(להלן: -"המינהל") ו/או על ידי לשכת רישום המקרקעין וכן המצאת עותק מקורי ומאומת של ייפוי כוח עליו חתמו הצדדים וכל זאת לצורך הסדרת רישום זכויות חכירה והעברת זכויות, כמפורט להלן. 1. רקע: בשנת 1987 נכרת הסכם בין מר אברהם משולם לבין חברת "עיבוד עץ בן אשר שוורצבאום", לעניין זכויות חכירה ושימוש במקרקעין הידועים כחלקה 36 בגוש 3849 הנמצאים ברחוב האיזמל 3 באזור התעשייה בנס ציונה (להלן" -"המקרקעין"). בתאריך 14.03.89 נחתם בין מר אברהם משולם לבין המבקשים הסכם (להלן: -"הסכם השיתוף") בו הצהירו הצדדים על רצונם לפעול במשותף לרכישת המגרש, כאשר לכל אחד מן הצדדים חלק יחסי במקרקעין: למבקשים זכויות בכ-73.3% משטח המקרקעין ואילו למר משולם בכ-26.7% משטח המקרקעין. בין המבקשים לבין מר אברהם משולם נתגלעו חילוקי דעות לעניין זכויות החכירה והשימוש במקרקעין, כאשר המבקשים ביקשו לנצל את מלוא אחוזי הבניה המותרים לטובת פרויקט בנייה אשר מר אברהם משולם לא היה מעוניין בו. בעקבות המחלוקת, ולאחר אי-הצלחת המו"מ להסדר רכישת כלל הזכויות במקרקעין על-ידי אחד הצדדים, הגישו המבקשים תביעה לפירוק שיתוף (ת.א 3650/97, להלן: -"פסק הדין"). עם פטירתו של מר אברהם משולם, פנו המבקשים אל עזבונו באמצעות יורשיו החוקיים, המשיבים 2-4 (להלן: -"משולם"). המבקשים תבעו את פירוק השיתוף במקרקעין באמצעות מכירתם וכן את מינוי בא-כוחם ככונס נכסים לצורך ביצוע המכירה ופירוק השיתוף. בפסק-הדין אשר ניתן ביום 18.02.01 קבע כבוד השופט גולדס מבית משפט השלום ברחובות כי יש לקבל את תביעת המבקשים שכן ההסכם בין הצדדים הינו הסכם שיתוף כמשמעותו בסעיף 29 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: -"חוק המקרקעין") ואין בו משום הסכם חלוקה. משכך, המקרקעין מהווים חלקה אחת שאינה ניתנת לחלוקה וקיים בהם שיתוף. כבוד השופט הורה על פירוק השיתוף, בדרך של רישום המקרקעין כבית משותף (ולא בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת התמורה, כפי שבקשו המבקשים). באי כוח הצדדים, עו"ד רזיאל בלום ועו"ד בצלאל גרוס, הוא הנאמן, מונו ככונסי נכסים לצורך ביצוע הרישום. חרף בקשות חוזרות ונשנות של המבקשים וחרף חלוף פרק זמן רב וממושך (מעל 12 שנים מיום מתן פסק הדין) טרם בוצע פירוק השיתוף. לטענת המבקשים, משולם סרבו לשתף פעולה ובשל מחלוקות פנימיות ביניהם לא היה ניתן להסדיר את נושא הסכמי החכירה המהוונים במנהל. רישום הבית המשותף לא בוצע עד כה למרות שבלשכת המקרקעין ברחובות נרשם כל אחד מהמבקשים כחוכר של 73/200 חלקים מהמקרקעין (ולפיכך המבקשים רשומים כחוכרים 73% מהמקרקעין בסה"כ). המשיב 2 נרשם כחוכר של 27/200 חלקים ואילו המשיבים 3,4 כחוכרים של 27/400 חלקים כל אחד (ולפיכך משולם רשומים כחוכרים של 27% מהמקרקעין בסה"כ). לטענת