הורשע בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) ו-38(3) לפקודה, התנהגות עובר דרך באופן הגורם נזק לאדם ולרכוש לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן: "התקנות") יחד עם סעיף 68 לפקודה ובאי מתן זכות קדימה לרכב החוצה צומת מרומזר לפי תקנה 64(ה) לתקנות יחד עם סעיף 68 לפקודה. על המערער הוטלו 20 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין; פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 10 שנים; פיצוי כספי בסך 5,000 ₪ וקנס בסך 2,000 ₪. הערעור שבפנינו מכוון כנגד הכרעת הדין וכנגד גזר הדין. עובדות כתב האישום 1. ביום 19.11.09 בשעה 20:15 נהגה הנפגעת (להלן: "הנהגת המעורבת") ברכב סוזוקי ממזרח למערב בצומת רעננה צפון (להלן: "הצומת") מכיוון שדרות בגין בכפר סבא לכיוון רח' ויצמן ברעננה. באותה עת נהג המערער ברכב מיצובישי לנסר ברח' ויצמן רעננה ממערב למזרח. 2. מצב הצומת באותה עת היה כדלקמן: כביש דו סיטרי, שלושה נתיבי תנועה לכל כיוון. צומת מואר, מזג אוויר נאה וראות טובה, שדה הראיה פתוח לפנים למרחק של 300 מ'. בעקבות תקלה הבהבו כל הרמזורים בצומת בצהוב. 3. בסמוך לפני הצומת האטה הנהגת המעורבת את מהירות נסיעתה והחלה לחצות את הצומת. 4. בהגיע המערער לצומת, הוא פנה שמאלה לכיוון צפון במהירות מופרזת לתנאי המקום ובהתעלם מזכות הקדימה השמורה לרכב הסוזוקי שחצה את הצומת באור הצהוב המהבהב. בכניסתו למרכז הצומת פגעה חזית שמאל של רכב המיצובישי בדופן השמאלית של רכב הסוזוקי. 5. כתוצאה מהפגיעה, הסתובב רכב הסוזוקי מספר סיבובים במקום והוטח במדרכה. הנהגת המעורבת נותרה לכודה ברכבה עד להגעת כוחות החילוץ, פונתה לבית חולים ונזקקה לטיפול רפואי. לרכבה נגרמו נזקים. 6. כתוצאה מהפגיעה, הסתובב על מקומו רכבו של המערער ומיד בסמוך לכך המשיך המערער בנסיעה צפונה תוך שהוא נמלט מהמקום לכיוון ביתו בנתניה, כשידע, או היה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם. 7. המערער לא יידע את המשטרה וכוחות החילוץ אודות התאונה, אף שטרח לעדכן בהקדם את חברת הליסינג של הרכב בדבר התאונה. דבר מעורבותו בתאונה נודע למשטרה רק בעקבות ממצאים ראייתיים בזירה. הערעור כלפי הכרעת הדין הכרעת הדין של בימ"ש קמא 1. לאור הודאתו של המערער בחלק מעובדות כתב האישום, לרבות בקיומה של תקלה ברמזורים (סעיף 3 להכרעת הדין), נדרש בימ"ש קמא לשתי שאלות בלבד: האם נהג המערער בקלות ראש וגרם לתאונה, והאם הפקיר את הנהגת המעורבת לאחר התאונה, דהיינו, האם המערער ידע או היה עליו לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם ולמרות זאת לא עצר במקום התאונה או בסמוך ככל האפשר כדי לעמוד על תוצאות התאונה. 2. על אף הודאתו של המערער, במענה לכתב האישום, בקיומה של תקלה ברמזורים בעת התאונה, הוא טען בבית משפט קמא כי חצה את הצומת באור ירוק, והתקלה ברמזורים ארעה רק ביום שאחרי התאונה. על יסוד העדויות ששמע והראיות שהוגשו בפניו, דחה בימ"ש קמא את גרסת המערער וקבע כי "בשעת התאונה ברמזורים בצומת היה הבהוב בצבע צהוב". 3. בימ"ש קמא האמין לעדותה של הנהגת המעורבת לפיה היא נכנסה לצומת במהירות נמוכה, האטה בעקבות התקלה ברמזורים, ואז נפגע רכבה מרכב המערער שהגיע במהירות ולאחר הפגיעה רכבה הסתחרר כ"פורפרה". עדות הנהגת המעורבת נתמכה בעדותו של עד ראיה נייטרלי לתאונה ובדו"ח בוחן, שלא נסתר וחיזק עדויות אלה. על יסוד ראיות אלה ועל פי תקנה 64(א)(2) ותקנה 64(ה) לתקנות קבע בימ"ש קמא כי זכות הקדימה בצומת הייתה לנהגת המעורבת "כאשר הנאשם (המערער) פנה שמאלה והמעורבת ביקשה לחצות הצומת בנסיעה ישרה, על כן האשמה בתאונה מונחת לפתחו של הנאשם". 