אי מתן זכות קדימה לרכב הבא ממול - עבירה בניגוד לתקנה 64 (א)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"), נהיגה בקלות ראש - עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"), ביחד עם סעיף 38 (2)(3) לפקודה והתנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף - לפי תקנה 21 (ב)(2) לפקודת התעבורה - (כך נטען בכתב האישום, כאשר- צ. ל. "לתקנות התעבורה"). 4. בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 26/03/09, נהג המערער באוטובוס ציבורי, בכביש 574 מכיוון מערב לכיוון מזרח והתקרב לצומת מייסר. אותה עת, נסע רכב מסחרי מסוג איסוזו והתקרב לצומת. המערער נהג בקלות ראש, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, החל לבצע פנייה שמאלה בצומת מבלי שנתן זכות קדימה לרכב שהגיע ממולו ושני כלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה, נחבלו 4 בני אדם וכלי הרכב ניזוקו. 5. המערער זומן לדיון ליום 27/01/13 ועל כן, פנה לעורך דינו, עו"ד מסארוה עזאם, וביקשו לייצגו בהליך זה. הסנגור רשם ביומנו שהדיון קבוע ליום 27/02/13. לכן, לא התייצב למועד הדיון הנכון שהיה קבוע ליום 27/01/13. הסנגור הגיש בקשה לדחיית הדיון הקבוע ליום 27/01/13, לשיטתו, ואז התברר לו כי הדיון כבר התקיים ביום 27/01/13 ובו הורשע המערער ונידון לעונשים הבאים: 1,500 ₪ קנס שישולם עד ליום 27/04/13, 3 חודשי פסילה בפועל ו- 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר ובה טען כי הוא טעה ורשם ביומנו את המועד של 27/02/13 במקום 27/01/13 וביקש לתת למערער את יומו בבית משפט כדי להעלות את טענות ההגנה, אם כי, סתם ולא פירש. 6. ביום 16/03/13, דחה בית משפט קמא את בקשת המערער שהוגשה כחודש ימים לאחר הדיון (ראה סעיף 3 להחלטה). נאמר עוד כי היה על המערער לעקוב אחרי בקשתו ולברר מה עלה בגורלה. בימ"ש קמא קבע עוד כי: "על אחת כמה וכמה כאשר הבקשה הוגשה על ידו ביום הדיון, ללא פרק זמן סביר לפני כן". על כן, נדחתה הבקשה. 7. כאמור, הערעור מופנה כנגד החלטת בית משפט קמא דנא וכנגד פסק הדין בתיק העיקרי. טענות הצדדים: 8. בא כוח המערער חזר וציין כי הוא הגיש את הבקשה לדחיית הדיון ביום 27/02/13 מחמת טעות על פיה נרשם ביומנו שהדיון קבוע ליום זה. עוד ביקש בא כוח המערער לתת למערער את יומו בבית המשפט כדי לאפשר לו להביא את גרסתו להכרעה בפני הערכאה הדיונית. 9. לטענת המערער הוא לא אשם באירוע התאונה. לגישתו, הוא נתן זכות קדימה והתאונה התרחשה עקב רשלנותו של נהג האיסוזו. אומנם, טענות מפורטות לא נטענו בהודעת הערעור וגם לא בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא, אם כי הדבר נטען באופן כללי בסעיף 7 להודעת הערעור והמערער הרחיב בעניין זה במסגרת הטיעון בדיון שהתקיים בערעור. 10. לדעת המערער, יש לאפשר לו את יומו בבית המשפט ולקבל את הערעור תוך ביטול החלטת בית משפט קמא וכן את פסק הדין שנתן והחזרת הדיון אליו לשלב ההקראה. 11. המשיבה סבורה שיש לדחות את הערעור. אין בפיו של המערער עילה שיש בה כדי לבסס את בקשתו לביטול פסק הדין. מה גם, שהעונש שהוטל עליו אינו חמור באופן קיצוני המצדיק התערבות ערכאת הערעור. דיון והכרעה: 12. לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא, בפסק הדין, בכתב האישום, בבקשות המערער שהוגשו לבית משפט קמא, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערעור לפנים משורת הדין ומהנימוקים שיפורטו. 