פגיעה ברכוש - עבירה לפי סעיף 108(ג) לחוק העונשין

כתב אישום אשר ייחס עבירות של פגיעה ברכוש - עבירה לפי סעיף 108(ג) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), כניסה למקום צבאי - עבירה לפי סעיף 115(א) לחוק העונשין, וניסיון גניבה - עבירה לפי סעיפים 384 ו-25 לחוק. בכתב האישום נטען, כי המערער שהה בשטח צבאי סגור המוכרז כשטח אש ופירק שלדת טנק המשמשת לאימונים של כוחות צה"ל. בעקבות טענה מקדמית של המערער אשר התקבלה, כי הנסיבות המפורטות בכתב האישום אינן ממלאות אחר היסודות הנדרשים בסעיף 108(ג) לחוק העונשין, אלא הן מהוות עבירה אך לפי סעיף 108(א) לחוק (שעניינו פגיעה ברכוש אשר נמצא בשימוש כוח מזויין), הועבר הדיון לבית משפט השלום. בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש בבית משפט השלום בתאריך 31.3.12, שהה המערער בשטח צבאי סגור המוכרז כשטח אש, בסמוך לבסיס צבאי הנמצא באזור צאלים. המערער פירק באמצעות רתכת שלדת טנק ששוויה כ- 65,000₪ שנמצאה במקום לצורך אמוני צה"ל וניסה ליטול את שטחי השלדה שפירק, ללא הסכמת הבעלים. יצוין כי לאחר שמיעת הראיות, ביקשה המדינה להרשיע את המערער בעבירה של ניסיון לפגיעה ברכוש, תחת העבירה של פגיעה ברכוש אשר יוחסה לו בתחילה. המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום, הכחיש שניסה לגנוב או לפרק את שילדת הטנק .באשר לעבירה של כניסה למקום צבאי, המערער כפר בכך שידע שהוא שוהה בשטח צבאי. בבית המשפט קמא העידו מטעם המדינה קצין הצבא אשר תפס את המערער בשטח - אור אבגיל, שוטר משמר הגבול שהגיע לזירה ושוטרים נוספים שגבו את אמרות המערער. המערער העיד להגנתו וכן העיד בנו הקטין שהיה עמו בשטח ועד הגנה נוסף, מר בבלי, אשר הגיע למקום עם שוטר המג"ב. 3. בהכרעת הדין קבע בית המשפט, כי קיים מקבץ עדויות וראיות המוביל למסקנה אחת ויחידה לפיה יש מקום להרשיע את המערער בעבירות של ניסיון לגניבה וניסיון לפגיעה ברכוש הצבאי. בין אלו מנה בית המשפט את העובדה שהמערער נתפס בסמוך לשלדת הטנק ולמעשה מתחת לשלדת הטנק; רכב הטנדר של המערער עמד בסמוך לשלדת הטנק; בסמוך לשלדה נמצאו בלוני גז ורתכת וכן נמצאו חתיכות מתכת; על ידיו של המערער נמצאו סימנים שחורים; באזור האירוע יש תופעה של גניבות מתכת; את אמירתו של המערער כי "אין לו כסף", והעובדה שידע מה מחירו של ק"ג ברזל. עוד ציין בית המשפט, כי כאשר הקצין הגיע למקום ותפס את המערער, לא היו בשטח אנשים נוספים, היינו המערער ובנו נתפסו בגפם בצמוד לשלדת הטנק, בנסיבות שתוארו לעיל. 4. בית המשפט ציין עוד, כי הוא אינו נותן אמון בגרסת המערער על כל רכיביה ומצא כי מדובר בגרסה תמוהה, לא מבוססת, בחלקה כבושה ונעדרת היגיון. כך למשל ביחס לטענת המערער כי היה במקום כיוון שרעה עדר כבשים, קבע בית המשפט קמא כי טענה זו עומדת בסתירה לעדויות הקצין ואדם נוסף שהגיע למקום ולא הבחינו כלל בהימצאותן של כבשים באיזור. כך אף ביחס לטענת המערער, כי הביא את רכבו באמצעות גרר כדי למכור אותו בשטח בעוד שבמקום לא היה איש מלבדם בניגוד לטענתם כי היו שם תיירים. בית המשפט הצביע על תמיהות וסתירות נוספות בגרסת המערער באשר