4. לעניין ההפקרה קבע בימ"ש קמא כי גרסת המערער למעשיו אחר התאונה היא "גרסה דינמית" ומצא כי "הנאשם לא ביצע כל סקירה רצינית כלשהיא של הצומת, לבטח לא כזו שיש בה כדי לעמוד בדרישות החוק והפסיקה בנושא כאמור לעיל...... [כך ש] אם הנאשם היה יורד לצומת באופן רציני, יכול היה להבחין ברכב העומד שם. הנאשם לא המתין בזירת האירוע עד להגעת המשטרה, והייתה זו המשטרה אשר איתרה את הנאשם..." בימ"ש קמא קבע כי המערער ידע שעבר תאונה קשה ודחה את טענתו כי חובת הדיווח למשטרה הייתה מוטלת על חברת הליסינג, לה הוא דיווח על התאונה סמוך לאחר קרותה. מסקנתו של בימ"ש קמא הייתה: "ראיות התביעה כפי שהוצגו בפני מצביעות שלאחר התאונה, אם בכלל עצר הנאשם בקרבת מקום, הרי במקום לצלצל למשטרה כנדרש, בחר לסקור את הנזקים ברכבו, ולצלצל לחברת הליסינג, אולם עצירת הנאשם לשם אומדן נזקיו הוא והתקשרות זו לחברת הליסינג, אין בה על מנת לקיים את מצוות החוק והפסיקה הדורשות רף גבוה של "עמידה על תוצאות התאונה לעניין סיוע לנפגעים ולעניין סיוע לחקירת המשטרה". נימוקי הערעור 1. מלכתחילה התייחס הערעור לשתי שאלות: א. האם המערער אשם בתאונה. ב. האם המערער הפקיר את המעורבת בתאונה. בדיון בפנינו הודיע ב"כ המערער כי אין ביכולתו ובכוונתו להתמודד עם הממצאים העובדתיים אותם קבע ביהמ"ש קמא והוא התמקד בעבירת ההפקרה ובעונשי המאסר והפסילה שהוטלו על המערער. 2. בעת ביצוע עבירת ההפקרה היה נוסחה של תקנה 64א(א) לפקודה כדלקמן: "נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שהיה עליו לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, דינו - מאסר שבע שנים..." (להלן "הנוסח הישן"). סעיף 64א לפקודה תוקן בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 101) תשע"ב-2011 ולענייננו רלוונטיים רק סעיפים קטנים א' ו-ב' בנוסח המתוקן, כדלקמן: "(א) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, אשר היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להפגע, אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה, דינו - מאסר שלוש שנים. (ב) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כד לעמוד על תוצאות התאונה, או עצר כאמור ולא הזעיק עזרה, דינו - מאסר שבע שנים" (להלן "הנוסח המתוקן"). 3. משבוצע התיקון לאחר מועד התאונה ובזיקה לסעיף 5 לחוק העונשין, היה צריך להחיל על המערער את הנוסח המתוקן של סעיף 64א(א) משום שיש בו כדי להקל עם המערער. ב"כ המערער הפנה להצעת החוק לתיקון (מס' 394 מיום 28.6.11), שם הוסבר כי מטרתו היא להבחין בין יסודות נפשיים שונים שעד התיקון דרו בכפיפה אחת, כך שסעיף 64א(א) ידון בעבירה של הפקרה ברשלנות, בעוד שסעיף 64א(ב) ידון בהפקרה שהיסוד הנפשי הנדרש להוכחתה הוא מודעות. לטענת ב"כ המערער ס' 64א(א) בנוסחו הישן מקביל לסעיף 64א(א) בנוסח המתוקן ואם רצתה המאשימה להאשים את המערער בעבירה אחרת, היה עליה לתקן את כתב האישום, דבר שלא עשתה. 4. בימ"ש קמא שגה כשקיבל את טענת המאשימה לפיה סעיף 64א(א) בנוסח הישן מקביל כעת לסעיף 64א(ב) בנוסח