13. אומנם המערער זומן לדיון שנקבע ליום 27/01/13 ועקב טעות רשם בא כוחו שהדיון קבוע ליום 27/02/13. הסנגור הגיש בקשה לדחיית הישיבה מיום 27/02/13 ואז גילה כי נפלה טעות בחלקו עת רשם מועד הדיון וכי המערער כבר נידון ביום 27/01/13. 14. אודה ולא אבוש כי מקרה זה גרם לי להתלבט וזאת משום שרק אתמול, ביום 03/06/13, הובא בפניי מקרה דומה בעפ"ת 36637-04-13, גולדנברג נ' מדינת ישראל, שבו העלה המערער אותן טענות לעניין טעות עורך הדין, למרות זאת המשיבה הסכימה לביטול פסק הדין ובעקבות הסכמה זו נתקבל הערעור והדיון הוחזר לבית משפט קמא. אולם, משום מה ומבלי שיונחו בפניי נימוקים שיש בהם כדי להצביע על שוני או הבדל בין שני המקרים, המשיבה התנגדה במקרה דנא וביקשה לדחות את הערעור. 15. ללא כל קשר לעמדת המשיבה בעניינו של גולדנברג, אציין כי המדובר בטעות של הסנגור כאשר המערער היה רשאי להניח במידה גבוהה של ודאות שעניינו מטופל וכי יתייצב מטעמו עורך דין שייצגו. מכאן שהמערער לא היה אמור לחשוש שעניינו יוכרע בהיעדרו - ראו עפ"ת (חי') 21496-08-09, וסים נסאר נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 09/11/09). 16. השאלה המתעוררת היא: האם גם המערער אמור לשאת בתוצאות של טעות עורך דינו או שמא ראוי לתת לו את יומו בבית המשפט בדרך של חיוב בהוצאות? מקובל עליי שעדיף לחייב את המערער בהוצאות ולפתוח בפניו את שערי בית המשפט, יש בכך כדי ליצור את האיזון הראוי בין בזבוז זמנו של בית משפט לבין מתן ההזדמנות לנאשם - ובעניינו המערער, להביא את גרסתו להכרעה בפני הערכאה הדיונית. 17. אם נדקדק עם המערער, על פי ההלכה שנקבעה ברע"פ 9142-01, איטליה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז (6) עמוד 793 שם בעמוד 803 וע"פ 4808-08, מדינת ישראל נ' שרון מנחם, (ניתנה ביום 06/01/09), נמצא כי אין בפיו הסבר סביר להיעדרות, הגם שראוי לעשות אבחנה, לטעמי, בין טעות עורך הדין לבין טעות הנאשם, מבלי שנעלם מעיניי מה שנאמר ברע"פ 5377-03, וג'די נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 29/06/03), רע"א 7934-06, קנדיל נ' עין הנצי"ב בע"מ, (ניתן ביום 18/04/07) וע"פ 1903-99, חסין נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 07/04/08), כך שטעות עורך הדין לא תעמוד לרועץ כנגד הנאשם עצמו. מעבר לכך אציין כי בענייננו המערער מעלה טענות כנגד אחריותו לאירוע התאונה, טענות שמחייבות בירור עובדתי. 18. המדובר בתאונה שהתרחשה בצומת ומן הראוי שנסיבותיה יתבררו בערכאה הדיונית כדי לקבוע על מי מוטלת האחריות להתרחשותה. 19. בנסיבות העניין ומשום שלכאורה המערער מעלה טענות שיש בהן כדי לבסס את החשש לקיומו של עיוות דין ומשום שהסיבה לאי התייצבות המערער לדיון, אינה רובצת על כתפו ונגרמה עקב אשמו הוא, אני מחליט לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית משפט קמא וכן את פסק הדין שניתן בהיעדר. 20. הדיון יוחזר לבית משפט קמא מהשלב של ההקראה. רכבמשפט תעבורהזכות קדימהתקנות התעבורה