לשאלה מה עשה ליד הטנק. באשר למחדלי החקירה ציין בית המשפט כי אכן היו מחדלי חקירה, אך הוסיף כי נוכח מקבץ הראיות הנסיבתיות ונוכח הסברי המערער אשר נדחו על ידו, אין במחדלי החקירה כדי לשלול את המסקנה המרשיעה הנובעות מאותן ראיות. באשר לעבירה של כניסה למקום צבאי קבע בית המשפט, כי הובאה בפניו עדותו של מר אמיר בן שימול, האחראי בשטחי האש באזור, אשר ציין כי קיימים סימונים ברורים לאורך כל השטח ושביל הגישה לפיהם הכניסה אסורה ואף הובאו עדויות נוספות ביחס לכך. בית המשפט קמא לא קיבל את טענת המערער, אשר אישר שידע שמדובר בשטח צבאי סגור, אך חשב שבימי שישי ושבת השטח פתוח ואנשים רבים מסתובבים שם. נקבע כי טענת המערער עומדת בניגוד לעדויות אחרות, מאחר והשטח הרלוונטי לא מאושר כלל לכניסה, לא בימי חול ולא בשבתות. מכאן מצא, כי המערער ביצע את העבירה של כניסה לשטח צבאי סגור. בית המשפט השית על המערער 8 חודשי מאסר בפועל, הפעיל מאסר מותנה בן 24 חודשים אשר היה תלוי ועומד כנגד המערער, כאשר מתוך 8 חודשי מאסר בפועל, נקבע כי מחציתם ירוצו בחופף ומחציתם במצטבר, כך שבסך הכל הושתו על המערער 28 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס בסך 5,000 ₪. 5. המערער יוצא בערעורו כנגד הרשעתו בדין. לטענתו בתיק קיימים מחדלי חקירה רבים: לא נחקר בנו של המערער; לא הופרכה טענת המערער כי רעה במקום את עדר הכבשים; נמחקה תמונה בה לטענת המערער, ניתן היה לראות את אותו עדר כבשים; וכי לא היה מקום לתן אמון בעדות קצין אביגל לאור הסתירות הרבות בה. לחילופין עתר המערער להקלה בעונשו באופן שהמאסר המותנה יוארך, או שהעונש יהיה חופף כולו למאסר המותנה אשר הינו עונש מאסר כבד כשלעצמו. המדינה מנגד, ביקשה לדחות את הערעור ביחס להכרעת הדין. באשר לערעור המדינה כנגד קולת העונש, נטען כי העונש חורג לקולא באופן המצדיק התערבות, שכן יש במעשיו של המערער באופן אובייקטיבי כדי לפגוע בביטחון המדינה, פגיעה אשר הוכחה אף בהתאם לראיות שהובאו בפני בית המשפט, וכן בשים לב לעברו הפלילי של המערער ולכך שהעבירה בוצעה זמן קצר לאחר שחרורו ממאסר קודם. דיון והכרעה הערעור כנגד הכרעת הדין 6. באשר לערעור המופנה כנגד הכרעת הדין, הרי לאחר שבחנתי את הכרעת הדין ומסקנות בית המשפט אל מול גרסת המערער וטענות הצדדים, ולאור מכלול חומר הראיות והעדויות אשר עמדו בפני בית משפט קמא, מצאתי כי הרשעת המערער בדין יסודה, היא מעוגנת ומבוססת היטב בחומר הראיות. יאמר כבר עתה, כי חלק ניכר מטענות ב"כ המערער שהועלו בפנינו, הועלו עוד בפני בית המשפט קמא ונדחו על ידו בהכרעת דין בהירה, מפורטת ומנומקת היטב, אשר התייחסה לכל אחת ואחת מהטענות שהועלו. כך למשל טוען ב"כ המערער בהודעת הערעור הממצה שהוגשה וכן בטיעוניו המפורטים בעל פה בפנינו בהם טען כל שניתן לטובת למערער, כי טעה בית המשפט קמא כאשר דחה את גרסת המערער שהוא הגיע לשטח האש כדי לרעות את הצאן; כי לא היה מקום שבית המשפט יעדיף את גרסתו של קצין צה"ל אבגיל על פני עדותו הקוהרנטית של המערער שנתמכה בעדות בנו; כי עדותו של העד אבגיל רצופה סתירות ופרכות ומעוררת תמיהות; וכי קיימים מחדלי החקירה ובכלל זה אותה תמונה שצילם העד אבגיל במכשיר הטלפון הנייד ואשר נמחקה על ידו, תמונה שיכלה לאמת את טענת המערער ביחס למעשיו במקום. 