עבירות על הוראת סעיף 5(ג) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960 בגזר הדין, שניתן באותו יום, נגזר על המערער קנס בסך 9,000 ₪. עובדות מוסכמות: 2. ברחוב הלל בירושלים, מול בית מס' 6, נמצאות שש חניות שלפחות חלקן מיועדות לנכים, החניה האחרונה מיועדת לנכה ספציפית ומסתיימת משמאלה באבני שפה שטוחות (ולא מוגבהות). גם בסמוך לבית מס' 8 ישנן חניות דומות. בין שתי שורות החניות, אלה שמול בית מס' 6 ואלה שמול בית מס' 8, מעבר המוביל ל"מבוא המתמיד" - דרך מקורה בין בית מס' 6 לבית מס' 8 - מדובר במעבר רחב, מרוצף אבנים משתלבות, המיועד למעבר כלי רכב והולכי רגל דרך "מבוא המתמיד" אל החניונים הפנימיים שמאחורי רחוב הלל. בכל אחד משני צידי המעבר, משמאל לחניית הנכה שמול בית מס' 6 ומימין לחניה הראשונה שמול בית מס' 8, הוצבו שני עמודים, שמטרתם למנוע חניה במקום. בין אבני השפה המציינים את גבול חניית הנכים שמול בית מס' 6, לבין העמודים שהוצבו בשולי המעבר, נותר מרווח. מרווח זו כונה על ידי בית המשפט קמא "כיס", ועל כן אכנה אותו אף אני כך. צילום המקום צורף להודעת הערעור. 3. מעדותו של מר ולדימיר טפליצקי, סגן הממונה על מחלקת הסדרי תנועה בעיריית ירושלים (להלן: "טפליצקי"), אשר נשמעה לפני בית המשפט קמא, עולה כי כל זוג עמודים צריך להיות מותקן במרחק של 1.65 מטר מאבני השפה המציינות את סיום החנייה הסמוכה, וזאת כדי למנוע חנייה בכיס שנוצר (שכן רוחבו של רכב סטנדרטי גדול מ-1.65 מטר). ואולם, בטעות ובניגוד לתכנון, שני העמודים שהותקנו מימין לכניסה למבוא המתמיד (ומשמאל למקום החניה המיועד לנכה הספציפית), הותקנו במרחק של 2.10 מטר, וכך נוצר "כיס" המאפשר חניית כלי רכב במקום. 4. בכיס זה החנה המערער את רכבו, בחמש הזדמנויות שונות, ובגינן ניתנו לו דו"חות והוגשו נגדו חמישה כתבי אישום כדלהלן: בגין חניה ביום 17.2.10 בשעה 13:23 - ת"פ 3595/11; בגין חניה ביום 22.11.10 בשעה 09:11 - ת"פ 3593/11; בגין חניה ביום 22.2.11 בשעה 09:03 - ת"פ 6384/11; בגין חניה ביום 8.5.11 בשעה 09:23 - ת"פ 12409/11; בגין חניה ביום 19.5.11 בשעה 09:12 - ת"פ 12408/11; המערער הגיש בקשות להישפט על העבירות האמורות והדיון בכל התיקים אוחד. 5. יצויין כי לאחר שניתנו למערער הדו"חות דנן והתבררה הטעות במיקום העמודים, הוזזו העמודים למרחק המתוכנן, וכיום לא ניתן עוד לחנות בכיס. ההליכים בבית המשפט קמא: 6. בבית המשפט קמא התנהלו ישיבות הוכחות, נחקרו עדים והוגשו מסמכים, כאשר המחלוקת בין הצדדים התמקדה, בעיקר, בשאלה אם המקום בו החנה המערער את רכבו, אותו "כיס", הינו "מדרכה", כטענת המשיבה, או כביש שהחניה בו לא נאסרה, כטענת המערער. לטענת המערער, אין ראיה לכך שוועדת התמרורים המקומית קבעה את המקום כ"מדרכה"; המקום בו חנה הינו מעין "רחוב משולב", להולכי רגל ולכלי רכב; אם מדובר ב"מדרכה" אזי חניית כל כלי רכב במקום מהווה הפרעה של ממש להולכי רגל, ואולם כאשר חונים במקום כלי רכב של נכים לא נרשמים להם דו"חות חניה, ומכאן שהחניה במקום איננה מפריעה ושאין מדובר ב"מדרכה"; במקרה אחר (ת"פ 415/11) חזרה בה המאשימה מכתב האישום שניתן כנגד חנייה באותו המקום בדיוק וזאת בגין שינויים בהסדרי החניה במקום, ויש בכך משום אכיפה בררנית. 