כל אחד מהנהגים טען שהתאונה ארעה בשל רשלנות משנהו

כל אחד מהנהגים טען שהתאונה ארעה בשל רשלנות משנהו, וכל צד תבע את משנהו בגין הנזקים שנגרמו לרכבו. הוסכם על ידי הצדדים שביהמ"ש ייתן את פסק דינו בתביעה שהגישו המשיבים נגד המערערים, והקביעה לעניין האחריות תחייב גם בתובענה השנייה. 3. לטענת התובעת, הנתבעת עמדה ברכבה על אי תנועה, ולפתע התפרצה אל הדרך בחוסר זהירות. מנגד, טענה הנתבעת, היא המערערת, כי הנהגת מטעמה נסעה בכביש 4 בנתיב הימני בגשר מסובים, כאשר לפתע הגיח רכב התובעת מהנתיב האמצעי, סטה לנתיב נסיעתה וגרם לתאונה. לטענתה, היא הייתה בנהיגה רצופה מכיוון גבעת שמואל , ולא עמדה בשום שלב על אי תנועה, מה גם שהתאונה ארעה במרכז הגשר שאז לא יתכן שהיא עמדה באי תנועה וסטתה שמאלה, שכן על הגשר אין כל אי תנועה מימין, אלא רק במחלף היציאה בהמשך הכביש. 4. בית משפט קמא ציין כי המחלוקת בין הצדדים הייתה למעשה בשאלה האם רכב הנתבעת סטה באופן פתאומי תוך פניה חדה שמאלה, בניסיון השתלבות מאי התנועה, או האם היה זה רכב התובעת שפגע ברכב הנתבעת תוך שסטה ימינה, בין אם כתוצאה מתקר בגלגל שלו ובין מחוסר זהירות. בית המשפט שמע 3 עדים מכל צד, ובסופו של יום, בפסק דין קצר ותמציתי קבע שהוא מעדיף את גרסתו של עד התביעה על זו של הנתבעות, אך הוסיף וקבע כי התרשם כי "ישנה תרומה של שני הצדדים לקרות התאונה", והוסיף וקבע כי "אין לשלול את גרסת עד ההגנה 3, יעקב אררט לפיה, רכב התובעת יצא לעקיפה לפני שחזר למסלולו הימני, באותה עת יצאה הנתבעת מהמסלול הימני באופן חד שמאלה או מאי התנועה... כל צד לא הבחין במשנהו וכך אירע ההתנגשות...". לאחר ששמע את הצדדים הגיע בית המשפט למסקנה שיש לחלק את האחריות בין הצדדים באופן ש- 70% יוטלו על הנתבעת, היא המערערת, ואילו 30% על המשיבה. 5. בערעורה, טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט, וכי מסקנתו אינה עולה בקנה אחד עם הגרסאות שהשמיעו הצדדים ואינה עולה בקנה אחד עם המסקנות שהסיק מהעדויות שהובאו בפניו. 6. לאחר שעיינתי בעדויות הצדדים מסכימה אני עם בית משפט קמא שנסיבות התאונה אינן ברורות כלל ועיקר, וכי ישנה תרומה של שני הצדדים לקרות התאונה, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא. 7. אקדים ואומר שככלל בית משפט של ערעור אינו מתערב מהתרשמותה של הערכאה ששמעה את הצדדים והתרשמותה מאמינותם וממהימנותם [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל ( 22.12.10); רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ ( 04.01.10)], כך, גם כשמדובר בחלוקת אחריות בין שני צדדים, המתבססת גם היא על שמיעת העדויות, ובלבד שהמסקנות ממכלול הראיות באשר לנסיבות התאונה, הן ראויות. יפים בענין זה דברי כב' השופטת חיות בע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ( 25.5.06): "ההלכה היא כי חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין המתרשם מן העדים ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם... על כן, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בחלוקה זו כל עוד לא נתגלתה בה שגיאה בולטת המצריכה שינוי עקרוני..." (פסקה 49). 7. השאלה היא האם בענייננו יש מקום להתערבות של ערכאת הערעור בקביעותיו של בית משפט קמא. בנימוקים לחלוקת האחריות ציין בית המשפט כי התחשב בכך שהפגיעה ברכבה של הנתבעת היה בגלגל הקדמי-שמאלי, וקבע שאם כך הדבר ספק אם יש לקבל את גרסתה של הנתבעת שהיא נסעה ישר. יחד עם זאת, ציין בית המשפט, בצדק, כי עד ההגנה מר אררט יעקב, שנסע מאחורי רכבה של הנתבעת, העיד שרכב התובעת סטה ממסלולו כשיצא לעקיפה, ולפני שחזר למסלולו הימני, ארעה התאונה כשבאותה עת יצאה הנתבעת באופן חד שמאלה, וכל צד לא הבחין במשנהו וכך ארעה ההתנגשות. באשר לטענת הנתבעת כי הסטייה של רכב התובעת נבע מכך שהיה תקר בגלגל, מה שגרם לאיבוד שליטה ברכב וסטיית הרכב ימינה לעבר החזית השמאלית של רכב הנתבעת, קבע בית המשפט כי הדבר לא הוכח כדבעי, וכן "כי מעיון בתמונות הגלגל, ניתן להתרשם כי הגלגל נמעך במחציתו בלבד" בענין זה קבע בית המשפט כי "אילו היה שחר בטענת הנתבעות, היינו מצפים לגלגל (ג'אנט) מעוך בשלמות". אינני בטוחה שמסקנה זו היא בגדר ידיעה שיפוטית. בית משפט אינו מומחה, ומרגע שלא העיד בפני בית משפט מומחה שקבע את הדברים, ספק רב בעיני אם בית המשפט יכול היה להגיע למסקנה זו, אליה הגיע, ולהסתמך בעיקר עליה כדי לחלק את האחריות בין שני הנהגים, בעיקר כאשר בית המשפט בסיכום מציין כי לאור מסקנתו זו: "אני מחליט לחלק את האחריות בתאונה באופן שהנתבעת תשא ב- 70% מהאחריות... ואילו הנתבעת ב- 30%". 9. מרגע שבית משפט קמא קבע שלשני הצדדים תרומת רשלנות לקרות התאונה, ומרגע שאינני בטוחה שבית משפט קמא יכול היה להגיע למסקנה אליה הגיע בקשר לתקר בגלגל, ולאור עדותו של מר יעקב אררט כמפורט לעיל, הרי שאני סבורה שבנסיבות העניין, בעיקר כאשר הנסיבות אינן ברורות כלל ועיקר, ראוי היה לחלק את האחריות בין הצדדים בחלקים שווים. 10. לאור האמור הערעור מתקבל באופן שאני קובעת שהאחריות בין שני הצדדים לתאונה תחולק בחלקים שווים. סוף דבר 11. לאור האמור אני קובעת כי כל אחד מהצדדים יישא ב50% מהנזקים. בנסיבות אלה הנני מבטלת את ההוצאות שנקבעו לזכותה של התובעת בבית משפט קמא. יחד עם זאת, אני קובעת שבערעור כל צד יישא בהוצאותיו. הפיקדון שהפקידה המערערת יוחזר לה, באמצעות ב"כ. רשלנות