ערעור על פסק דין שדחה הסף את התביעה וחייב לשלם הוצאות משפט

ערעור על פסק דין שדחה הסף את התביעה שהגיש המערער נגד המשיב, וחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות משפט בסכום של 10,000 ₪. 2. העובדות הצריכות לענייננו הן, בתכלית הקיצור, אלה: בין המערער לבין המשיב קיים סכסוך ממושך ועגום. במסגרת סכסוך זה התקיים הליך אזרחי בבית משפט השלום בירושלים בת.א. 16490/00. ביום 12.6.08 הגיש המשיב נגד המערער קובלנה פלילית בתיק ק.פ. 108/08 של בית משפט השלום בירושלים. בכתב הקובלנה האשים המשיב את המערער בשלוש עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שנעברו, לפי הטענה, כלפי שניים שהוזמנו להעיד בהליך האזרחי. הקובלנה הפלילית התבררה לפני סגן הנשיא דאז, כב' השופט יואל צור. לאחר שהמשיב סיים להביא את ראיותיו ובעיצומה של פרשת עדותו של המערער, הודיע המשיב כי הוא מושך את הקובלנה שהגיש. בנסיבות אלה הורה בית המשפט על זיכויו של המערער. בעקבות הזיכוי הגיש המערער נגד המשיב תביעה אזרחית בת.א. 1223/10 של בית משפט השלום, בה הוא עתר לכך שבית המשפט יחייב את המערער לפצות אותו בסכום של 120,000 ₪. זאת לנוכח טענת המערער, כי בפעולות שהמשיב ביצע כלפיו בקשר עם הקובלנה, הוא ביצע כלפיו עוולה של נגישה ו/או רשלנות. המערער גם טען שהוא זכאי לפיצוי מכוח הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, ואולם נראה כי בהמשך הדרך הוא זנח טענה זו. תביעתו של המערער נדונה לפני כב' השופט מלכה אביב, אשר לאחר גלגולים שונים שלא כאן המקום לפרטם, החליטה בפסק דינה מיום 12.2.13 לדחות את התביעה על הסף, "בהעדר כל עילת תביעה". מכאן, כאמור, ערעורו של המערער. 3. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הערעור. אנמק את המסקנה אליה הגעתי, בקיצור. כידוע, השאלה אם תובענה מגלה עילת תביעה נבחנת על פי תוכנו של כתב התביעה. זו אמת המידה לבחינתה של שאלה זו, וזו בלבד. בית המשפט צריך להניח כי הנטען בכתב התביעה יוכח, והשאלה בה הוא נדרש להכריע היא, האם בהנחה שיעלה בידו של התובע להוכיח את הנטען בכתב התביעה שהגיש, הוא יזכה לסעד המבוקש על ידו. "עילת תביעה קמה רק במקרה שבו הדין מכיר במערכת העובדתית המוצגת בכתב התביעה כעילה שאם תוכח, תזכה את התובע בסעד" (דודי שוורץ, "סדר דין אזרחי - חידושים, תהליכים ומגמות", עמ' 181). מכאן, שבבוא בית המשפט לבחון האם כתב התביעה מגלה עילה, עליו לשאול תחילה מהי עילת התביעה לה טוען התובע בכתב התביעה שהגיש, ולאחר מכן עליו לבדוק האם יש באמור בכתב התביעה כדי לבסס את העילה הנטענת. 4. העילה העיקרית לה טען המערער בכתב התביעה שהגיש נגד המשיב היא עילה נזיקית שיסודה בעוולת הנגישה הקבועה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הצהרה ברורה על כך מופיעה בפתח כתב התביעה בו מודיע המערער, כי "בקליפת אגוז, תביעה זו בגין נגישת הנתבע את התובע". וכך מוגדרת עוולת הנגישה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין: "נגישׂה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - של הליך נֵפֶל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת-רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישׂה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים." 5. הכרוניקה המשפטית מלמדת, כי המקרים בהם הוגשו תביעות בהתבסס על עוולה זו, הם מעטים. אומר על כך המחבר אבישי אדד בספרו "שימוש לרעה בהליכי משפט - הגנה נזיקית מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות": "... העובדה כי יסודות העוולה מכוונים לפתיחה בהליכי נפל בנסיבות ברורות מאוד (פלילים, פשיטת רגל או פירוק), שהסבירות לקיומם השכיח אינה גבוה וכי קשה להוכיחם (כיסוד 'הזדון' שבו עסקנו לעיל ונעסוק בהמשך) כנראה הובילה לצמצום היזקקותן של הבריות לעוולה זו. אין תימה אפוא, כי הפסיקה הקיימת אצלנו בקשר של עוולת הנגישה אינה רבה, ובדוחק רב אפשר לאתר תביעות בעוולה זו שצלחו את משוכותיה הרמות" (שם בעמ' 177-178). 6. בספרו הנ"ל מפרט אבישי אדד ומנתח את הרכיבים השונים המרכיבים את עוולת הנגישה. דומה שניתן לתמצת את הדברים ולומר, כי כאשר אדם שמגיש תביעת נזיקין המתייחסת לקובלנה פלילית שהוגשה נגדו, עליו להוכיח התקיימותם של שניים אלה: ראשית, על התובע להוכיח כי לא היה יסוד לעבירה שהנתבע ייחס לו בכתב הקובלנה שהגיש נגדו. ושנית, על התובע להוכיח שהנתבע הגיש נגדו את הקובלנה בזדון, היינו שלכל הפחות הנתבע היה מודע לכך שמדובר בהליך שאין לו יסוד. נקודת הזמן בה יש לבחון את הדברים היא מועד הגשת כתב הקובלנה. על התובע בנזיקין להראות כי במועד הגשת הקובלנה נגדו לא היו בידי הנתבע ראיות שיש בהן כדי לבסס את הנטען בקובלנה. בנוסף, על התובע להוכיח כי במועד הגשת הקובלנה הנתבע היה מודע לעובדה זו וכי פעל בזדון. 