בקשה להסדרת מעמדה של העותרת 2 בישראל, זאת מכוח חיים משותפים עם העותר 1, שהינו אזרח ישראלי. ביחד עם העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים שיאסור את הרחקת העותרת מישראל. העותרת הינה אזרחית פיליפינית אשר הגיעה ביולי 2006 לארץ לעבוד בתור מטפלת עם אשרה לעבודה. העותר הינו אזרח ישראלי. נטען כי בין העותרים קיים קשר וחיים משותפים משנת 2007. לעותרים נולד בן ביום 29.10.10. בזמן לידת הבן החזיקה העותרת באשרת שהייה שהוארכה למשך 3 חודשים אך לאחר מכן המשיכה לשהות בארץ ללא אשרה, לטענתה על מנת להסדיר את מעמדו של הבן כבנו של העותר. ביום 12.6.11 הגיש העותר מכתב למשיב בו הוא מצהיר על אבהותו לבן שנולד לעותרת. המשיב דרש להמציא פסק דין בדבר אבהות. ביום 17.6.12 הגיעו העותרים ללשכת המשיב כדי לנסות ולהסדיר מעמד מכוח זוגיות לעותרת, אך לא היו בידיהם המסמכים הדרושים על פי הנוהל. ביום 13.11.12 הוגשה בקשה על ידי העותרים למתן מעמד על פי נוהל חיים משותפים. ביום 13.1.13 נערך לעותרים שימוע לבחינת כנות הקשר. ביום 16/1/13 נשלחה תשובת המשיב לבקשת העותרים להסדרת מעמד לעותרת מכוח הקשר הזוגי עם העותר. בתשובה צויין כי לא צורפו מסמכים וראיות על קיום התא המשפחתי הנטען. כן צויין כי העותרת שוהה בארץ ללא רישיון שהייה תקף משנת 2001, מעל 12 שנה (טעות שתוקנה לאחר מכן במכתבו של המשיב מיום 27/1/13). עוד צויין בתשובת המשיב כי לא הוכח כי מדובר בבן משותף של העותרים. נכתב גם כי בתשאול שנערך לעותרים התגלו סתירות מהותיות וכי העותר מופיע עדיין כנשוי לאזרחית זרה אחרת שטופלה אף היא במסגרת הליך מדורג מכוח נישואיה לעותר וטרם יצאה את הארץ. על כן נדחתה הבקשה להסדרת מעמדה של העותרת. העותרים הגישו ערעור אשר נדון בוועדה לשכתית בראשות מנהלת הלשכה. בהחלטה בערעור מיום 4/2/13 נכתב כי כפי שצויין בתשובת המשיב מיום 16/1/13 העותרת שוהה בארץ ללא אשרה תקפה. כן נכתב כי העותר עדיין מופיע נשוי לאישה זרה אחרת ולא הוכיחו כי הקטין הינו בן משותף. עוד נכתב כי בתשאול שנערך להם בלשכה התגלו סתירות מהותיות, בין היתר העותר סיפר על בחורה בשם אניטה שהגיעה לדירה פעם בחודש ואילו העותרת ציינה את החברה בשם וילמה שמתגוררת עימם. כן נכתב כי לא צורפו הוכחות על קיום התא המשפחתי הנטען. הערעור נדחה. ב"כ העותרים הגיש מסמכים נוספים ללשכה, אשר הועברו לעיון הוועדה הלשכתית שהחליטה לעמוד על החלטתה הקודמת ודחתה את הבקשה. על החלטות אלו הוגשה העתירה שבפני ביחד עם בקשה למתן צו ביניים שיאסור את הרחקת העותרת מישראל. ביום 15/12/13 התקיים הדיון לפני. כפי שיפורט בהמשך, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים אשר הוצגו לעיוני, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה. טענות הצדדים: העותרים טוענים כי החלטות המשיב לגבי סתירות שנתגלו בשימוע של העותרים הינן סתמיות ויש לאפשר לעותרים לגדל את בנם ביחד. נטען כי העותרים הציגו למשיב ראיות מהן ניתן ללמוד כי הם חיים ביחד. המשיב טוען כי החלטתו לדחות את בקשת העותרים להסדרת מעמדה של העותרת על סמך נוהל חיים משותפים נבחנה בהתאם לדין ולנהלים. נטען כי לאחר בחינה מעמיקה ושימוע אשר נערך לעותרים נמצא כי אין בסיס ראייתי לטענתם ומשכך הוחלט לדחות את בקשתם והעותרת התבקשה לצאת את גבולות המדינה בהתאם. נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטות המשיב ומדובר בהחלטות ראויות, סבירות, אשר ניתנו בסמכות ועל בסיס שיקולים ראויים ואינן חורגות ממתחם הסבירות. לטענת המשיב, על אף בדיקת האבהות אשר לפיה העותר הוא אביו הביולוגי של העותר 3, העותרים לא הרימו את הנטל