7. ביום 17.2.13 נתן בית המשפט קמא את הכרעת דינו, בה פסק כדלהלן: (א) אין צורך בהצבת תמרור לצורך קביעת מקום כ"מדרכה" שכן "מדרכה" מוגדרת על ידי ייעודה בפועל. (ב) המערער לא הרים את נטל הראיה להוכחת טענתו כי מדובר ב"רחוב משולב". אין בדל ראיה לכך שהמקום מיועד למשחקי ילדים, להולכי רגל ולרכב. (ג) אין כל נפקות לכך שלא נרשמו במקום דו"חות חנייה לרכבי נכים, ואין בכך כדי לשלול הגדרת המקום כ"מדרכה". האיסור להחנות רכב על המדרכה לפי סעיף 5(ג) לחוק העזר הינו איסור מוחלט כלפי כל רכב שאינו נושא תו נכה, ומי שאינו בעל תו נכה לא יוכל להסתייע בטענה שחניית הרכב אינה גורמת הפרעה להולכי רגל. (ד) אין בהודעה על חזרה מאישום בת"פ 415/11 כדי להשליך על המקרה דנן. מדובר במקרה בודד שאינו מוכיח דבר ובוודאי אינו מעיד על אכיפה בררנית. לאור כל אלה הרשיע בית המשפט קמא את המערער בחמש עבירות בניגוד לסעיף 5(ג) לחוק העזר. 8. בגזר הדין התייחס בית המשפט קמא לכך שהמערער חנה באותו המקום באופן סדרתי, ולכך שהמערער טען כי החליט לקחת לידיו "את דגל המרד של האזרח הקטן כנגד יד האכיפה הקשה של העירייה בענייני עבירות חנייה" (עמ' 10 ש' 18-17). ביחס לנסיבותיו האישיות של המערער ציין בית המשפט קמא כי אין נסיבות מקלות. נקבע כי העובדה שהמערער הינו עורך דין במקצועו, מהווה נסיבה לחומרה, שכן היה על המערער להבין את מהות מעשיו ואת הדרך להימנע מביצוע עבירות, כך שלאחר קבלת הדו"ח הראשון היה עליו להמתין עד להכרעה שיפוטית בטרם יבצע עבירות נוספות. לפיכך החליט בית המשפט קמא כי יש לקבוע עונש בכיוון הרף עליון של מתחם הענישה. ביחס להוצאות משפט ציין בית המשפט כי זכותו של המערער לקבל את יומו בבית המשפט, ולפיכך הדבר היחיד לגביו ניתן להטיל הוצאות הינו בגין התייצבותו של אחד העדים, התייצבות אשר הייתה שנויה במחלוקת. לפיכך הטיל בית המשפט קמא על המערער תשלום בסך 750 ₪ בגין הוצאות העד. בית המשפט גזר על המערער קנס בסך 9,000 ₪ בגין מכלול העבירות וכולל הוצאות המשפט. הטענות בערעור: 9. באשר להכרעת הדין, טענותיו של המערער הינן כדלהלן: (א) הכיס האמור (אותו מכנה המערער "משבצת חניה") לא תוכנן ולא אושר כ"מדרכה". לחילופין טען המערער כי אף אם הכיס יכול להיות מוגדר כ"מדרכה", אזי היא אינה מובילה למקום כלשהו ומיותרת. עוד טען המערער כי בע"פ 23895-04-12 שנדון לפני מותב זה, קבע מותב זה כי מדרכה הינה מקום "המיועד להולכי רגל ואין תנועת רכבים", אך במקרה זה קיימת תנועת רכבים ערה באותו כיס וזאת לאור המספר הרב של רכבי נכים שחנו במקום, כפי שיפורט להלן. לדברי המערער, מהתמונות הרבות שהגיש