המבקשים, ברישום זה אשר בוצע על-ידי הנאמן חלה טעות שכן נרשם על שמם של משולם חלק הגדול מחלקם היחסי במקרקעין (27% במקום 26.7%, המהווים תוספת של כ-5.5 מ"ר). בנוסף, נטען כי משולם תופסים בפועל חלק הגדול מחלקם היחסי במקרקעין. ביום 29.12.11 רכשה המשיבה 5 (להלן: -"הרוכשת") מהמבקשים את מלוא זכויותיהם במקרקעין, ואלו התחייבו לדאוג להסדרת נושא רישום הזכויות במנהל ובלשכת רישום המקרקעין. במקביל, החליטו המשיבים 3,4 לבחון אפשרות של מכירת חלקם במקרקעין ועדכנו בכך את המבקשים ואת הנאמן. המחלוקת על אופן חלוקת השטח המשיכה, בין היתר עקב קיומן של מפות שונות שהומצאו לצדדים על ידי מודדים שונים מטעם כל אחד מהצדדים. בניסיון ליישב המחלוקת ולצרכי המכירה, נחתם ביום 31.05.12 הסכם חלוקת שטח והוצאות עפ"י מדידה (להלן: -"הסכם חלוקת השטח") בין המבקשים למשולם. מטרתו הייתה לקבוע באופן סופי ובלתי ניתן לערעור את זכויות כל אחד מהצדדים במקרקעין לשם חלוקה כבית משותף. בנוסף, חתמו הצדדים על כתב הרשאה וייפוי כוח בלתי חוזר אשר הסמיך את הנאמן ואת עוה"ד של המבקשים והרוכשת לחתום בשמם, במקומם ועבורם על כל המסמכים הנוגעים למקרקעין ו/או לזכויותיהם בהם, לצורך ביצוע פעולות שונות. בין פעולות אלו מופיעות גם פעולות הנדרשות לצורך "חלוקת החכירות בין הצדדים, רישום בית משותף תוך ייחוד הדירות ע"ש הבעלים והצמדת שטחים". לצורכי ההסכם מונה המודד מר שלום יערי (להלן: -"המודד") כמודד מוסמך וסופי לקביעת זכויות הצדדים להסכם ברישום בפועל של הבית המשותף עפ"י פסק הדין. המודד המציא מפה מצבית מפורטת. משולם טענו כי מפה זו אינה נכונה וכי חלק מהשטח שיוחס להם שייך לעיריית נס ציונה ומהווה חלק ממדרכה ציבורית שנבנתה על ידי העירייה. הנאמן פנה למודד וביקש ממנו לשנות את קו הגבול של המקרקעין, כך שהמקרקעין יוקטנו במקום לתקן את קו הגבול כך שיכלול חלק מהמדרכה. לטענת המבקשים, לאחר פנייה זו המציא המודד מפה מתוקנת, שלפיה השטח המלא של המקרקעין הינו 1,503.3 מ"ר (ולא 1509 מ"ר כפי שנכתב בנסח הטאבו), מתוכם המבקשים מחזיקים בפועל ב-1,109.2 מ"ר ומשולם מחזיקים בפועל ב-394.1 מ"ר (229.3+164.8 מ"ר). משמעות הדבר לפי ההסכם חלוקת השטח הינה כי על המבקשים להוסיף למשולם 13 מ"ר. נוסף לכל זאת, צוין כי לאורך התקופה, דרישת התשלום השנתי למינהל היתה מגיעה למבקשים, והם העבירו למשולם דרישת תשלום על חלקם היחסי. לטענת משולם, טרם חתימת הסכם חלוקת הקרקע התברר כי במשך השנים הם נדרשו לשלם ביתר, עבור 27.3% מהמקרקעין במקום 27% מהם. באי כוח הצדדים הסכימו שיוגשו סיכומים בכתב ופסק הדין יינתן על סמך החומר הקיים בתיק. טיעוני צדדים: טענות המבקשים: אין חולק כי המבקשים הם בעלי 73% מהזכויות במושע במקרקעין והם מכרו אותן לרוכשת אשר זכאית להירשם