ריכוז אלכוהול של 495 מק"ג בליטר אויר נשוף בבדיקת נשיפה

בבדיקת נשיפה שנערכה לו, נמצא ריכוז אלכוהול של 495 מק"ג בליטר אויר נשוף המערער נפסל מנהלית על ידי קצין משטרה בשעה 18:50. בשעה 19:50 נתפס שוב כשהוא נוהג, בניגוד לצו הפסילה המנהלית. בגין כך הוגשו נגדו שתי כתבי אישום, האחד בגין נהיגה בשכרות והשני בגין נהיגה בפסילה. הנאשם כפר במיוחס לו, וטען כי לא הוא שהיה מעורב בשני האירועים, אלא אחר שהתחזה לו, והוא עצמו היה בעיר רהט, באותה עת. בפתח ישיבת ההוכחות חזרה בה המדינה מהאישום בנהיגה בשכרות (תת"ע 10218/08), לאחר שהתובע נוכח כי נפל פגם בבדיקת הנשיפה. הנאשם זוכה אם כן, מעבירה זו. לפיכך, נשמע התיק בעבירת הנהיגה בפסילה בלבד. לאחר שמיעת ההוכחות הרשיע בית משפט קמא את הנאשם בעבירה שיוחסה לו, וקבע כי לא הוכחה טענת ההגנה שהעלה המערער. בית משפט קמא קיבל את גרסת עדי התביעה, אנשי המשטרה, אשר זיהו את המערער באמצעות רישיון הנהיגה (ת/4), מסמך אשר לא היתה מחלוקת כי הוא רישיון הנהיגה של המערער. עוד הוסיף, כי על המסמכים שנערכו באירועים נשוא האישום, נרשמו גם מספר הטלפון של המערער ופרטים נוספים, הקושרים אותו אישית לאירוע. בית משפט קמא לא נתן אמון בגרסת המערער, מהטעם שלא עשה כל ניסיון להוכיח את טענת האליבי שלו. הוא גם לא התלונן במשטרה על גניבתו הנטענת של רישיון הנהיגה שלו, בשנת 2007, אלא רק בשנת 2010. אשר לחוות דעת מומחה ההגנה להשוואת כתבי יד, קבע בית משפט קמא, כי אין בה כדי להטיל ספק בזיהוי המערער כאדם שחתם על מסמכי הפסילה. נקבע, כי דרגת הודאות שנקבעה על ידי המומחה, "אפשרות סבירה" שחתימת המחלוקת מזויפת, היא דרגת ודאות נמוכה, והמומחה עצמו השיב בחקירתו הנגדית, כי לא ניתן לשלול את האפשרות שאלה חתימות המערער. לפיכך נקבע כי אין בחוות דעת זו כדי להקים ספק סביר. אשר על כן קבע בית משפט קמא, כי המערער בעצמו, ולא מתחזה, נכח באירועים נשוא האישום, והרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. הערעור על הכרעת הדין ב"כ המערער מלין על הרשעת המערער, ומעלה את הטענות הבאות: 1. הזיכוי מעבירת השכרות משליך על קביעות עובדתיות באשר לעבירות הנהיגה בפסילה. היה על בית משפט קמא לזכותו, לאחר שקצין המשטרה הודה כי לא היה פוסל את הרישיון, אילו ידע על הפגמים שנפלו בבדיקת הינשוף. 2. לא הובאה ראיה הקושרת את רישיון הנהיגה ת/4, לעד המזהה. הרישיון לא הוגש באמצעות העד הרלוונטי, דהיינו הקצין שערך את השימוע. התובע לא ציין כיצד הגיע רישיון הנהיגה שנתפס לכאורה באירוע הראשון, לתיק הבקשה לביטול פסילה, ואיש מהעדים לא זיהה את ת/4 כרישיון שהוצגו לו באירוע הראשון. ע.