להוכיח כי הם מקיימים קשר זוגי משותף. נטען כי במהלך השימוע עלו סתירות מובהקות ואי דיוקים שאינם סבירים בין בני זוג הטוענים לחיים משותפים מזה 5 שנים, כמפורט בתגובת המשיב לעתירה ובפרוטוקול הדיון. עוד נטען כי העותר טרם התיר את נישואיו מהאישה שלה שלושה ילדים משותפים עמו ולא הביא כל ראייה לניסיון להתירם. נטען כי אין בילד משותף כדי להוות ראיה על קיום חיים משותפים על כל המשתמע מכך והנדרש על פי הנוהל. עוד נטען כי מעמד הילד אמנם הולך אחרי ההורה אך אין להסיק מכך שמעמדו של ההורה נגרר אחר הילד וגם אם העותרת היא אם לאזרח ישראלי אין בזה כדי להקנות לה מעמד. המשיב טוען עוד כי העותרת הינה אזרחית זרה השוהה בישראל שלא כחוק משנת 2010 ואינה זכאית למעמד כלשהו. נטען כי החלטת המשיב סבירה ונמצאת במתחם שיקול הדעת המסור למשיב והעותרים לא הרימו את נטל ההוכחה באשר לכנות הקשר ודחיית בקשתם נעשתה כדין. דיון ומסקנות: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה מהטעם שלא מצאתי כי נפל בהחלטות המשיב או בהתנהלותו פגם המצדיק התערבות. כפי שנפסק לאחרונה בעע"מ 7163/11 טהבוב נ' שר הפנים, לא פורסם (17.9.13), כידוע, מתחם שיקול הדעת המסור לשר הפנים בהחלטתו אם להעניק רישיון ישיבה (או אזרחות) למי שאינו אזרח ישראלי הוא רחב (ראו לעניין זה גם: בג"צ 10609/07 זועבי נ' שר הפנים, פסקה 43 (17.5.2011); בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נ"ו(6) 289, 293 (2002); בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מ"ו(4) 505, 520 (1992)). למבקש רישיון ישיבה או אזרחות אין זכות קנויה לקבלם והסמכות ושיקול הדעת מסורים לשר הפנים. עם זאת, אין מדובר בשיקול דעת מוחלט. כמו כל הפעלת סמכות מנהלית, גם שיקול דעתו של שר הפנים בהחלטותיו על מתן רישיון או אשרה נתון לביקורתו של בית המשפט במסגרת עילות הביקורת המנהליות המוכרות. לאור זאת, אין ביהמ"ש לעניינים מנהליים מציב את שיקוליו במקום שיקולי הרשות המקצועית ואינו מתערב בהחלטת הרשות אם ההחלטה סבירה במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות ואם לא נפל בה פגם המצדיק התערבות. ראה: בג"צ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד ל"ו(2), 449 (1981); בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד מ"ה(3), 678 (1991); בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל, לא פורסם (15.4.07); בג"צ 4004/07 רימה טרונישבילי נ' משרד הבריאות, לא פורסם (19.7.07). בענייננו, המשיב בחן את בקשתם של העותרים להסדרת מעמדם בישראל על פי הדין והנהלים ובאמצעות עובדים המיומנים לבדוק את כנות היחסים, אשר התרשמו כי אין מדובר בקשר כן. המשיב לא התעלם מהעובדה שככל הנראה לעותרים בן משותף (ולכך עוד אתיחס) ואולם לא ראה בכך, ולא בכדי, כראיה לכנות קשר בין בעותרים. אין חולק , ולא נרחיב בעניין זה מחמת צנעת הפרט, כי בענינו של עותר זה עובדת קיומם של ילדים המשותפים לו ולאשה מסוימת אינה מהווה ראיה לכנות קשר ולחיים משותפים ברמה המצדיקה מתן מעמד בישראל לבת הזוג הזרה (וזאת ככל שהבקשה להסדרת המעמד מבוססת על קשר זוגי) . בנסיבות אלו, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני לא מצאתי כי נפל בהחלטות המשיב חוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות. כאמור, הוצגו בפני המשיב ראיות לכך שלעותרת ולעותר בן משותף. יצוין כי בעניין זה הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה תביעה להכרה באבהות העותר לבנה של העותרת. התביעה נושאת כותרת "תביעת אבהות בהסכמה" (תמ"ש 19369-02-13. להלן: "תביעת