שניתנה ביום 24/3/13 ושדחתה ערר שהגישו העותרים על החלטה מיום 13/3/13, ולפיה נדחתה בקשת העותרים להסדרת מעמדה של העותרת 1 בישראל מכוח נישואיה לאזרח ישראלי, העותר 2. עתירה זו (להלן: העתירה החדשה") הינה עתירת המשך לעתירה קודמת (להלן: "העתירה הקודמת") שהגישה העותרת, עת"מ 50404-12-12 שנמחקה בהסכמה ביום 7/7/13. עם זאת יצוין כי הוסכם על ב"כ הצדדים, כי כל החומר שהוגש לבית המשפט במסגרת העתירה הקודמת ישמש גם לצורך העתירה הנוכחית. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את העתירה. להלן טעמי. רקע עובדתי העותרת, ילידת ונתינת רומניה, הגיעה לישראל, כך לטענתה, על רקע של קשר זוגי עם אזרח ישראלי בשם נתי טולוצ'ינסקי (להלן: "בן הזוג הראשון"). לראשונה נכנסה לישראל בשנת 1996 ולדבריה עברה להתגורר בישראל עם בן הזוג הראשון בראשית שנת 2002. לדבריה, עוד בשנת 2002 החל בן הזוג הראשון לטפל בהסדרת מעמדה בישראל ומטעמים שאינה ידועים לה, לא הושלם ההליך. במהלך כל השנים חיה העותרת בישראל ולדבריה אף הקימה עסקים וצברה רכוש. בין לבין עלו יחסיה עם בן הזוג הראשון על שרטון, לטענתה, עקב אלימות מתמשכת כלפיה. יצוין כי בעתירה החדשה טוענת העותרת כי נפרדה מבן הזוג הראשון בחודש ספטמבר 2010. בעתירה הקודמת טענה העותרת כי נפרדה מבן הזוג הראשון בסוף שנת 2011. ביום 25/11/12 ניתנה החלטה ע"י לשכת רשות האוכלוסין בחיפה, בהמשך לפניה מיום 20/11/12, כי לאור הצהרת העותרת והצהרת בן הזוג הראשון על סיום היחסים בינם, כי ההליך המדורג, מכוחו אושר מעמדה של העותרת בישראל, הופסק וכי עליה לצאת את הארץ. במכתב צוין כי עומדת לעותרת הזכות לערער על ההחלטה בפני גורמי רשות האוכלוסין. ביום 3/12/12 שלח ב"כ העותרת ערר על ההחלטה הנ"ל וביום 24/12/12 נדחה הערר (יצוין כי בהחלטה בערר נרשם כי היא מתייחסת לפנייה מיום 18/12/12 של ב"כ העותרת עו"ד שפרונג, ואולם מכתב הערר, שנכתב ע"י עו"ד פרחי, נושא תאריך 3/12/12. נראה לכאורה כי קיים מכתב נוסף שלא צורף לעתירה הקודמת). יצוין כי ההחלטה נשוא העתירה הקודמת דחתה את בקשת העותרת ליתן לה מעמד בישראל על אף הפסקת הקשר עם מר טולצ'ינסקי בהיותה קרבן לאלימות של בן זוג. המשיב הבהיר בהחלטתו נשוא העתירה הקודמת, כי מעמד לבן/בת זוג של אזרח ישראלי ניתן בנסיבות אלו רק כאשר מדובר בבני זוג נשואים. מאחר והעותרת לא הייתה נשואה למר טולצ'ינסקי, לא חל עליה הנוהל לעניין נפגעי אלימות בתא המשפחתי והיא אינה זכאית למעמד בישראל. עוד יצוין כי מהמסמכים שהוגשו במסגרת העתירה הקודמת, ואשר על פי המוסכם הם חלק מהעתירה החדשה, עולה כי בין העותרת לבן זוגה הראשון מחלוקת בנוגע לזכויות בעסק מסחרי, ובעניין זה הוגשה לבית משפט השלום בקריות תביעה (תביעה שמספרה 3324-11-12). במסגרת תביעה זו, שהוגשה ביום 4/11/12, צורף תצהיר העותרת בו, בסעיף 8, מספרת העותרת כי "עד לאחרונה הייתי בת זוגו לחיים של... (בן הזוג הראשון. ההדגשה הוספה. ר.