ת. 5 לא תפס את הרישיון כמוצג. לכן, כל שידוע על ת/4 הוא שזה רישיונו של המערער. אלא שיתכן וזהו הרישיון שאבד לו או נגנב לו בעבר, והתגלגל בדרך לא דרך לתיק בית המשפט. לטענת הסניגור, במגזר הבדואי לא תמיד מקבלים רישיונות בדואר ומישהו אחר מקבל את הרישיון ומשתמש בו במרמה. לפיכך, ייתכן שבעת האירוע הראשון, הציג הנהג רישיון אחר, ולא את ת/4, וזוהה על פיו. משכך, לזיהוי הראשון אין משמעות. עוד נטען, כי החוקר שחקר את המערער בחשד לנהיגה בפסילה באירוע השני, לא ציין מה עשה עם הרישיון, שהוא מוצג חשוב בעבירה של נהיגה בפסילה. 3. באירוע השני, רישיון הנהיגה לא היה בידיו של המערער, לאחר שנתפס על ידי המשטרה. זיהויו של המערער באירוע השני, לא נעשה באמצעות מסמכים מזהים, ופרטיו נלקחו מטופס השימוע שהיה בידו. 4. העדר פרוספר בוהדנה, המתנדב הנוסף באירוע השני, לא הובא לעדות, ולא הובא העתק מסרטון מצלמות האבטחה במשטרת אילת, לזיהוי המערער. 5. לא הובאה חוות דעת נגדית של מטא"ר לסתור את חוות דעת מומחה ההגנה. 6. אי זימון עד להוכחת האליבי, לא היה צריך לעמוד לרועץ למערער, נוכח חלוף הזמן והקושי לאתר עד כזה ללא תיעוד מוקדם. 7. לא נלקחה עדות מהעדים משה לוי, בציר ואושפיץ, לפיה האדם שנתפס נוהג באירוע מהאישום השני הוא אותו אדם שנהג באירוע הראשון. ב"כ המשיבה מתנגד לקבלת הערעור, וטוען, כי אין להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. כל נושא הזיהוי מושתת על המהימנות שיחס בית משפט קמא לעדים המזהים, ולחוסר האמון בגרסת המערער. דיון הערעור כמו גם הכרעת הדין התמקד בסוגיית הזיהוי. שתי השאלות המרכזיות הן משקלו של ת/4 כאמצעי הזיהוי של המערער, ומשקלה של חוות הדעת מטעם ההגנה. משקלו של רישיון הנהיגה (ת/4) אין ספק כי האדם שנתפס נוהג באירוע הראשון, הוא גם האדם שנתפס נוהג באירוע השני. זאת אנו למדים מהראיות הבאות: בשני האירועים היה מעורב אותו כלי רכב, (מיצובישי מ.ר 9057020), מסמכי השימוע נשוא האירוע הראשון, הוחזקו בידיו של הנהג באירוע השני, ושימשו לצורך זיהויו, הנהג באירוע השני היה מודע לנסיבות האירוע הראשון, וטען כי ידוע לו שרישיונו נפסל, והוא רק ביקש להעביר את הרכב לחבר ביטבתה. בנוסף, הבוחן שגבה הודעת הנהג באירוע השני, זיהה אותו על פי רישיון הנהיגה שנתפס באירוע הראשון. משמעות הדבר היא, כי די בקשירתו של המערער לאחד האירועים, על מנת לקשרו לשניהם. ב"כ המערער טוען כי ת/4, שהוא רישיון הנהיגה של המערער, אשר, לטענת התביעה, שימש לזיהוי המערער באירוע הראשון, אינו בהכרח אותו מסמך מזהה שהציג הנהג באירוע הראשון. ת/4 לא הוגש באמצעות השוטר שעצר את הנהג באירוע הראשון לבדיקת השכרות, או באמצעות הקצין שערך את השימוע באירוע הראשון (אושפיץ), אלא הוגש לתיק באמצעות התובע, לאחר שהוצא מתיק הבקשה לביטול הפסילה המנהלית (ב"ש 1249/08). לכן, לא ברור