לבית המשפט קמא ניתן לראות כי אין במקום אף הולך רגל, מה גם שהכיס אינו מוביל למקום כלשהו ואף לא למבוא המתמיד, כך שספק רב אם ניתן לראות במקום "מדרכה", ובמקרה של ספק אזי עליו לפעול לטובת המערער. המערער הפנה לפסיקה ממנה הוא למד כי הכיס אינו מהווה מדרכה. לכן טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא כאשר הגדיר את הכיס "מדרכה". (ב) לטענת המערער, ידוע לכל שבמשך זמן רב החנו נהגים רבים, מלבדו, את רכביהם באותו כיס, אך במקרים בהם מדובר היה ברכב הנושא תג נכה, התעלמה העירייה מהחניה ולא נתנה לאותם נהגים דו"חות. חוק הנכים מאפשר לרכב נושא תג נכה לחנות במקום בו אין החניה מותרת וזאת בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים, ובהם כי "החנייה אינה מונעת מעבר חופשי להולכי רגל לעגלות ילדים או לעגלות נכים", וכי "החניה אינה גורמת הפרעה ממשית לתנועה". לדברי המערער, כאשר רכב כלשהו חונה בכיס, נשלל כל מעבר להולכי רגל לעגלות ילדים או לעגלות נכים במקום והדבר אף גורם להפרעה ממשית לתנועה, ולפיכך אף אם רכב שחנה במקום נושא תג נכה, היה על הפקחים ליתן לו דו"ח. ומכך למד המערער כי אחת משתיים: אם מדובר במדרכה הרי שהיה על העירייה ליתן דו"חות גם לכל אותם נכים שחנו במקום, ואם לא מדובר במדרכה אזי גם לאזרחים מן השורה, דוגמת המערער, הייתה שמורה הזכות לחנות במקום מבלי לקבל דו"ח. (ג) לדברי המערער, מאחר שאין במקום כל תמרור, כל נהג יכול להבין שמותר לחנות במקום. (ד) מעשי העירייה, אשר נמנעת ממתן דו"חות לנכים החונים באותו כיס, עולים כדי אכיפה בררנית. כך גם כאשר חזרה בה המאשימה מאישום בעניינו של מי שאינו נכה וחנה במקום, וזאת לאור השינוי בהסדרי החניה במקום (ת"פ 415/11). (ה) לדברי המערער, כל הרחבה של הכניסה למבוא המתמיד הינה למעשה רחוב משולב/משותף, והדבר עולה גם מעדותו של מר טפליצקי. מאחר שהגדרתו של רחוב כזה היא: "דרך המיועדת למשחקי ילדים, להולכי רגל ולרכב", חנייתו במקום הייתה מותרת. (ו) מעשי הרשות המקומית, אשר הציבה בטעות את העמודים במרחק שונה מהמתוכנן, הטעו את המערער ולא יעלה על הדעת שציבור הנהגים ישא בתוצאות טעותה והתרשלותה של הרשות. 10. ביחס לגזר הדין טען המערער כי טעה בית המשפט כאשר התייחס אליו כאל "עבריין סידרתי", הן מאחר שבמועד הרלוונטי לכתב האישום לא היו לחובתו הרשעות קודמות, והן מאחר שחלק גדול מהתיקים שנפתחו נגדו הסתיים בזיכוי או בחזרה מאישום. 11. עוד טען המערער כי שגה בית המשפט קמא כאשר חייב אותו בהוצאות עדותו של טפילצקי וקבע כי התשלום יעמוד על סך של 750 ₪, שכן סכום זה אינו מקובל וחורג מהוראות תקנה 10(1) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ג - 1974, לפיהן שכר עדות של עד לארבע שעות הינו סך של 97 ₪ בלבד. 12. לאור כל אלה טען המערער כי יש לבטל את פסק הדין ולזכותו. דיון והכרעה: 13. כאמור, המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת להגדרת מקום החניה, האם מדובר במדרכה, כטענת המשיבה, או במקום שאין מניעה לחנות בו, כטענת המערער. 