ש.)" כמו כן פנתה העותרת לבית משפט השלום בחיפה והן לבית משפט השלום בקריות בבקשות למתן צו למניעת הטרדה מאימת שהופנו כנגד בן הזוג הראשון. במקביל הגיש בן הזוג הראשון תביעה כנגד העותרת לבית הדין לעבודה בחיפה (53276-10-12) במסגרתה תבע פיצויי פיטורין וזכויות אחרות המגיעות לו, לטענתו, מאחר והיה שכיר בעסקיה של העותרת ופוטר על ידה. לעניין תביעה זו יצוין כי בישיבת בית הדין לעבודה מיום 17/3/13 נרשמו עובדות מוסכמות כדלקמן: "1. התובע (בן הזוג הראשון. ר.ש.) עבד בנתבעת, חברה שבשליטת הגב' עדינה טודור החל מתאריך 1.10.2001, מועד פתיחת העסק. 2. מועד סיום עבודתו של התובע שנוי במחלוקת, אולם אין חולק כי עבודתו בפועל הסתיימה בתאריך 9.10.12. ממועד זה נאסר על התובע להימצא במקום העבודה בעקבות הרחקה שהוצאה ע"י המשטרה, לטענת התובע בשל תלונה כוזבת." מצאתי לנכון לציין נתונים אלו בשים לב לאי-הבהירות בנוגע למועד בו נפרדה העותרת מבן זוגה הראשון וכן בשים לב לנתונים העולים ממכלול התביעות הנ"ל, שעניינם בשאלה האם ועד מתי היו העותרת ומר טולצ'ינסקי בני זוג או שהקשר בינם היה, לפחות בחלק מהתקופה, על רקע עסקי ותעסוקתי. יודגש כי הקשר הקודם אינו בפני עוד ואולם הדברים משליכים גם בנוגע לעמדת המשיב בנוגע לקשר הנטען כעת, במסגרת העתירה שבפני. העותרת טוענת כי בחודש נובמבר 2011 הכירה את העותר 2 שהוא אזרח ישראלי. לדבריה האהבה ניצתה והם החלו לחיות יחדיו. העותר 2, שהיה מוסלמי, אף המיר את דתו וביום 24/12/12 נישאו השניים בטכס נוצרי. העותרת פנתה בבקשה חדשה להסדרת מעמד בישראל מכוח נישואיה לעותר 2. ביום 13/3/13 ניתנה החלטה מפורטת שדחתה את הבקשה. בהחלטה צוין כי על פי הראיות שנאספו ע"י הרשות המנהלית, לרבות הצהרת העותרת מיום 20/11/12 כי אין לה בן זוג ישראלי, הסדרת קשר והנישואין בתוך כחודש מהצהרה זו והעובדה שהעותר 2 הצהיר כי הוא שכיר העובד אצל העותרת, עולה כי מדובר בנישואין שכל מטרתם הסדרת מעמד בישראל, ומטעם זה נדחתה העתירה. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה ביום 24/3/13. מכאן העתירה שבפני. טענות הצדדים טיעוני הצדדים פורטו בהרחבה בכתבי הטענות ופרוטוקול הדיון שבפני. טענות העותרת הופנו הן כנגד נוסח ההחלטה שניתנה בערר שנדחה ע"י המשיב והן כנגד ההחלטה לגופה. ככל שהדבר נוגע לנוסח הערר והאופן בו נרשמו ההחלטות, ניתנה על ידי החלטה הדוחה את הטענות, בדיון מיום 7/7/13 ואינני מוצא צורך לחזור על הדברים שנכתבו בהחלטה. בכל הנוגע להחלטה עצמה, טוען ב"כ העותרת כי יש מקום לאפשר לעותרת לקבל מעמד מכוח נישואיה לעותר 2, כאשר יש לאפשר לה הזדמנות להוכיח כי מדובר בקשר נישואין אמיתי וכנה. לעניין זה מציין ב"כ העותרים כי העותרת שוהה כבר שנים בישראל, היא מנהלת עסקים, ואין מקום לחייבה לצאת את