האבהות") . ככל הנראה הליך זה טרם הסתיים ובכל מקרה לא הוצג לעיוני פסק דין בעניין זה. עם זאת, ולצורך ההליך שבפני, מוכן אני לצאת מתוך נקודת הנחה שאכן יקבע כי לעותר והעותרת בן משותף. עם זאת הלכה היא כי אין בעצם קיומה של הורות לקטינים בעלי אזרחות ישראלית כדי להעניק מעמד כלשהו להוריהם. ראו: בג"צ קנדל הנ"ל; בג"צ דימיטרוב הנ"ל. יתכן, ולענין זה איני מביע כל עמדה, כי יש לעותרת עילה לקבלת סעד בדרך של פניה לוועדה לעניינים הומניטאריים כדי שתשקול את בקשתה. ואולם ככל שהדבר נוגע להסדרת מעמד מכוח קשר זוגי לעותר לא נמצא כי נפל פגם בהחלטת המשיב. בכל מקרה אין מדובר בהחלטה בלתי סבירה בצורה קיצונית המצדיקה את התערבותו של בית המשפט המנהלי בהחלטה. מעבר לאמור לעיל יצויין כי יש לקבל גם את טענת המשיב לפיה העותרת שוהה בישראל ללא אשרה משנת 2010 תוך עשיית דין עצמי. עותר העושה דין לעצמו באותו עניין בעניינו הוא עותר אינו זכאי לסעד מן הצדק במסגרת של עתירה מנהלית. "הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו" [בג"צ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (ניתן ביום 28.10.204)]. ראו גם: בג"צ 6102/04 מועדי נ' שר הפנים (ניתן ביום 26.9.2005). עע"מ 4525/06 עומר רשואן נ' משרד הפנים, (ניתן ביום 2.7.2006). בג"צ 7489/06 אריאל גרונר נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, (ניתן ביום 13.11.2006); בג"צ 10114/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, (ניתן ביום 1.7.2007); בג"ץ 17/06 צבח ואח' נ' שר הפנים (ניתן ביום 23.3.2006). סיכום: לא מצאתי כי החלטות המשיב הינן בלתי סבירות באופן המצדיק התערבות של בית המשפט לעניינים מנהליים. החלטות המשיב התקבלו לאחר שנשקלו כל הנתונים הנדרשים לעניין, בהתאם לדין ולנהלים. בנוסף, לוקה העותרת בחוסר נקיון כפיים. זאת מאחר והעותרת עשתה לעצמה דין ושהתה בישראל שלא כחוק. מכל הטעמים שפורטו - העתירה נדחית. לפנים משורת הדין, מאחר וטרם ניתן פסק דין בתביעת האבהות, כדי לאפשר לעותרת להסדיר את ענייניה בטרם יציאה מהארץ, לרבות בחינת האפשרות של פניה בבקשה אחרת, אני קןבע כי תינתן לעותרת ארכה לצאת את הארץ עד לא יאוחר מיום 18/2/14. אני מורה כי אם לא תתקבל החלטה אחרת בעניינה של העותרת אצל גורם מוסמך מטעם המשיב, יהיה על העותרת לצאת את הארץ עד לא יאוחר מיום 18/2/2014. בשים לב לאמור, ובמיוחד בשים לב לחוסר נקיון הכפיים שבהגשת עתירה אגב עשיית דין עצמית, לא מצאתי מקום לחרוג כליל מהכלל המנחה כי "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" [ ע"א 9466/05 שווקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.2008) פסקה 31 והאסמכתאות שם; ע"א 10242/09 משה בלטר ואח' נ' אילנה מוזר ואח'(טרם פורסם. ניתן ביום 2.2.11)]. הדברים נכונים גם כאשר המדינה היא בעל דין כאשר בית המשפט מביא בחשבון גם "... שכל הסדר של פסיקת הוצאות יש בו משום השפעה שונה על בעלי דין בעלי יכולת כלכלית שונה. כך, למשל, חיוב בעל דין בהוצאות הצד שכנגד הוא בר משמעות רבה יותר למי שהינו דל באמצעים מאשר מי שהפרוטה מצויה בכיסו" [בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא - משרד התעשיה, המסחר" (החלטה מיום 30.6.05)]. בהביאי בחשבון עקרונות אלו, לא ראיתי מקום לפטור את העותרים מתשלום הוצאות משפט באופן מוחלט. בהתחשב במכלול הנסיבות, ובמיוחד במצבה של העותר, אני מחייב את העותרים, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות בסכום של 3,000 ₪ בלבד. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הסדרת מעמדמשרד הפניםחיים משותפים