7. בחינת הכרעת הדין ומכלול הראיות והעדויות מלמדנו כי הרשעת המערער מבוססת על מספר אדנים: הראיות הנסיבתיות והישירות אשר הובאו בפני בית המשפט קמא אותן ניתח בהכרעת הדין באופן מדוקדק, ודחיית גרסת המערער ומציאתה כמופרכת. אלו יוצרים יחד את אותו מארג ראייתי ברור ואיתן, אשר מחייב את הרשעתו של המערער, כפי שיפורט להלן: א. המערער נמצא על ידי הקצין אבגיל כשהוא נמצא בסמוך לשלדת הטנק ולמעשה מתחת לשלדת הטנק. המצאות המערער ממש מתחת לשלדת הטנק, כאשר לידה נמצאו חלקי שלדה מפורקים, הינה ראייה שבית המשפט ציין, כי הינה ראיה נסיבתית, אך לדידי הינה ראייה ישירה. בהיקש נניח מחזקה תכופה, הרי בפנינו המצאות תכופה ביותר של המערער במקום ביצוע העבירה, ליד הרתכת ובלון הגז, כשידיו שחורות, כזו המעבירה בבירור את הנטל למערער לספק הסבר שיסיר את אותה אבן נגף העומדת בדרכו - המצאותו בצמוד לטנק . ב. המערער כשל מלספק הסבר להימצאותו שם, כאשר הסבריו וגרסתו כי בא לרעות עדר צאן של 150 כבשים נדחתה על ידי בית המשפט, כהסברים מופרכים שלא נמצאו לה תימוכין. יודגש, איש מלבד המערער ובנו (שמטבע הדברים יש להתייחס לעדותו בזהירות הנדרשת), לא ראה ולו כבש אחד במקום, שלא לדבר על עדר של 150 כבשים. אין בידי לקבל את טענת ב"כ המערער, כי בעניין זה קיימת רק עדותו של העד אבגיל שלא ראה כבשים במקום. ראשית יוער, כי עדות זו די בה כשלעצמה, משבית המשפט נתן בה אמון. שנית, עיון בעדות המערער (אשר ב"כ המערער כינה אותה כ"קוהרנטית") מגלה, כי מדובר בעדות מלאה סתירות ופרכות, אותה מצא בית המשפט בצדק, כעדות מתחמקת. זאת ועוד, אף העד שהובא כעד הגנה מטעם המערער - השוטר שניר ציין, כי לא ראה במקום עדר של כבשים. מכאן שקיימות שתי עדויות ברורות - של קצין ושל שוטר מג"ב שהגיע למקום, אשר העידו בבירור כי לא ראו במקום כל עדר של כבשים. לאור האמור, הרי עדות המערער ובנו הקטין, עומדות לבדן אל מול עדויות ברורות, בהן נתן בית המשפט אמון, של מי שהגיעו למקום ולא ראו, לא כבשים ולא אתונות. יתרה מכך, כפי שציין בית המשפט קמא, לא מדובר במספר מועט של כבשים, אלא בעדר של כ-150 כבשים שלא ניתן להלום אפשרות שאיש לא ראה אותו. מכאן ולאחר שהסבריו של המערער לסיבת הימצאותו במקום נדחו מכל וכל, הרי עצם הימצאותו שם, ממש מתחת לטנק, מהווה ראייה ממשית כנגדו. ג. מעבר לכך שהמערער נתפס מתחת לשלדת הטנק, אף רכבו של המערער נמצא בצמוד לשלדה, כשתא המטען פתוח ומופנה לכיוון השלדה כאשר בסמוך אליו מצויים גם אותה רתכת ובלוני גז. האמור נראה בבירור בתמונה ת/1ב'. ד. לכך מצטרף חוסר האמון שנתן בית המשפט בעדות המערער ובגרסתו. בית המשפט דחה בשתי ידיים את עדותו, לאחר שמצא את גרסתו מופרכת ומתחמקת, ובשל חוסר ההיגיון בה כשלעצמה. כך למשל המערער לא סיפק הסבר להימצאות רכבו עם תא המטען פתוח בצמידות לשלדת הטנק, שהרי גם לדידו של המערער, לא נדרש רכב על מנת לרעות את עדר הצאן. טענת המערער, כי הביא את הרכב למקום על מנת למוכרו, בלתי סבירה בעליל ומופרכת מיניה