במקומם. רישום זה אינו גורע מזכויות משולם, יש לאפשר ביצועו ואין כל סיבה למנעו. לעניין זה טוענים המבקשים כי כדי שיוכלו לעמוד בחיוביהם, מעוניינים הם ברישום זכויותיהם במקרקעין בבעלות משותפת (מושע) על שם הרוכשת. לטובת ביצוע הרישום, נדרשים הם ומשולם לחתום על מסמכים שונים של המינהל ו/או לשכת הרישום ולהמציא עותק מקורי ומאומת של ייפוי הכוח עליו חתמו המבקשים ומשולם בתאריך 31.05.12. המפה המופיעה כנספח 2 לסיכומיהם היא המפה הראשונה שהומצאה, ואליה נחשפו רק במהלך המו"מ. במפה זו נקבע כי השטח המלא של המקרקעין הינו 1,509 מ"ר (כמצוין בנסח הטאבו ובשטר תיקון החכירה). מתוכם, מחזיקים משולם בכ-403.9 מ"ר (236.2+167.7 מ"ר) ואילו המבקשים מחזיקים בכ-1105.1 מ"ר, כך שעפ"י הסכם החלוקה אין הם חייבים למשולם דבר. המבקשים מוסיפים וטוענים כי המפה הנוספת (נספח 3 לסיכומיהם) היא המפה "המתוקנת" בהתאם להוראות הנאמן ולכן אין להשלים את חלוקת השטח או לבצע העברת שטח למשולם לפיה. אציין כי בשלבים מוקדמים יותר (וראו נספח 7 לבקשה למתן הוראות וכן תצהיר המבקש 1) טענו המבקשים כי במפה הראשונה נקבע ששטח המקרקעין כולו הינו 1507 מ"ר, מתוכם 1102 מ"ר שייכים למבקשים (פחות מ-73%)). פניית הנאמן למודד בבקשה לשנות את קו הגבול של המקרקעין מהווה זניחה של האובייקטיביות הנדרשת ממנו כנאמן הצדדים. בהתנהגות זו הפר את החובה המוטלת עליו החובה לנהוג בניטרליות, הגינות, יושר וללא משוא פנים. התנהגות זו אינה תמת-לב ומהווה מעילה באמון המבקשים וחריגה מסמכות כנאמן הצדדים. טיוטת המפה שהכין המודד שהוסכם על ידי הצדדים אמורה לאפשר את קיומם של התנאים האמורים בסעיפים 5,6 להסכם לחלוקת השטח והוצאות עפ"י מדידה. הנאמן מנע המצאה לכולי עלמא של מפת החלוקה שהטיוטה שלה הומצאה לו וניסה לשנותה בהתאם לצרכי מרשיו. לפיכך, אין לאפשר לו לצאת ברווח מהטענה שטרם הומצאה מפת חלוקה סופית. טענות הנאמן: הנאמן ביקש לדחות על הסף את התובענה נגדו מהטעמים הבאים: התובענה אינה מגלה יריבות בין המבקשים ובינו, שכן אינו צד להסכם בין המבקשים לבין משולם. על כך השיבו המבקשים כי לנוכח מעורבותו במשך השנים, מינויו ככונס נכסים משותף בפסק הדין שניתן בת.א 3650/97 ותפקידיו כנאמן וכעורך הסכם חלוקת השטח, קיימת ביניהם יריבות קשה. שורש יריבות זו נעוץ בכך שהפר את חובותיו כנאמן וכן בכך שלא ביצע את פירוק השיתוף בדרך של רישום כבית משותף, כפי שנקבע בפסק הדין מלפני 12 שנה. הוא אינו בעל תפקיד שהינו "ידו הארוכה של בית המשפט", אשר עומד בדרך כלל במרכז הליך בקשה למתן הוראות, במטרה להנחות ולכוון את פעולת נושא התפקיד. ההכרעה במחלוקת בין הצדדים מחייבת דיון מורכב הכרוך בהכרעה עובדתית. כל אלו לא יכולים להתקיים במסגרת הליך של המרצת פתיחה למתן הוראות. בנוסף, הנאמן טוען כי