7. על רקע דברים אלה אבחן את האמור בכתב התביעה שהמערער הגיש נגד המשיב. בטרם אעשה זאת, אפנה לשתי הוראות המצויות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר מורות לתובע כיצד עליו לנסח את כתב התביעה. תקנה 9(5) קובעת, כי על כתב התביעה להכיל "את העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה". ותקנה 78 קובעת, כי "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות". 8. עיון בכתב התביעה שהמערער הגיש נגד המשיב מעלה, כי הוא נוסח בקיצור רב ובצורה לאקונית, מבלי שהמערער פירט בו את פרטי מעשה "הנגישה" שהוא טוען כי המשיב ביצע כלפיו, כפי שהיה מתחייב, מתבקש ומצופה כי המערער יעשה. המערער לא טען בכתב התביעה שהגיש כי הוא לא ביצע את העבירות אותן ייחס לו המשיב בכתב הקובלנה; המערער לא טען כי במועד הגשת הקובלנה לא היו בידי המשיב ראיות להוכיח את העבירות שהוא ייחס לו בכתב הקובלנה שהגיש; והמערער לא הסביר מהו הזדון אותו הוא מייחס למשיב. כל שטען המערער הוא, ש"הנתבע הגיש קובלנה פרטית פלילית כנגד התובע, בזדון או לכל הפחות ללא סיבה סבירה ומסתברת..." אלא שאין מדובר בתיאור של מערכת עובדות, אלא בעשיית שימוש, שאינו כולל תיאור עובדתי כלשהו, בהוראת סעיף 60 לפקודת הנזיקין. בכך אין כדי למלא את דרישת תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, ובוודאי שאין בה כדי למלא את הדרישה המיוחדת הכלולה בתקנה 78, החלה בענייננו (בעניין זה ראו את מאמרו של ערן טאוסיג "הפירוט העובדתי הנדרש בכתבי טענות והסטנדרט הראוי לסילוק תביעה על הסף בהיעדר עילה", עלי משפט, ט', תשע"א, עמ' 111). 9. כוחם של הדברים שאמרתי בעניין עוולת הנגישה יפה גם ביחס לעוולת הרשלנות אשר הוזכרה, בתכלית הקיצור, לקראת סוף כתב התביעה, בעת שהמערער אמר דברים אלה: "הנתבע חב בנזקיו של התובע מכוח הוראות סעיף 60 ו/או סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ו/או מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ו/או מכוח העקרונות הכלליים של שיטת המשפט ושמירת זכויותיו של אדם, שלא ינוצלו הליכי משפט לרעתו". עינינו הרואות, כי לבד מהפניה להוראות הפקודה בהן מעוגנת עוולת הרשלנות, אין בכתב התביעה אמירה כלשהי שיכולה להסביר ולהבהיר במה המשיב התרשל כלפי המערער. אכן, המערער ציין בכתב התביעה כי המשטרה החליטה לסגור את תיק החקירה שנפתח בעקבות תלונה שהגיש המשיב נגד המערער, וכי הפרקליטות הודיעה כי אין בדעתה לנהל את הליך הקובלנה אותו יזם המשיב. המערער גם ציין בכתב התביעה שהוא זוּכּה מהעבירות שיוחסו לו. אלא שעובדות אלה אינן מצביעות על רשלנות כלשהי, או על נגישה, שהרי דבר יום ביומו שבהליכים משפטיים יש צד שזוכה ויש צד שמפסיד. העובדה שצד הפסיד אינה מלמדת על כך שהוא ביצע עוולה כלפי הצד שזכה. משבחר המערער לייחס למשיב גם ביצוע עוולה של רשלנות, היה עליו להבהיר מהי אותה רשלנות. 10. סיכום הדברים הוא, אפוא, שמקובלת עליי הקביעה שכתב התביעה אותו הגיש המערער נגד המשיב אינו מגלה עילה, ולכן דין הערעור להידחות. עם זאת אעיר, כי על פני הדברים נראה שבמקרה כזה היה צריך למחוק את כתב התביעה בהתאם לתקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא לדחות את כתב התביעה בהתאם לתקנה 101. ואולם, כיוון שהטענה לא הועלתה בפניי, לא אכריע בה, ואולם אתן ביטוי לעניין זה בכך שלא אחייב את המערער בהוצאות הערעור. 11. בטרם חיתום אציין, כי לקראת סוף הדיון שהתקיים לפניי, הצעתי לצדדים לעשות מחווה של רצון טוב האחד כלפי השני, לאחר שנים רבות של ריב ומדון, ולסיים פרשה זו בכך שהמערער יחזור בו מערעורו, ומנגד המשיב יוותר הן על ההוצאות בהליך זה והן על ההוצאות שנפסקו לזכותו בבית משפט קמא (10,000 ₪). ב"כ המשיב הודיע כי הוא יהיה מוכן לשקול הצעה זו בחיוב, ואולם המערער עצמו דחה אותה. חרף עמדתו של המערער סברתי שאין לנעול את השער בפניו ועל כן בתום הדיון הודעתי לצדדים שכל עוד לא יינתן פסק הדין, פתוחה בפני המערער הדרך לשנות את עמדתו ולקבל את הצעתי. דא עקא, שעד לרגע זה לא התקבלה הודעה כלשהי. 12. סוף דבר. הערעור נדחה. כל צד יישא בהוצאותיו. יש להשיב למערער את העירבון שהפקיד. הוצאות משפטערעור