החדש, שהעונש המירבי בצידו הוא 7 שנים. מדובר בטענה משפטית והיה על בימ"ש קמא לדחות את פרשנות המאשימה, על אף שב"כ הקודם של המערער לא חלק על כך. 5. המסקנה העולה מהכרעת הדין היא שהמערער התרשל. אין חולק שהיה עליו לגשת למקום התאונה, אך הוא עמד (מרחוק) והסתכל, התנועה זרמה, לכן הוא הניח שהמעורבת בתאונה נסעה ולא היה ער לכך שרכבה הסתחרר, והוא דיווח על התאונה לחברת הליסינג. דיון והכרעה 1. בימ"ש קמא היה ער לתיקון סעיף 64א לפקודה וציין בגזר הדין, כי סעיף 64א(א) בנוסחו הישן, על פיו הועמד המערער לדין, מקביל כיום לסעיף 64א(ב) בנוסחו המתוקן וכי הסניגור אינו חולק על קביעה זו. עבירת ההפקרה, כפי שציין בימ"ש קמא, היא עבירה הדורשת "ידיעה וכוונה", אולם היא כוללת בחובה גם אפשרות של עצימת עיניים. 2. מתוך הראיות שהובאו בפניו ביהמ"ש קמא הגיע למסקנה כי לאור הפגיעות הקשות ברכבו של המערער, מיקומו הבולט של רכב המעורבת (על המדרכה) והכאבים מהם סבל המערער בעקבות התאונה "אין ספק בעיני כי היה עליו (על הנאשם) להניח שגם ברכב הנוסף יכל נהג להפגע, וכפועל יוצא היה עליו לעמוד על תוצאות התאונה, להושיט עזרה במקרה הצורך ולהזעיק משטרה ומד"א ולא לעזוב את מקום האירוע עד הגעת המשטרה". מהאמור לעיל עולה כי המסקנה לפיה "היה עליו להניח", המבוססת על העובדות כפי שהוכחו על ידי המאשימה בבימ"ש קמא, מצביעה על יסודות העבירה כפי שהם קבועים בסעיף 64א(א) בנוסחו המתוקן ולא בסעיף 64א(ב) בנוסחו המתוקן. 3. סעיף 5(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן "החוק") קובע: "נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחרות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על בעניין החיקוק המקל עם הענישה...". בענייננו, על פי קביעת בימ"ש קמא, המערער לא ידע בוודאות כי בתאונה נפגע אדם, אלא "היה עליו להניח שגם ברכב הנוסף יכל נהג להפגע". קביעה זו עונה על רכיבי סעיף 64א(א) לפקודה כנוסחו המתוקן, המקל עם המערער, ולא על רכיבי סעיף 64א(ב) לפקודה כנוסחה המתוקן. לכן לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודה כנוסחה המתוקן אלא בעבירה לפי סעיף 64 א(א) לפקודה כנוסחה המתוקן, שהקלה עמו. ראה לעניין זה את שנקבע בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 221, 439, כדלקמן: "השינוי המהותי בהגדרת העבירה נעוץ בקביעת העונש ההולם את ביצועה. בעניין זה חרג המחוקק מן הדין המקובל הישן, שהשווה את עונשו של המסייע לעונשו של המבצע העיקרי, וקבע את עונשו של המסייע על מחצית העונש הקבוע בחיקוק לביצועה העיקרי של עבירה (סעיף 32). משכך הם פני הדברים, הרי שבהתאם להוראת סעיף 5(א) לחוק העונשין המתוקן, עלינו להחיל על העניין את החיקוק המקל עם העושה - היינו את עבירת הסיוע על כל מרכיביה, כפי ביטוים בחוק החדש)". 4. לאור האמור, אנו מקבלים את הערעור ככל שהוא נוגע להרשעת המערער בעבירת ההפקרה, מבטלים את ההרשעה לפי סעיף 64 א(ב) לפקודה וקובעים כי המערער עבר עבירה של הפקרה לפי סעיף 64א(א) לפקודה, שהעונש המירבי בצידה הוא 3 שנות מאסר. הערעור לעניין העונש בימ"ש קמא קבע כי מתחם הענישה בגין עבירת ההפקרה הוא בין 9 חודשי מאסר בפועל ל- 48 חודשי מאסר בפועל, וכן פסילה מלנהוג בין 7 שנים ל-15 שנה. משקבלנו את הערעור לעניין הכרעת הדין וקבענו כי עבירת ההפקרה שעבר המערער היא לפי סעיף 64 