14. סעיף 5(ג) לחוק העזר קובע: "לא יעמיד אדם ולא יחנה ולא ירשה לאחר להעמיד או להחנות רכב על מדרכה, למעט על מדרכה שנקבעה כמקום חניה מוסדר לפי סעיף 3". חריג לכך, רלוונטי לטענותיו של המערער, הוא חוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993, המאפשר לנכה להחנות את רכבו הנושא תג נכה, במקום בו אין החניה מותרת, לרבות על מדרכה, בסייגים שונים ובהם "החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים" (סעיף 2(א)(3) לחוק חניה לנכים). המונח "מדרכה" מוגדר בסעיף 1 לחוק העזר כ:"מדרכה - כמשמעותה בתקנות התעבורה", כאשר תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 מגדירות כך מדרכה: "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו". דהיינו, הגדרת מקום כ"מדרכה" טעונה מבחן כפול - מבחן המיקום "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש המצוי בצד הכביש" ומבחן הייעוד "מיועד להולכי רגל". להשלמת התמונה יצויין כי "דרך" מוגדרת בפקודת התעבורה [נוסח חדש]: "דרך - לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם". 15. מבחינת הראיות שהובאו לפני בית המשפט קמא - כל הפקחים שנתנו למערער דו"חות העידו כי רכבו של המערער חנה על מדרכה, לדעת כולם המקום הוא מדרכה. עם זאת, יתר הראיות אינן תומכות בכך מעבר לספק סביר, ומכל מקום, לא ניתן לקבוע כי הבנת המערער את מצב הדברים לא היתה סבירה, כפי שיפורט להלן: א. בעבר, ועד להתקנת העמודים, היתה דרך הגישה למבוא המתמיד תחומה בין חניית הנכים שמצידה הימני (מול בית מס' 6) לבין זו שמצידה השמאלי (מול בית מס' 8). ניתן לראות בתמונה נ/2ד' את המקום כפי שהיה לפני הצבת העמודים - מקומות מסומנים לחניה, ובין היתר מקומות לחניית נכים, כאשר "משבצות" החניה תחומות באבני שפה משמאל לחניה האחרונה ולאורך הכביש מאחורי כלי הרכב החונים. ניתן לראות זאת בבירור בתשריט נ/33 - בין החניה האחרונה בשרשרת לחניה הראשונה שלאחריה, מפרידה דרך הגישה למבוא המתמיד, וזו חוצה את המדרכה שלצד רחוב הלל, לצד הבניינים, ונכנסת למבוא המתמיד. ב. על מהותו של אותו מעבר העיד ולדימיר טפליצקי, סגן הממונה על מחלקת הסדרי תנועה בעירית ירושלים - פרוטוקול מיום 2.12.2012 עמ' 17: "ש. לפני שהיו העמודים זה היה כביש ת. זה אותו דבר, זה מעבר משותף להולכי רגל ומכוניות. ש. גם אחרי ששמו את העמודים. ת. כן" העד אף סימן בX על גבי נ/33 את המקום שלדעתו הינו מדרכה - ולמעשה סימן את כל דרך הגישה בטרם היו בה עמודים, כאשר לדבריו (עמ' 16): "ש. אבל איך זו מדרכה? נכנסות פה משאיות ובזמנו עשו אבנים מיוחדות קטנות שהיו בכביש ת. גם וגם" דהיינו, קודם להצבת העמודים, היה המקום כולו, המעבר למבוא המתמיד, בין החניות שמימין ומשמאל, דרך לכלי רכב ולהולכי רגל יחדיו. ג. הסיבה להצבת העמודים היתה