שנמצא כי ביצע את המעשה יש להרשיעו. דיון והכרעה שקלתי את טענות הצדדים, על רקע מכלול הנסיבות, ובאתי למסקנה כי דין הערעור להידחות על כל חלקיו. במקרה שלפנינו, בית משפט קמא קבע כי גרסאות השוטרים מהימנות, ולפיכך קיבל אותן. זאת, בין היתר, משמצא כי השוטרים פירטו את הנסיבות הרלוונטיות ולא נמנעו מלכלול פרטים אשר יש בהם לסייע בידי ההגנה. לעומת זאת, גרסתם של המערערים נדחתה על-ידי בית משפט קמא לאור אי התאמות וקשיים שעלו בהן. לא מצאתי כי הקשיים הלכאוריים בתשתית הראייתית, עליהם הצביעו המערערים, יש בהם כדי לשנות את מסקנתו המרשיעה של בית משפט קמא. ראשית, אינני מקבל את הטענה לפיה בית משפט קמא הסתמך "רק על עדות שוטר אחד בעדות מגומגמת". מדובר על עדותם של שוטרים שנכחו בזירת האירוע, שנמצאו, כאמור, מהימנות. אמנם השוטרים הסתמכו על דו"חות הפעולה שנערכו על ידם, ואולם בית משפט קמא התייחס לעניין זה וקבע, בהתייחסו לעדותו של השוטר הייב, כי אין זה אלא טבעי כי מקום בו שוטר נדרש להעיד על פעילותו השוטפת תבוסס עדותו על דוחות שנערכו על ידו במועד האירוע. דברים אלה מקובלים עלינו, במיוחד שעה שהשוטרים נחקרו בחקירה נגדית, דבר שאיפשר לבית משפט קמא להתרשם מהם ולקבוע ממצאים באשר למהימנותם (ראו בעניין זה בג"ץ 3209/06 שורפי נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב ( 17.4.2006)). לא מצאתי ממש גם בטענה לפיה "הרישום על פירוט הלבוש [של המערערים] בוצע לאחר שהמערערים עוכבו ונעצרו". טענה זו כשלעצמה אין בה להביא להתערבות בקביעת בית משפט קמא לגבי מהימנות הזיהוי והיכולת להסתמך עליו. כאמור, במהלך הדיון בפנינו העלה ב"כ המערערים טענות שונות בדבר אי תיעוד האירוע במצלמה. טענות אלו לא הועלו בהודעת הערעור, אלא נטענו על-פה בדיון שנערך בפנינו. די בכך כדי לדחותן. כך גם לגבי הטענה בדבר אי לקיחת טביעות אצבע. לגופו של עניין, מעדותו של כהן בפני בית משפט קמא, עלה כי לא ניתן היה לצלם את האירוע מהטעם "שההתרחשויות היו יחסית די מהר ומהרגע של החשד עד ביצוע העבירה לא ניתן לצלם", וכן משום שלא היה ברשותו מכשיר סלולארי מצויד במצלמה (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 10.05.12). אוסיף עוד כי אף אם אי תיעוד האירוע במצלמה עולה כדי מחדל חקירה, הרי שבכך אין כשלעצמו להוביל לזיכוי המערערים, שכן הדבר צריך להיבחן על ידי בית המשפט לאור כלל הראיות שהונחו בפניו. השאלה שעל בית המשפט לשאול את עצמו היא, האם המחדלים עולים כדי הותרת ספק סביר באשר לאשמתו של הנאשם (ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.06)). במקרה זה, העובדה שהאירוע לא תועד במצלמה, לבד מהשאלה האם הדבר היה אפשרי בנסיבות העניין, אין בה כדי לעורר ספק בדבר אשמת המערערים, שמהימנות זיהויים אינה נושא שמצאנו להתערב בו. ואחרון - תמיהת הסנגור על אי ייחוס עבירת גניבה למערערים בגין הרדיו שהועלם מהרכב. אינני רואים כיצד יש בתמיהה זו כדי להשליך על הרשעת המערערים בעבירת הפריצה שהואשמו בה. משלא היו מספיק ראיות למעורבות בגניבה לא היה צריך להאשים את המערערים בכך אך אין זה מפחית מעוצמת הראיות לגבי הפריצה לרכב. אשר לטענה בדבר אי הגשת תסקיר טרם הכרעת הדין - אף היא דינה להידחות. בעניין זה פעל בית משפט קמא כדין, שכן החובה להגשת תסקיר טרם הכרעת דין חלה שעה שמדובר בקטינים ולא בבגירים כבענייננו. הוא הדין אף לגבי טענת המערערים כי היה על בית משפט קמא להימנע מהרשעתם. הכלל הוא כי מבצע העבירה יורשע בדין (ראו: ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ (3) 682 (1996)). חריג שבחריגים לכלל זה מותיר בידי בית המשפט סמכות להימנע מהרשעה, וזאת במקרים יוצאי דופן (רע"פ 2777/11 פלונית נ' מדינת ישראל (16.10.12)).המבחן המקובל לעניין אי-הרשעה נקבע בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337 (1997), לפיו הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: הראשון, פגיעה חמורה שההרשעה תסב לנאשם. השני, סוג העבירה המאפשר לוותר בנסיבות על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים. לא שוכנעתי כי בענייננו מתקיימים החריגים שנקבעו בפסיקה המאפשרים את אי הרשעת המערערים. אכן, מתסקיר שירות המבחן בעניינם של המערערים עולה כי מדובר באנשים נורמטיביים והמלצת שירות המבחן בעניינם הייתה להימנע מהרשעה. ואולם, בית משפט קמא התייחס להמלצה זו ודחה אותה בקובעו כי "לאור החומרה הרבה שבמעשי הנאשמים, ולאור הצורך להיאבק בעבירות שביצעו, אין בידי לקבל את המלצת שירות המבחן להמנע מהרשעתם ואף לא להסתפק בעונש של צו של"צ בלבד...המלצת שירות המבחן בעניינם של הנאשמים מעניקה משקל יתר לאינטרסים של הנאשמים, ואינה מעניקה משקל הולם לשיקולי הגמול, ההלימה וההרתעה". טענת המערערים לגבי גילם הצעיר והעובדה כי חלפו ארבע שנים מאז ביצוע העבירה, אין בא להביא להתערבות במסקנת בית משפט קמא לפיה יש להרשיעם. אינני סבור גם כי יש מקום להתערב בעונשים שנגזרו על המערערים. בית משפט קמא לא התעלם מנסיבותיהם האישיות של המערערים, אך ייחס בגזר הדין משקל מרכזי לאינטרס הציבורי המחייב ענישה מחמירה בעבירות של פריצה לרכב, וכן את הצורך במיגור העבירה של החזקת סכין למטרה שאינה כשרה. העונשים שנגזרו על המערערים מאזנים היטב בין שיקולים אלה ולא מצאנו כל מקום להתערב בהם. עוד יצוין כי המערערים טענו כי הופלו לרעה לעומת נאשמים אחרים בעבירות דומות. דא עקא שטענה זו נטענה בעלמא, מבלי שהמערערים הציגו ולו מקרה אחד שיבסס את שנטען בה. אם כן, לא הוכח בפנינו כי בעונש שהוטל על המערערים ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה, ולפיכך לא מצאתי כל מקום להתערב בו. בשולי הדברים אתייחס לטענת המערערים לפיה הוצע להם הסדר טיעון, אותו דחו, במסגרתו היו אמורים לשאת עונש קל יותר מזה שגזר עליהם בית משפט קמא. מבלי להידרש לטענת המשיבה לפיה מדובר בעניינים שעלו במשא ומתן בין הצדדים, הרי שדחיית הסדר טיעון על-ידי נאשם טומנת בחובה את הסיכון כי זה יורשע בדין וייגזר עליו עונש חמור מזה שהיה עליו לשאת בו, אילו היה מסכים להסדר הטיעון. דוד חשין, נשיא אציע לחברי איפוא שלא להיעתר לערעור על כל חלקיו. סגן הנשיא, משה דרורי: אני מסכים. משה דרורי, שופטסגן נשיא השופט ארנון דראל: אני מסכים. ארנון דראל, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא ד' חשין. משפט פלילירכבגניבת רכבחוק העונשיןפריצה