א(א) לפקודה, שהעונש המירבי לצידה הוא 3 שנות מאסר, מתחם הענישה כפי שקבע בימ"ש קמא איננו רלוונטי ועלינו לקבוע מתחם ענישה חדש. אנו תמימי דעים עם בית משפט קמא כי עבירת ההפקרה אותה עבר המערער היא העבירה החמורה ביותר בה חטא המערער, אם כי מדרג החומרה נמוך יותר מהמדרג שייחס לה בית משפט קמא. ב"כ המערער הציג טבלה ובה 19 מקרים בהם הורשעו נאשמים בעבירת הפקרה שהעונשים בהם נעו בין יום מאסר אחד ועד שישה חודשי מאסר בעבודות שירות . מאידך בת"פ 22775-12-09 (בימ"ש מחוזי מרכז) מדינת ישראל נ' תורן (ניתן ביום 12.7.10) נאמר: "בדקתי שורה ארוכה של פסקי דין מן השנים האחרונות, בין של בית המשפט העליון ובין של בתי המשפט המחוזיים, ורמת הענישה באלה נעה בין 6 חודשי מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות (במקרה של זיכוי מעבירה של גרימת מוות ברשלנות וקביעת אחריות להפקרת הנפגע) לבין עונשי מאסר בפועל של 5, 7, 9, 12, 18, 22 ו-24 חודשי מאסר בפועל. במרביתם של מקרים נלוותה להרשעה בעבירת ההפקרה גם עבירה של גרימת מוות ברשלנות או גם עבירות אחרות. במקרים ספורים נגזרו עונשי מאסר בפועל של 36 חודשים ובכל אחד מהם קופחו חיי אדם, בנוסף למעשה ההפקרה של הקורבן". 4. בשים לב לערך החברתי המוגן בענייננו, שהוא המוסר, המצפון והסולידריות החברתית, ובהתחשב בנסיבות המקרה לפיהם המערער היה ער לעובדה כי ברכב המעורב בתאונה יכול היה להיפגע אדם ואף על פי כן לא עשה את המינימום הנדרש כדי לבדוק אם אכן נפגע אדם והוא זקוק לעזרה ותחת זאת דאג בראש ובראשונה לרכושו והודיע לחברת הליסינג על התאונה, אנו סבורים כי מתחם העונש ההולם במקרה זה הוא בין 6 חודשים לריצוי בעבודות שרות ועד שנתיים מאסר בפועל. 5. בגזירת העונש התחשבנו בנסיבותיו האישיות של המערער, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן ופורטו בהרחבה בסעיף 19 לגזר דינו של בימ"ש קמא. שמנו לנגד עיננו את תסקיר שרות המבחן שהצביע על הקושי שיש למערער לבחון את מעורבותו החוזרת בעבירה דומה של אי הגשת עזרה לנפגע בה הורשע בשנת 2005, על קשייו להתייחס לפגיעות שנגרמו לנהגת המעורבת ובאחריות להפקרתה ועל שלילת נזקקות טיפולית מצדו. כך גם התחשבנו בכך שבעברו התעבורתי של המערער 7 הרשעות קודמות, אותן צבר החל משנת 2000. אנו תמימי דעים עם בית משפט קמא שציין כי: "ניתן היה לצפות כי נידון שכבר הורשע בעבירה דומה (אך לא זהה), בעבר שיפיק לקחו, ולא הנה שוב הוא מבצע עבירה בעל מאפיינים דומים. יתרה מזו לאחר ביצוע העבירה שבגינה נשפט בתיק שלפני, מבצע ומורשע הנאשם בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקה אלכוהולי, עבירה מיום 25.5.10 - נדמה שהנדון פשוט לא לומד לקח ובנהיגתו מסכן את חיי משתמשי הדרך, ומדובר בשיקול לחומרא במסגרת מתחם הענישה". 10. באשר לתקופת הפסילה, בהתחשב בעברו התעבורתי של המערער ובחומרת העבירה מחד, ובשינוי בסעיף האישום מאידך מצאנו לנכון להפחית מתקופת הפסילה שנקבעה על ידי בימ"ש קמא ולהעמיד אותה על 7 שנים. 11. בהתחשב באמור, אנו מקבלים את הערעור על גזר הדין כך שעונש המאסר שהוטל על המערער יעמוד על 15 חודשים לריצוי בפועל ותקופת הפסילה תעמוד על 7 שנים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בתוקפם. . משפט פלילידריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםהרשעהתאונת פגע וברח / הפקרהפקודת התעבורה