וביה, בהינתן העובדה שמדובר בשטח אש אשר הכניסה אליו אסורה. ה. כפי שעמד על כך בית המשפט קמא, גרסת המערער בכל הנוגע לאופן הגעת הרכב לשטח - כי הרכב הובא למקום באמצעות גרר - הינה מופרכת בעליל. מה הטעם בהבאת רכב לשטח אש אשר הכניסה אליו אסורה על מנת למכרו, דבר שהוא בלתי סביר ובלתי כלכלי, אף בהנתן התשלום לגרר, כאשר המערער לא יכול היה לציין מי היה אותו אדם שגרר לטענתו את הרכב. 8. בשים לב לאמור לעיל, הכרעת הדין לא התבססה אך על עדותם של עדי התביעה, ובכלל זה העד אבגיל, אלא על הראיות הברורות הקיימות כנגד המערער, הימצאותו במקום וראיות חפציות נוספות כמו הימצאות הרתכת ובלוני הגז והימצאות רכבו באופן בו נמצא. הצטברותן של כל אלו יחד, הוא שמוביל למסקנה אחת ויחידה בדבר אשמתו של המערער. במאמר מוסגר אציין, כי עניינים נוספים אליהם הפנה בית המשפט קמא, כגון העובדה שבמקום יש תופעה של גניבת מתכות; כי הנאשם ידע מחירו של ק"ג ברזל, וכי אמר כשנתפס כי: "אין לו כסף", הינם לטעמי שוליים יותר והם בבחינת ראיות נסיבתיות נוספות, אך משקלם אינו גבוה. 9. באשר לטענות ב"כ המערער המתייחסות לקביעות מהימנות של בית המשפט קמא ולמחדלי חקירה, הרי אף באלו לא מצאתי ממש. הטענות נוגעות בעיקר לעדותו של העד אבגיל: לעובדה שבעדותו הראשונה ציין כי ראה את המערער מפרק את השלדה, דבר עליו לא עמד בהמשך; לכך שהוא מחק תמונה אחת שצילם במכשיר הפלאפון שלו כשהגיע למקום; לכך שלא ציין שהיו חיילים נוספים עמו שניתן היה לחקרם, ולעובדה שבנו של המערער לא נחקר מיד במקום. בכל אלו יש לטעמו, לכל הפחות, כדי לעורר ספק, אשר ממנו צריך ליהנות המערער ואשר צריך היה להוביל לזיכויו. 10. בית המשפט בחן בחון היטב את עדותו, התייחס לכל אותן סתירות שהיו קיימות בעדותו, לכל טענות המערער בעניין זה ומצא ליתן אמון בעדותו של העד אבגיל. בית המשפט לא התעלם מאותן סתירות, אלא ניתח אותן באופן מעמיק וסופו של דבר מצא, כי מדובר בעד מהימן, וכי באותן סתירות אין כדי לפגום במהימנותו. בית המשפט ציין, כי לא התרשם שהקצין אבגיל ביקש להפליל את המערער, וכי באמרותיו הראשונות התערבבו דברים שקלט בחושיו, באופן ספונטני עם מסקנות שהסיק תוך כדי האירוע. הודגש כי הקצין אבגיל ידע להסביר מתי לא דייק באמרותיו במשטרה, לא חשש לתקן את עצמו, לא ניסה לתת הסברים שונים או להתעקש על דברים שאמר קודם לכן (כמו למשל באשר לשאלה אם ראה את המערער מפרק את השלדה). מכאן שלא ביקש להפליל את המערער, אלא לדייק בדבריו. 11. הלכה היא כי ככלל בית המשפט שלערעור לא יתערב בממצאים שבעובדה ובממצאי מהימנות אשר הוכרעו על ידי הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים, כאשר מוצאת ערכאת הערעור כי קביעותיה של הערכאה הדיונית אינן מתקבלות על הדעת לאור חומר הראיות, או כאשר מתגלה טעות מובהקת בהכרעת דינה. תפיסה זו מבוססת על יתרונה של הערכאה הדיונית להתרשם באופן ישיר מן העדויות ומאותות האמת המתגלים מהן [ראו לדוגמא: ע"פ 3106/11 פלוני נ' מדינת ישראל (03.09.2013); ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16.4.12); ע"פ 7508/10 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.12)]. 