חניית כלי רכב בצידה של אותה דרך גישה, כאשר לא היה איסור על חניה במקום (אף שלצידו אבני שפה). התקנת העמודים נועדה למנוע חניה במקום (עדות טפליצקי עמ' 15), לא מן הנמנע שזאת בשל הפרעת כלי רכב שחנו במקום, למכוניות שפנו ימינה למעבר בדרכם למבוא המתמיד, ומכל מקום לא הוכח כי השינוי נעשה דווקא בקשר עם מעבר הולכי רגל. ד. הפקחים שהעידו מתייחסים למקום כאל מדרכה, בין היתר כאשר לדבריהם המקום תחום באבני שפה. אולם, אותן אבני שפה, הממוקמות בצמוד לחניית הנכה האחרונה, היו במקום גם בטרם הוצבו העמודים, והן תחמו את מתחם החניות ללא קשר למדרכה. עם הצבת העמודים לא הונחו אבני שפה חדשות, אבני השפה שתחמו את החניה נשארו במקומן, האבנים המשתלבות בשטח שהיה מיועד הן לכלי רכב והן להולכי רגל (בהתאם לעדות טפליצקי) נותרו כפי שהיו, וכל שנוסף הינו שני עמודים. ה. כאמור, המעבר הנדון מוביל למבוא המתמיד. הדרך כולה, הן במעבר והן במבוא המתמיד, מיועדת להולכי רגל ולכלי רכב. בתוך מבוא המתמיד אין כל מדרכה, כלי הרכב והולכי הרגל משתמשים באותה דרך. לא היתה סיבה להניח שבתחילתה של אותה דרך הוקצה חלק למעבר הולכי רגל בלבד, כאשר בהמשך הדרך אין מעבר מיוחד להולכי רגל. סביר יותר, ומכל מקום במידה לא פחותה, שהעמודים הותקנו להסדרת החניה (או יותר נכון למניעת חניה בתוך המעבר) ולאו דווקא למעבר הולכי רגל. ו. מהראיות שהובאו עולה כי כאשר חנו באותו כיס כלי רכב המשמשים נכים, לא ניתנו דו"חות. ככל שהדבר נוגע לטענת האפליה שהעלה המערער בבית המשפט קמא, אין לכך כל בסיס, שכן אין ולא צריך להיות דינו של נהג רגיל כדינו של נכה. ואולם, כאמור, חוק חניה לנכים מאפשר חניית כלי רכב של נכים על מדרכה, כאשר "החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים אול לעגלות נכים". מעדות הפקח יוסי לילה (פרוטוקול מיום 20.11.2012 עמ' 8) עולה כי "אם רכב עומד במקום, עגלת נכים או עגלת ילדים לא יכולה לעבור במקום". מכך שלא ניתנו דו"חות לרכבי נכים, אף שחנייתם במקום נוגדת את חוק חניה לנכים, רשאי היה המערער להסיק כי לא מדובר בחניה על מדרכה. ז. למותר לציין כי במקום לא הותקן תמרור כלשהו שיהיה בו כדי להעיד על כך שמדובר במדרכה. אמנם אין צורך בתמרור או שילוט כזה, אך בהתחשב בכך שהמקום לא היה מדרכה קודם להצבת העמודים, ולא הועבר מידע בדבר השינוי ביעוד המקום עם הצבת העמודים, ניתן לטעות ולהסיק כי העמודים הוצבו כדי למנוע חניה משמאלם, ולא כדי ליצור מעבר חדש להולכי רגל. 16. מכל האמור לעיל עולה כי הגדרת המקום כשטח המיועד דווקא למעבר הולכי רגל איננה חד משמעית. לפיכך היה מקום לזכות את המערער, ולו מחמת הספק. 17. לאור האמור לעיל אני מקבלת את הערעור, מבטלת את הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים ומזכה את המערער מהעבירות שיוחסו לו בתיקים נשוא ערעור זה. ממילא בטל גם החיוב בהוצאות בהן חוייב המערער בבית המשפט קמא. ירושליםרכבחניהחוקי עזר