הארץ כעת וראוי לאפשר לה להוכיח את כנות הקשר עם העותר 2. ב"כ המשיב טוענת כי בנסיבות העניין מדובר בנישואין שכל מטרתם קבלת מעמד בישראל. לטענתה הקשר עם בן הזוג הקודם הסתיים בסוף שנת 2011, העותרת שהתה בישראל כשנה עד שהוגשה הבקשה להסדרת המעמד על בסיס הקשר החדש. מדובר בחוסר ניקיון כפיים. לגופו של עניין לא נפל פגם בהחלטה נשוא העתירה, מאחר ועל פי מכלול הנתונים שהיו בפני המשיב, ההחלטה שהתקבלה לפיה אין מדובר בקשר זוגי אלא בנישואין לצורך הסדרת מעמד בישראל, היא החלטה סבירה שהתקבלה כדין ואין מקום להתערב בה. דיון והכרעה ההחלטה שניתנה בערר: בטרם אתייחס לעתירה סבור אני כי בעניין אחד הקשור להחלטות נשוא העתירה צודק ב"כ העותרים. ראוי הוא כי כאשר נדון ערר וניתנת החלטה ע"י הגורם המוסמך ברשות המנהלית, שירשם שמו של נותן ההחלטה או של חברי הועדה שההחלטה ניתנה על ידם. זאת הגם שאיני רואה פגם באופן בו ניתנה ההחלטה (וראו לעניין זה את החלטתי מיום 7/7/13). לגישתי מחייב המנהל התקין זיהוי ברור של האדם שקיבל את ההחלטה או חברי הועדה שדנו ונתנו את ההחלטה, וזאת בגוף ההחלטה, למעט במקרים ששמירה על סודיות הגורם המחליט נדרשת לשם שמירה על שלומו או מטעמי בטחון המדינה. מכאן לטענות העותרים. לאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו בשתי העתירות ובטיעוני הצדדים, החלטתי לדחות את העתירה. עילות מקדמיות לדחיית העתירה: הטעם הראשון לדחיית העתירה, הוא מסירת פרטים עובדתיים סותרים בהליכים שונים, אותם מנהלת העותרת. כפי שצוין לעיל, העותרת טענה טענות עובדתיות שונות בהליכים שונים, בכל הנוגע למערכת היחסים עם הבן הזוג הראשון, מועד סיומה ומועד תחילת הקשר עם העותר 2. ככל הנראה, אין למשיב גם היום את המידע המדויק בכל הנוגע למערכות היחסים הנ"ל. בכל מקרה, עותר חייב לגלות לבית המשפט את כל הפרטים המלאים והמדויקים בעניין הנוגע לעתירתו. במקרה שבפני, כפי שעולה מהנתונים השונים שבכתבי טענות שהוגשו בהליכים שונים, אין למעשה בפני בית המשפט את כל העובדות לאשורן, ובכל מקרה לא ניתן לדעת האם העובדות, כפי שהן בעתירה, הן העובדות הנכונות. אי-גילוי הפרטים המלאים והמדויקים מהווה חוסר ניקיון כפיים ודי בו כדי שהעתירה תידחה על הסף, ולו מטעם זה. ראה: בג"צ 3917/03 ג'האד צבחי מחמד עטאאללה נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, (ניתן ביום 29.3.2007); בג"צ 9775/06 ראיסה דמישב נ' משרד הפנים, (ניתן ביום 9.1.2007); בג"ץ 1156/03 נאדיה אלסעדי נ' שר הפנים, (ניתן ביום 9.7.2003); בג"ץ 4409/98 ד.