12. מעבר לכך שערכאת הערעור, אין דרכה להתערב בממצאי מהימנות, הרי אף לגופם של דברים, סבורה אני שהאמון שבית המשפט נתן בעדותו של העד מבוסס היטב. בית המשפט אינו מסתפק בקביעה כי מצא את העד מהימן, אלא מפרט טעמיו ומתמודד אחת לאחת עם כל טענות ב"כ המערער בעניין זה, טענות אותן שב והעלה בפנינו ואף אני לא ראיתי לנכון לקבלן. 13. ודוק, אין המדובר בעד אשר נתגלה שקר בדבריו אלא מדובר בעד שהשתרבבו לתוך אמרותיו הראשונות דברים שהינם בבחינת הסקת מסקנות, וזאת למשל ביחס לכך שציין שראה את המערער מפרק את השלדה. יצוין כי מקרא עדותו הראשונה של העד (נ/1) מלמד שהדברים נאמרו בשטף וכי העד אמר את שנראה לו הגיוני: כי כאשר המערער נמצא סמוך ליחידת טנק עם ציוד לחיתוך ברזל, וליד השלדה יש חלקים מפורקים, הרי הוא שפרקם מהטנק. צא ולמד אפוא, כי אין המדובר בעד שנתפס באמירת דברים שהסתברו כשקריים, אלא בעד שכשל בהסקת מסקנות, וציונם כעובדות, דבר שבנסיבות שפורטו לעיל, הינו אך סביר וטבעי. 14. מכאן לא מצאתי בטיעוני ב"כ המערער, טעם המצדיק התערבות בממצאי המהימנות ובקביעות העובדתיות הברורות הקיימות בהכרעת הדין. 15. באשר למחדלי חקירה, הרי כבר נפסק לא אחת כי:"אין מחלוקת באשר לחובתן של הרשויות לניהול תקין של הליכי חקירה הנגזרת מזכות הנאשם למשפט הוגן. אולם נפקותו של מחדל חקירתי תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, בהתאם לתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט לעומת הספקות שמעורר המחדל לו טוען הנאשם" (ע"פ 8421/12 ינון בן חיים נ' מדינת ישראל, עמ' 9 (29.09.2013)). 16. בחינת המחדלים והחוסרים הראייתים הנטענים במקרה זה מגלה שנפקותם אינה משמעותית. ביחס למחיקת התמונה על ידי העד אבגיל, הרי זה הסביר כי מחק את התמונה כיוון שסבר שיש די תמונות, כאשר בית המשפט קיבל את עדותו בעניין זה והתרשם כי הדבר לא נעשה באופן מכוון. גם אם יש בכך חוסר מסוים ובכך אין ספק, לא ברור על בסיס מה טוען ב"כ המערער, כי דווקא בתמונה זו היה נראה אותו עדר כבשים, ועל כן מדובר במחדל משמעותי. המדובר בתמונה שאינה מונחת בפני בית המשפט וניתן לטעון, איש איש לשיטתו, מה ניתן היה לראות בה. יתרה מכך, משבית המשפט נתן אמון בדברי העד אבגיל, אותו מחדל או חסר, משקלו אינו רב. כך גם ביחס למחדלי חקירה נוספים אליהם התייחס בית המשפט קמא כאשר אני כשלעצמי לא ראיתי בחלקם משום מחדל (למשל בכך שלא נערך עימות בין המערער לבין הקצין, פעולה שלא ברורה כלל נחיצותה). ערעור המדינה על גזר הדין וערעור המערער 17. בית המשפט דן את המערער לעונש מאסר של 8 חודשים והפעיל מאסר מותנה בן 24 חודשים, כאשר קבע כי בסך הכל ירצה המערער 28 חודשי מאסר בפועל. המדינה מערערת על העונש שהושת על המערער. לטענת המדינה, רכיב המאסר הינו מקל, שכן עונש של 8 חודשי מאסר בפועל בלבד, כאשר קיים אף מאסר מותנה בן 24 חודש שחלקו הופעל בחופף למאסר שהוטל, חורג לקולא. לטעמה מתחם העונש ההולם במקרה זה הינו בין שלוש לחמש שנים. עוד נטען, כי העובדה שמדובר בניסיון בלבד אין בה כדי להשליך על הפגיעה בערך המוגן - פגיעה בצבא שמובילה לפגיעה