אם זהו הרישיון שנתפס מאת הנהג באירוע הראשון, או שמא זהו רישיון הנהיגה שאבד למערער, נמצא על ידי המשטרה, והגיע בדרך כלשהי לתיק הבקשה לביטול פסילה מנהלית. הקצין הפוסל אושפיץ לא סימן את הרישיון שתפס, וגם הבוחן שחקר את הנהג באירוע השני, וזיהה אותו על פי רישיון הנהיגה, לא עשה זאת. מכאן, שלא ניתן לדעת אם ת/4 הוא אכן המסמך המזהה באמצעותו זוהה המערער, ולכן, הזיהוי פגום. בית משפט קמא קבע כי הזיהוי אמין, וכי ת/4 הוא הרישיון שעמד בפני המזהים, וזאת לאחר שהמערער הודה כי זהו רישיון הנהיגה שלו. את טענותיו של ב"כ המערער בשאלה כיצד הגיע רישיון זה לידי המאשימה, פטר בית משפט קמא באמירה: "אינני מוצא ממש בספקות אלה, מדובר ברישיון נהיגה אשר נתפס מאת הנאשם בעת האירוע". ב"כ המערער מלין על הנמקה זו, וטוען, כי בית משפט קמא אינו מתמודד עם הטענה אותה העלה, שהינה למעשה טענה לפגם בשרשרת המוצג. אפתח ואומר כי בכל הנוגע לשאלה האם הזיהוי בוצע כהלכה, דהיינו, האם האדם שנהג הוא האדם שתמונתו הופיעה ברישיון הנהיגה, מדובר בשאלה של מהימנות, ובכך לא תתערב ערכאת הערעור. על כן, אני מקבלת את הקביעה כי הנהג בשני האירועים היה האדם שתמונתו הופיעה ברישיון הנהיגה שהציג לשוטרים. אשר לשאלה, האם ת/4 הוא רישיון הנהיגה שהוצג על ידי הנהג לאנשי המשטרה, גם כאן החלטתי לאמץ את קביעת בית משפט קמא, אם כי סברתי כי היה מקום לנמק את הקביעה לפיה: "מדובר ברישיון אשר נתפס מאת הנאשם בעת האירוע". אכן, מדובר במסמך שהוגש שלא באמצעות מי שתפס אותו (ללא התנגדות ב"כ המערער), ומכאן, שאין ראיה ישירה לכך שזהו המסמך באמצעותו נערך הזיהוי. עם זאת, ממכלול הראיות הנסיבתיות, זוהי המסקנה היחידה שניתן להסיק. על רישיון הנהיגה שהציג הנהג באירוע הראשון, היו בנוסף לתמונה, גם פרטים אישיים של המערער, כולל ת.ז, מספר רישיון נהיגה שם וכתובת. כל אלה הועתקו מהרישיון, נרשמו במסמכי הדו"ח והשימוע, תוכנם זהה לת/4, ועל כן הם קושרים את ת/4 לאירוע. זאת ועוד, טענת המערער כי מאן דהוא גנב את רישיון הנהיגה שלו, אולי בשל בעיות דואר במגזר של המערער, אינה מתיישבת עם הנסיבות, שהרי אם נגנב רישיון הנהיגה של המערער, המתחזה השתמש בתעודה הנושאת את תמונתו של המערער, והרי נקבע כי פעולת הזיהוי על ידי השוטרים נערכה כדין, ומכאן, שהנהג התאים לתמונה המתנוססת על הרישיון שנשא. הראיות וההגיון קושרים את ת/4 לאירועים, וכן העובדה שהוגש במסגרת בקשה לביטול פסילה מנהלית שהגיע המערער. חוות דעת המומחה בנדון זה מלין ב"כ המערער כי בית המשפט קמא לא מצא בהעדרה של חוות דעת נגדית את הספק הנדרש. גם כאן, איני מקבלת את הטענה. חוות דעת מומחה ההגנה אינה קובעת ממצא חד משמעי. היא מדברת על רמת וודאות של אפשרות סבירה, דהיינו אפשר שהחתימות