ש. שמנים וכימיקלים בע"מ נ' מנהל מחוז חיפה במשרד לאיכות הסביבה והממונה לפי חוק החומרים המסוכנים, (ניתן ביום 28.10.1998); בג"צ 3731/95 שמואל סעדיה, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין, (ניתן ביום 19.61995); בג"צ 413/85 חץ אלקטרוניקה נ' שר התקשורת, פ"ד מא (3) 235. ככל שהמועדים המפורטים בעתירה נכונים, הרי שלכאורה העותרת נפרדה מבן זוגה הראשונה בחודש ספטמבר 2010 (סעיף 1.5 לעתירה). בהמשך טענה כי היא מצויה בקשר זוגי עם העותר 2, החל מחודש נובמבר 2011. עם זאת, ביום 20/11/12 מסרה העותרת הצהרה לרשות האוכלוסין, לפיה אין לה בן זוג אחר. מכאן שהמידע שעליו מצהירה העותרת בעתירתה, שונה מהמידע שמסרה העותרת לרשות האוכלוסין ביום 20/11/12. בין אם בפני הרשות המנהלית לא אמרה העותרת אמת, ובין אם בפני בית המשפט, די בכל אלו כדי שהעתירה תידחה על הסף. אם נצא מתוך נקודת הנחה שהאמור בעתירה הוא הנכון, הרי שבחודש ספטמבר 2010, עת נפרדה העותרת מבן זוגה הראשון, כי אז אמורה הייתה לדווח על כך לרשויות ההגירה, וכפועל יוצא מכך עוד לא היה מקום לאשר את שהייתה בישראל מעבר למועד הנ"ל. בנסיבות אלו, שהייתה בארץ לאורך זמן, לכאורה גם לאחר שהסתיים הקשר הזוגי עם בן הזוג הראשון, מהווה עשיית דין עצמית. עותר העושה דין לעצמו באותו עניין בעניינו הוא עותר שאינו זכאי לסעד מן הצדק במסגרת של עתירה מנהלית. "הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט אואם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו" [בג"צ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (ניתן ביום 28.10.204)]. ראו גם: בג"צ 6102/04 מועדי נ' שר הפנים (ניתן ביום 26.9.2005). עע"מ 4525/06 עומר רשואן נ' משרד הפנים, (ניתן ביום 2.7.2006). בג"צ 7489/06 אריאל גרונר נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, (ניתן ביום 13.11.2006); בג"צ 10114/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, (ניתן ביום 1.7.2007); בג"ץ 17/06 צבח ואח' נ' שר הפנים (ניתן ביום 23.3.2006). דחית העתירה לגופה: מעבר לטענות הסף שפורטו, סבור אני כי גם לגוף העניין דינה של העתירה להידחות. נזכיר לעניין זה את הבסיס הדיוני לנושא שבפני. הכלל החולש על המסגרת הדיונית בעניין שבפני הוא כי שיקול דעתו של שר הפנים בהחלטות על פי חוק הכניסה לישראל הוא רחב ביותר ובימ"ש אינו נוהג להתערב בו. ראו: עע"ם 7422/07 לודמילה אלכסנדרובה ואח' נ' משרד הפנים - מנהל האוכלוסין ואח', (ניתן ביום 2/7/08); בג"צ 482/71 לאוניה מאה קלרק, ו-7 אח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד כז(1), 113, עמ' 116-117; בג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4), 505; בג"צ 1031/93 אליאן (חוה) פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4), 661; בג"צ 2597/99 תאיס רודריגז-טושביים נ' שר הפנים ואח', פ"ד נח(5), 412, עמ' 447-448; בג"ץ 2527/03 סועאד אסעיד ואח' נ' משרד הפנים, פ"ד נ"ח(1), 139. "בכך בא לידי ביטוי העקרון - המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות - כי למדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים מלהשתקע בה. אין לו לזר זכות לבוא לארץ אם כתייר ואם כתושב". ראו: בג"ץ 4156/01 מריו דימיטרוב נ' משרד הפנים , פ"ד נו(6), 289 (2002). על זאת נוסיף כי זר הנישא לאזרח ישראל, אינו קונה - בעצם נישואיו - זכות להתאזרחות, ושר הפנים סמכותו עימו להיעתר או שלא להיעתר לבקשת התאזרחות המוגשת לו בידי אותו בן-זוג זר. ראו: בג"ץ 3648/97 סטמקה אח' נ' שר הפנים ו-3 אח', פ"ד נג(2), 728 ,עמ' 768-769. בנוסף, כלל יסוד בהליך המנהלי הוא כי אין ביהמ"ש לעניינים מנהליים מציב את שיקוליו במקום שיקולי הרשות המנהלי ת ואינו מתערב בהחלטת הרשות אם ההחלטה סבירה במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות ואם לא נפל בה פגם המצדיק התערבות. ראו: בג"צ 376/81 משה לוגסי ואח' נ' שר התקשורת ו-2 אח', פ"ד ל"ו(2), 449; בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית, פ"ד מ"ה(3), 678; בג"צ 4539/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה ו-2 אח', פ"ד מח(4), 778; בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל, (ניתן ביום 15.4.07); בג"צ 4004/07 רימה טרונישבילי נ' משרד הבריאות, (ניתן ביום 19.7.07). בהביאי בחשבון כל אלו לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת המשיב. מכלול הנתונים שהיו בפני המשיב אכן מובילים אל מסקנה כי החלטה לפיה העותרת נישאה עם העותר 2 במטרה לקבל אשרת שהיה בישראל, וכי אין מדובר בנישואין שבבסיסם קשר זוגי אמיתי, היא מסקנה סבירה המתיישבת עם מכלול הנתונים כפי שפורטו לעיל. המשיב קיים הליך ראוי של בדיקת בקשת העותרים. העותרים זומנו לשימוע. המסקנות שהתקבלו ממכלול הנתונים הן מסקנות סבירות, ומכאן גם שהחלטת המשיב היא החלטה סבירה שהתקבלה לאחר הליך ראוי. לא מצאתי עילה להתערב בהחלטה. סיכום אשר על כן אני מורה על דחיית העתירה, הן מטעמים של אי-גילוי מלא של כל הפרטים, הן מטעמים של אי-ניקיון כפיים, והן לגופו של עניין. אני קובע כי החלטת המשיב שהתקבלה על בסיס הנתונים, כפי שהוצגו בפניו, היא החלטה סבירה שהתקבלה לאחר הליך ראוי של בחינת טענות העותרים. לא מצאתי כי יש עילה להתערב בהחלטה. העותרים ביקשו להציג בפני בית המשפט נתונים וראיות שלא הובאו בפני הרשות המנהלית. ככל שסבורים העותרים כי בידיהם נתונים, ראיות וכיוצ"ב שיש מקום להציגם בפני הרשות המנהלית, יוכלו להגיש בקשה חדשה בתוך 15 ימים ובקשתם תיבחן. מובן כי לענין זה אינני מביע עמדה. הרשות המנהלית תבחן כל בקשה שתוגש ותיתן החלטתה לפי מיטב שיקול דעתה. ללא כל קשר לאמור לעיל, מאחר ולעותרת פעילות עסקית בישראל, וכדי לאפשר לה להסדיר את עסקיה, אני מורה כי תינתן לעותרת ארכה לצאת את הארץ עד לא יאוחר מיום 15/9/13. העותרים יישאו בהוצאות המשיב בהתדיינות זו שבפני, בסכום של 15,000 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. מרשם אוכלוסין