אין לתת לו הוראות מאחר שבקשת המבקשים לרישום במושע סותרת את ההסכם בין המבקשים למשולם וכן כי טרם התקיימו התנאים האמורים בסעיפים 5,6 להסכם לחלוקת השטח והוצאות עפ"י מדידה. טרם הומצאו מפת חלוקה ומפת מדידה סופית ומחייבת ועל כן לא יכולה להיות למבקשים כל עילה או טענה כלפיו. טענות משולם טענתם העיקרית של משולם היא כי קיים הסכם חתום בין שלושת הצדדים (המבקשים, המשיב 2 והמשיבים 3,4) לחלוקת השטח כבית משותף ולא לרישום במושע. הרישום במושע עומד בסתירה להסכם. רישום כזה יגרום להנצחת המצב הבעייתי בין המבקשים למשולם ואף להעברת המחלוקת לרוכשת שכלל אינה צד להסכם. המשיבים 3,4 (בדומה לנאמן) ביקשו לדחות על הסף את התובענות נגדם ולהורות לצדדים להגיע לפשרה לצורך סיכום על מפת חלוקה סופית אשר תומצא למנהל עם שטרי חכירה מפוצלים, כפי שסוכם בהסכם חלוקת השטח. בהמשך, ביקשו שלא לתת לנאמן את ההוראות המבוקשות, וזאת מהטעמים הבאים: המפה המצבית הנכונה והרלוונטית היא המפה מיום 17.07.12, בעוד המפה אשר לטענת המבקשים היא המפה "הראשונית" שהוכנה אינה אלא סקיצה לא מחייבת של אפשרות חלוקה. לפיכך, למשולם שטח של 394 מ"ר ועל המבקשים להעביר להם שטח נוסף של 13 מ"ר, כפי שסומן במפה שצורפה להסכם. בכל מקרה, טוענים המשיבים 3,4 כי הנתונים שהוצגו בהזדמנויות שונות על ידי המבקשים אינם מדויקים ואינם עקביים. המשיבים 3,4 נמצאים בשלבים מתקדמים של מכירת השטח שברשותם, והקונה לא מוכן לקנות במצב של מושע. כך, בניגוד לטענת המבקשים, הרישום המבוקש עלול לפגוע בהם. בדומה לטענת הנאמן, טוענים כי טרם התקיימו התנאים בסעיפים 5,6 להסכם וכי ההכרעה במחלוקת בין הצדדים מחייבת דיון מורכב הכרוך בהכרעה עובדתית. כל אלו אינם יכולים להתקיים במסגרת הליך של המרצת פתיחה למתן הוראות. המו"מ הוכשל עקב אינטרסים נוגדים של המבקשים (המעוניינים לסיים את הרישום ומוכנים להתפשר) והרוכשת (שאינה מעוניינת בהעברת שטח). 3. דיון והכרעה: לאחר שסקרתי את טענות הצדדים, ובהתבסס על הראיות והתצהירים שהובאו לפני, החלטתי לקבל את התובענה ולהורות לנאמן לחתום על המסמכים הדרושים או להמציא עותק מקורי ומאומת של ייפוי כוח עליו חתמו הצדדים, אם המשיבים 2-4 לא יעשו כן, תוך 30 יום מהיום. ואנמק להלן את הכרעתי: הצדדים חלוקים בדעותיהם אודות אפשרות הרישום במושע, לנוכח הסכם חלוקת הקרקע שנערך ביניהם ולנוכח פסיקת בית המשפט בעבר. במסגרת הכרעתי זו עליי לקבוע האם על הנאמן לחתום על שטר תיקון חכירה במושע, גם ללא קבלת מפה חתומה של המודד המוסכם וללא רישום חלוקת החכירות (כטענת המבקשים) או שהוא מחויב לחתום רק על שטרי חכירה מפוצלים אשר יוכנו בהתאם ובצירוף מפה חתומה (כטענת הנאמן). לצד זאת, טיעוני הצדדים (בעיקר בשלבים הקודמים לסיכומים) מכילים גם היבט דיוני, במסגרתו