על מסמכי השימוע אינן של המערער. עם זאת המומחה הודה בחקירתו כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהחתימות הן כן של המערער. לכן, אין בחוות הדעת כדי לשנות את המצב הראייתי, לא היה צורך בחוות דעת נגדית כדי להפריכה, ואין היא מטילה ספק במסכת הראיות המבססת את הקשר של המערער לאירועים. אשר על כן, לא מצאתי פגם במסקנות בית משפט קמא לפיה המערער הוא שנכח באירועים נשוא האישום. לעניין הטענה שחזרה מהאישום בנהיגה בשכרות משמיטה את הבסיס מאישום הנהיגה בפסילה, גם אותה יש לדחות. צו הפסילה המנהלית אינו בטל. קושי ראייתי בבדיקת השכרות, אינו גורם לבטלותו, אלא לכל היותר לניתן לביטול. לפיכך, הוא היה תקף בעת שהמערער נהג באירוע השני, ועל כן נהג בפסילה. הערעור על גזר הדין בית משפט קמא אזכר את חומרתה של עבירת נהיגה בפסילה, ואת הפסיקה הקובעת עונשים מחמירים כולל מאסר בפועל במקרים מתאימים. בית משפט קמא קבע מתחם עונש הולם בין חודש אחד לשמונה עשר חודשים, ופסילה בפועל. בתוך המתחם שקל את עברו התעבורתי של המערער, הכולל 116 הרשעות תעבורה, מצב דברים המעיד על זלזול בחוקי התעבורה. כן ראה בית משפט קמא יסוד חומרה בכך שהמערער נהג בחלוף שעה מרגע פסילתו. ופעם נוספת במהלך הפסילה המנהלית, בתאריך 14.11.07. לקולא שקל בית משפט קמא את היות הרשעה זו, הרשעתו הראשונה בנהיגה בפסילה, למערער אין עבר פלילי, והוא אב ל- 12 ילדים. ב"כ המערער טען כי מדובר בעונש חמור יתר על המידה. ראשית, לא היה מקום לגזור עליו מאסר וגם פסילה בפועל כה ארוכה. לטענתו, נוכח נסיבות העבירה, זיכוי המערער מעבירת השכרות, והזמן שחלף מביצוע העבירה, היה מקום להקל, ולא להענישו כאילו נהג פעמיים בפסילה. עוד נטען, כי נוכח חלוף הזמן, כשש שנים מביצוע העבירה, לא היה מקום להחמיר בענישה, בפרט נוכח העדר עבירות נוספות מאז. לא מצאתי מקום להתערב בעונש שהוטל. העונש מאזן לטעמי נכונה בין חומרת העבירה, על נסיבותיה שפורטו לעיל, לבין נסיבותיו האישיות של המערער, הן המחמירות ( 116 הרשעות תעבורה קודמות בהן הרשעות רבות בנהיגה במהירות מופרזת) והן המקלות ( משפחה ברוכת ילדים). צדק בית משפט קמא, בראותו יסוד חומרה בסמיכות הזמנים בין מתן צו הפסילה לבין הנהיגה הנוספת, ואכן לא היה מקום להתחשב יתר על המידה בכך שהאישום בשכרות בוטל בסופו של דבר, בהיותו תקף במועד האירוע. לפיכך אני דוחה את הערעור על גזר הדין. הנאשם יתחיל בריצוי עבודות השירות בתאריך 1.10.13, ובמידה והממונה על עבודות השירות יסבור כי יש צורך בזימונו של הנאשם פעם נוספת לראיון התאמה, יעשה כן. הנאשם יתייצב ביום העבודה הראשון במשרד הממונה על עבודות השירות בכלא באר שבע בשעה 8.00. משפט תעבורהשכרותמשקאות משכרים / אלכוהולבדיקת שכרות (אלכוהול)