בביטחון המדינה; כי מידת הפגיעה בערך המוגן תקבע לפי חשיבות הגורם שהיה עלול להיפגע ממעשה העבירה; כי לא היה מקום שבית המשפט ייתן משקל רק לנזק שנגרם ממעשה העבירה אלא היה עליו להביא בחשבון גם את הנזק שעלול היה להיגרם בהתאם לסעיף 40 (ט)(3) לחוק העונשין; כי יש לבחון את הנזק שנגרם מן העבירה או היקפו בין יתר השיקולים בהתאם לסעיף 40 (ט)(4) לחוק; כי באם היה המערער מצליח בפירוק שלדת הטנק הדבר היה עלול לגרום לפגיעה באימוני צה"ל וביכולת המבצעית של חיילי צה"ל; כי העונש על עבירת ניסיון זהה לעונש של העבירה המושלמת; וכי גניבת שלדת טנק או ניסיון לגניבה כזו, אין דינה כדין פגיעה ברכוש אחר של צה"ל כמו למשל גניבת רכב מנהלתי בזמן שגרה. מעבר לכך, היה על בית המשפט לתת משקל רב יותר לעברו הפלילי המכביד של המערער, ולעובדה כי ביצע את העבירות זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר. 18. המערער כיוון ערעורו ראשית כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת העונש. לדידו לא היה מקום להפעיל את המאסר המותנה בן 24 חודשים שהינו ארוך מאוד. המדובר במאסר מותנה שמופעל בגין כל עבירת פשע, כאשר למרות שיש סמכות לבית משפט לנסח מאסר מותנה באופן כזה גורף, אין הדבר רצוי. מעבר לכך, גם אם לא יוארך המאסר המותנה, יש מקום להתחשב באורכו הרב ולא להשית מאסר נוסף במצטבר. עוד הטעים ב"כ המערער המלומד, כי יש ליתן משקל לנסיבותיו האישיות כאשר מדובר במערער בן 44 נשוי ואב לעשרה ילדים. 19. העונש שהושת על המערער של 8 חודשי מאסר בפועל, בהתחשב בעבירות בהן הורשע, בערך החברתי שנפגע מביצוע מעשי העבירה, לנסיבות ביצוע העבירה וכן לעובדה שהמערער לא לקח אחריות על מעשיו, הינו אכן עונש מקל. נראה כי העונש הראוי ובכלל זה הפעלת המאסר המותנה, לו היינו אנו יושבים כערכאה ראשונה אכן צריך היה להיות חמור יותר, כמתבקש ממהות המעשים והעבירות וחשיבות עקרון ההלימה אשר לאורו עלינו להבנות את הענישה בכל תיק ותיק. עם זאת, בחינת העונש הכולל אליו נידון המערער - 28 חודשי מאסר בפועל, מובילה למסקנה כי גם אם מדובר בעונש מקל המצוי ברף התחתון, עדיין אין בו כדי להצדיק התערבותנו כערכאת ערעור. כבר נפסק לא אחת כי :"הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009, פסקה 11))"- ראה ע"פ 7647/12 פלוני נ' מדינת ישראל (18.3.2013), פסק דינו של השופט ג'ובראן. 20. באשר לערעור המערער ביחס לחומרת העונש הרי לטעמי אין בו כל ממש, בשים לב לחומרת המעשים ולעברו הפלילי המכביד של המערער ולעובדה שביצע את המעשים בסמוך לשחרורו ובעוד תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה ממושך, אשר לא הרתיעו. לאור האמור אציע לחברי לדחות את ערעורו של המערער כנגד הכרעת הדין, ולדחות את הערעורים ההדדיים הנוגעים לגזר הדין. יעל רז-לוי, שופטת ס. הנשיא, השופטת ר. יפה-כ"ץ: אני מסכימה. השופטת רויטל יפה-כ"ץס.נשיא השופט י. צלקובניק: אני מסכים. יורם צלקובניק, שופט לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת י.רז-לוי לדחות את ערעור המערער כנגד הכרעת הדין ואת הערעורים ההדדיים כנגד גזר הדין. משפט פליליחוק העונשין