עולה השאלה האם הליך מתן הוראות הולם ומתאים לבירור מחלוקת זו, שעניינה הכרעה בשאלה קניינית של שטח המקרקעין לו זכאים המבקשים ומשולם. אין חולק על כך כי בית המשפט רשאי לתת בכל עת הוראות לנאמן בכל הנוגע למילוי תפקידיו, וזאת בהתאם לסמכות המוקנה לו בסעיף 19 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979. מאחר שכאמור באי כוח הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין על סמך החומר הקיים בתיק, אין עוד כל מחסום דיוני ויש לבחון את הטענות לגופו של עניין. היחס בין הרישום במושע והסכם חלוקת הקרקע מקובלת עליי טענת המשיבים 1,3,4 כי ההסכם שנעשה הוא הסכם לחלוקת השטח בדרך של רישום כבית משותף ולא לרישום במושע. כך עולה מלשונו ותכליתו של ההסכם עצמו, העומד בקנה אחד עם החלטת בית המשפט בפסק הדין ת.א 3560/97. המשיבים טוענים כי הרישום במושע עומד בסתירה להסכם ואף עלול לעכב את פירוק השיתוף ומנגד המבקשים טוענים כי הרישום אינו סותר את ההסכם אלא מהווה השלמה לו. מושע היא בעלות משותפת, הנובעת מהחוק העות'מאני. כאשר יחידת רישום של מקרקעין היא בבעלות משותפת של שני בני-אדם או יותר קיים ביניהם "שיתוף במקרקעין". חלקו של שותף במקרקעין המשותפים אינו חלק פיסי מסוים של המקרקעין, אלא חלק בלתי מסוים במקרקעין כולם, כלומר לכל שותף יש חלק במקרקעין, כשיעור חלקו בשיתוף, אך לאף שותף אין חלק מסוים בהם (סעיף 27 לחוק המקרקעין, אריה איזנשטיין יסודות והלכות בדיני מקרקעין, חלק א: המירשם ופעולות במקרקעין 173 (מהדורה שניה, 1995)). הבעלות המשותפת "יכולה להיווצר, רק כאשר מכירים במספר בעלויות לגבי יחידה אחת" (ר"ע 101/86 מוסא קדמאני נ' וסילה סלים אבו-אלחאג' ואח', מ (1) 613). לפי סעיף 29(א) לחוק המקרקעין רשאים השותפים לערוך ביניהם הסכם שיתוף "בדבר ניהול המקרקעין המשותפים והשימוש בהם ובדבר זכויותיהם וחובותיהם בכל הנוגע למקרקעין". כאמור, בפסק הדין ת.א 3650/97 קבע כבוד השופט גולדס כי "ההסכם בין הצדדים אינו אלא "הסכם שיתוף" כמשמעו בסעיף 29 לחוק המקרקעין". כמו-כן, קבע כי את פירוק השיתוף יש לעשות בדרך של הפיכת המקרקעין לבית משותף, מאחר שהפסיקה מבכרת דרך זו על פני מכירת הנכס במכירה פומבית (ראו ההפניות בפסק הדין וכן ראו מיגל דויטש קניין כרך א 610 (התשנ"ז-1997) וע"א 587/78 רוטשילד נ' פרנק, פ"ד לג(3) 33). מכאן כי בקשת הרישום במושע אינה סותרת את המצב הקיים כיום, של שיתוף במקרקעין, אלא מתעדת ומנציחה אותו. אך קל להבין כי המצב הקיים כיום אינו לשביעות רצון הצדדים ואין הלימה בינו לבין פסק הדין אשר הצדדים לא השכילו ליישם. מטרת הסכם חלוקת הקרקע עליו חתמו המבקשים ומשולם היא פירוק השיתוף דרך חלוקה בעין, כך שכל שותף יקבל חלק מסוים במקרקעין לפי שיעור חלקו בבעלות המשותפת. הפיכת המקרקעין לבית משותף מוזכרת רק בסיפא להסכם חלוקת הקרקע: "... הצדדים מצהירים ומתחייבים לשתף פעולה ולחתום על כל המסמכים הנדרשים לצורך חלוקת החכירות או רישום הבית המשותף...", רישום אשר לא בוצע במשך שנים ארוכות ממתן פסק הדין. לכאורה, רישום בעלות משותפת ופירוק השיתוף הם הופכיים זה לזה ונמצאים בשני קצוות שונים של אותו החבל. ודוק, פירוק השיתוף בדרך בה ביקשו המבקשים ומשולם לנקוט בהסכם חלוקת הקרקע, ובדרך בה הורה להם בית המשפט לנקוט בפסק הדין ת.א 3650/97 סותר לחלוטין את רישום הבעלות המשותפת. הרישום במושע כבעלות משותפת הוא כאמור עבור חלק בלתי מסוים, בעוד פירוק השותפות הנדרש במקרה דנן מתייחס לחלקים מסוימים בקרקע. אך האמור, לכאורה בלבד הוא. ואבהיר: רישום הבעלות במושע אמור לשקף את זכויותיהם הקנייניות של הצדדים, ואם תירשם הרוכשת במקום המבקשים - יישקף הרישום את הבעלות האמיתית והנכונה של כל אחד מהבעלים במושע. בכך לא יהיה כדי למנוע יישום הסכם חלוקת השטחים, באופן שהרוכשת תכנס לנעלי המבקשים עם ביצוע החלוקה בעין בדרך של רישום חכירות על פי תשריט בהתאם להסכם חלוקת השטחים או בדרך של רישום בית משותף, אם ישובו הצדדים ליישום פסק הדין. אציין כי קביעה זו אינה מסיימת את הסכסוך בין המבקשים או הרוכשת למשולם. הצדדים חלוקים בדעותיהם בנוגע לדרך חלוקת המקרקעין ולתוקפן של המפות השונות שהוצגו. מהתרשמותי, המחלוקת האמיתית בין המבקשים ומשולם היא דווקא בדבר אופן חלוקת המקרקעין בפועל, ולא בדבר דרך החלוקה (כבית משותף) או הרישום. הנאמן התייחס בקצרה בסיכומיו לעניין רישום המשיבה 5, אשר לא ידוע לו מהן זכויותיה. לכך אשיב בקצרה כי אין אנו נדרשים, במסגרת המחלוקת הנוכחית, לקבוע מהן זכויותיה ולבחון את ההסכם מכוחו ניתנו. יש להסתפק בשלב זה בכך שהמבקשים מעוניינים בהעברת זכויותיהם אליה. בשולי דבריי אוסיף כי צר לי שהמבקשים ומשולם לא השכילו להגיע להסכמה ביניהם, בין אם במו"מ ישיר ובין אם במסגרת הליך גישור כפי שהוצע להם, ולא הצליחו למצוא דרך בה כל אחד מהם יצא נשכר. הסכסוך הינו ארוך ומתמשך, אין חולק כי כל הצדדים לו נפגעים ממנו ומעוניינים להביא לסיומו. מבלי לזלזל ולו במעט בשיקוליהם הכלכליים של בעלי הדין, נדמה כי הפער בין הסכומים אשר היו עשויים להביא לפתרון הסכסוך אינו גדול, ועמד על 15,000 ₪ בלבד. במצב דברים זה, טוב היה לו באי הדין היו מנסים להגיע להסכמות ביניהם. 4. סוף דבר: מכל האמור לעיל אני מקבלת את התובענה. אני מורה לנאמן לחתום על המסמכים הדרושים ו/או להמציא עותק מקורי ומאומת של ייפוי כוח עליו חתמו הצדדים, אם המשיבים 2-4 לא יעשו כן תוך 30 יום מהיום. כדי לא לגרום להחמרת הסכסוך - איני עושה צו להוצאות. קרקעותמסמכיםמקרקעיןנאמנותמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל