הרשעה בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין

הורשע בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ונדון לעונש מאסר מותנה בן 12 חודשים, שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע במשך שלוש שנים, וכן לעונש מאסר מותנה בן 5 חודשים שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון, במשך 3 שנים. בנוסף הוטל עליו קנס בסך של 2000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו, והוא חוייב בחתימה על התחייבות בסך של 7500 ₪ לבל יעבור עבירת איומים במשך שנתיים. הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד חומרת העונש. אין חולקין, כי ביום 10.5.2010, בבית משפט השלום באשדוד, פנה המערער לאחראי משמרת במשמר בית המשפט, גלעד דהן שמו, ואמר לו בהאי לישנא: "זה לא שאני מאיים עליך, אבל היום אני בידיים שלך מחר אתה בידיים שלי, בסוף כולם נפגשים". המחלוקת בבית המשפט קמא - וכך בפנינו - הינה, אם האמירה המתוארת מגעת לכלל איום, במובנו של סעיף 192 לחוק העונשין. על פי מה שנקבע בהכרעת הדין, ישב המערער על רצפת המבואה, ליד אולם הדיונים בבית המשפט, והמתין להיכנס לדיון כלשהו בעניינו. מאבטחת במשמר בית המשפט, העדה פלורי מוזס, פנתה למערער וביקשה ממנו לקום ממקומו ולשבת על אחד הספסלים - בניגוד לדברי המערער הבהירה כי היה מקום פנוי - ואולם המערער הרים את קולו, ו"המשיך להתלהם", חרף כך שביקשה ממנו לשמור על שקט, נוכח דיון שהתנהל באולם דיונים סמוך. העדה דיווחה על האירוע לגלעד, האחראי במקום, וזה ניגש למערער, "ניסה להרגיע אותו והסביר לו שאם לא ירגע, יוציא אותו עד מועד הדיון שלו". המערער טען כי גלעד "שם עליו עין ומתנכל לו". גלעד הגיע למקום כדי לסייע למאבטחת, "ולהרגיע את הרוחות". לדברי העדה קם בינתיים המערער על רגליו; לדברי גלעד, המערער סרב מספר פעמים לדרישתו לקום מהרצפה, ובעקבות התנהגות זו, ביקשו גלעד כי יצא החוצה, וכשיגיע הדיון בעניינו ייקרא לאולם הדיונים על ידי אנשי האבטחה. המערער סרב לעזוב את המקום, ובעקבות כך תפס גלעד בידו; המערער החל להשתולל והתנגד בכוח; למקום הגיעו מאבטחים נוספים שהחלו להיאבק עם המערער, שלבסוף הוכרע, והושם באזיקים, על ידי גלעד, שהחליט לעצרו. המערער הועבר לחדר אנשי האבטחה בבית המשפט, עד שהגיע שוטר למקום. את האמירה המתוארת, השמיע המערער בחדר המאבטחים, גם בנוכחות השוטר. המערער טען בעדותו כי ישב על הרצפה, לאחר שלא חש בטוב, ולא מצא מקום לשבת, והמאבטח לא שעה להסבריו. עוד טען כי לא התכוון בדבריו לאיים על גלעד, וכל כוונתו הייתה, לכך "שהיום אני במקום העבודה שלך ומחר אתה תהיה במקום העבודה שלי, ומחר אני לא אתייחס אליך כמו שאתה מתייחס אלי....אני עובד כקבלן שיפוצים...והכוונה שלי הייתה שכשהוא יצטרך עבודה, או פועלים לשפץ או כל דבר, לא אהיה מוכן לעזור לו, ואני ציינתי זאת מול השוטרים ומולו. אני לא איימתי ואני אמרתי לו כמו שאתה עושה לי דווקא, גם אני אעשה לך דווקא ולא אעזור לך". גלעד טען בעניין זה בעדותו, כי נוכח העימות שהתרחש קודם לכן, המערער "לא דיבר איתי על עבודה, ואומר אני לא מאיים עלי, זה אומר שמאיים עלי. הוא לא מדבר איתי על עבודה". עוד ציין בעדותו כי "היה בינינו מאבק שניה קודם לכן, ובמצב כזה אדם לא מדבר איתך על עבודה" (ע' 12 לפר'). בית משפט קמא קבע כי דברי המערער הינם בבחינת איום שנועד להטיל מורא על גלעד, או להקניטו, והם נאמרו בגינו ובהקשרו של העימות המתואר עם אנשי המשמר, אשר הגיע לכלל הפעלת כוח, ואיזוקו של המערער שהובל לחדר המאבטחים. בית המשפט לא נתן אמון בדברי המערער כי לא התכוון להשמיע דבר איום, וכי כיוון דבריו לאפשרות חיפוש עתידי של עבודה על ידי גלעד. צויין, כי השניים לא הכירו כלל זה את זה קודם לאירוע זה, וכי הסיכוי שהמערער סבר כי הם עתידים להיפגש במסגרת עבודת המערער "הינו בלתי סביר בעליל". עוד צויין, כי בדברי המערער כי "אין בכוונתו לאיים", שקדמו לאמירה המאיימת עצמה, יש כדי להצביע על כוונת האיום. ב"כ המערער טען בערעורו כי דברי המערער לא הגיעו לכלל איום, וכי לא היה מקום לדחיית גירסת המערער כי לא התכוון כלל לאיים על גלעד; מדובר באמירה "גבולית", שלא כללה כל איום מפורש, ודברי המערער "כי אינו מתכוון לאיים", אכן העידו, כפשוטם, כי לא נלוו לדברים כל כוונת איום מצדו. בנוסף צויין, כי לא היה מקום לדחות על הסף את גירסת המערער כי אכן התכוון בדבריו לאפשרות כי המאבטח עתיד אולי, לחפש אצלו עבודה, ומכל מקום, מדובר, לכל היותר, בדברי "אזהרה" גרידא, שאינם מגיעים לכלל דברי איום, שיש למשמיעם השפעה על אפשרות התממשותם. המערער עצמו נהג באיפוק, ולא נקט באלימות פיזית או מילולית כנגד המאבטחים במהלך כל האירוע, והשימוש בכוח ננקט נגדו דווקא, לאחר שסרב לצאת מבניין בית המשפט, דרישה "שככל הנראה נעשתה בחוסר סמכות". התנהגות זו של המערער מעידה אף היא על כך שלא הייתה בכוונתו להיגרר להשמעת איומים. בנוסף נטען, כי לא נמצא כל מקום לייחס למערער אישום כלשהו בגין ההתנהגות שקדמה להשמעת הדברים, ויש להניח כי הדברים נעוצים גם בדרך תגובתם החריפה והלא מידתית של מאבטחי בית המשפט כנגד המערער, ולא היה מקום מעיקרא, להגשת אישום נגד המערער נוכח מכלול הנסיבות ומהותה של האמירה. נטען, לפיכך, כי אף אם ייקבע כי יש לאותה אמירה משמעות מאיימת, הרי שלנוכח נסיבות האירוע, קמה למערער הגנה של "זוטי דברים". ב"כ המערער טען בנוסף, כי לא הייתה כל הצדקה להטלת שני מאסרים מותנים, שאחד מהם, הממושך יותר, מכוון לכל עבירת אלימות מסוג פשע, משהמערער הורשע בעבירת עוון בלבד, ויש לבטל עונש מותנה זה, או לצמצמו. עוד מבקש המערער להפחית מגובה הקנס שהוטל. ב"כ המשיבה טענה כי אין מקום להתערב בקביעות בית המשפט קמא, כי אכן מדובר באמירה מאיימת, משזו באה בהמשך ובקשר ישיר לאירוע שהתרחש, ואף מבטאת את תחושתו הסובייקטיבית של המאויים. דיון אנשי משמר בית המשפט מצווים על שמירת הסדר בבית המשפט, ובכללה מניעת הפרות סדר והתנהגות פורקת עול, באולמות בית המשפט ובשטחים הציבוריים האחרים בחללו של בית המשפט. אין חולק - ולמעשה לא נטענה כל טענה נוגדת בעניין זה - כי לאנשי המשמר נתונות סמכויות עיכוב ומעצר, והדבר נקבע גם בפסיקתו של בית משפט זה, בהרכב שונה, במסגרת ע"פ 6580-09 פרפרה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 6.1.2010). במסגרת ערעור זה (חוות הדעת העיקרית ניתנה על ידי כב' השופט מ' לוי, ראו - פסקאות 21, 31, 33), הובהר, כי מדובר בהענקת סמכויות שוטר, הנוגעות לעיכוב ומעצר, למאבטחי משמר בית המשפט, כלפי באי בית המשפט, מכוח הסמכה של שר המשטרה משנת 1995, וזאת מכוחה של פקודת סדר הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (ילקוט הפרסומים 4279 התשנ"ה 29.1.1995, עמ' 1693). עוד ראו בהקשר דומה, באשר לסמכויות מאבטחי בית המשפט: ע"פ (ת"א)70266/00 בלישה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22.7.2001; ת.א(ק.גת)1404/01 ריזנברג נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22.2.2006. המערער בענייננו, לא חלק למעשה על כך שישב על רצפת המבואה, ליד פתח האולם, ולפיכך היה מקום להעיר לו על התנהגותו, ולדאוג שישב במקום המיועד לישיבתם של באי בית המשפט. המערער לא חלק גם על כך שהביע תרעומת קולנית, נוכח הדרישה כי יקום על רגליו, באופן שאילץ את המאבטחת פלורי לחזור ולהסות אותו, ולדווח על האירוע המתפתח לאחראי המשמרת, שנזעק למקום. דרישתו של גלעד מהמערער, כי ימתין מחוץ לבית המשפט עד שייקרא חזרה לדיון בעניינו, לא הייתה דרישה בלתי סבירה או בלתי מידתית בנסיבות שהתפתחו. על פי הוראת סעיף 72 לחוק בתי המשפט (נוסח חדש), תשמ"ד- 1984, "רשאי בית המשפט לצוות על הרחקתו" של אדם, המפריע לדיוני בית המשפט, בין באולם בית המשפט או סמוך לו, ואף יכול לשפטו על אתר, ולגזור עליו מאסר עד שלושה חדשים, אם לא שעה להתראה לחדול מההפרעה. אנשי המשמר, האחראים על שמירת הסדר הציבורי, ניסו למנוע את ההפרעה הנמשכת מצידו של המערער ליד אולם הדיונים, כמתואר, ומשהדברים לא עלו בידם, הרי שבשלב הראשון של האירוע, ביקש עדיין אחראי המשמרת, להימנע מצעדים חריפים יותר, מכוח סמכויות העיכוב והמעצר שבידו. בנסיבות אלה, אין לראות בהוראה שניתנה למערער לצאת מבית המשפט, ולחכות לקריאת המאבטחים, משום הוראה נעדרת סמכות, משזו נופלת לטעמי, אף ממיצוי סמכות העיכוב שהייתה נתונה בידי אנשי המשמר. חרף כך שאין לראות כאמור, פסול בפעילות אנשי משמר בית המשפט, שניסו למנוע את המשך הפרת הסדר מצידו של המערער, שעמד בסירובו לציית להוראת אחראי המשמרת לעזוב את המקום, בדרך של נקיטת כוח שיאפשר את המשך עבודת בית המשפט ללא הפרעה, אין אני סבור כי הרשעתו של המערער בעבירת האיומים יכולה לעמוד על כנה. בע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, נב(1), 408, הובהר כדלקמן: "הרכיב הראשון שביסוד העובדתי הטעון הוכחה בעבירת האיומים הינו ה"איום" עצמו. משנעשה האיום "בכל דרך שהיא" והוא איום בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב של האדם או בפרנסתו, נתמלאו דרישות היסוד העובדתי. האיום הינו הטלת פחד או אימה מפני רעה צפויה, שיש בה כדי לפגוע באחד הערכים המוגנים המפורטים בסעיף כאמור. כבר נפסק לא אחת כי יש לבחון את התקיימותו של האיום לפי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום.... בית-משפט זה דן לא אחת בשאלה מתי ביטוי שיש בו "איום" יוצא מגדר אמירה או אזהרה מותרת מפני רעה עתידית צפויה והופך להתנהגות אסורה. ניתן לזהות איום אסור בין היתר על-פי הנסיבות שבהן ניתן לו ביטוי, ועל-פי המסר הגלום בו שנועד להטיל אימה ביחס לדרך פעולתו של המאוים. יש שהמסר ונסיבות העברתו הופכים את הביטוי מאזהרה מותרת לאיום אסור. כמו כן, יש משקל רב למבחן העזר שקבע בית-משפט זה לאיתור האיום, "האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע? אם התשובה היא בחיוב - הדובר שולט על התממשות האזהרה - יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר" (ראו פסק-דין ליכטמן [1], דברי השופט ברק בעמ' 384, ודברי השופט גולדברג בעמ' 379)". ככל שהופך אני והופך במשמעם של הדברים שהשמיע המערער באוזניו של גלעד, אחראי משמרת המאבטחים, הגעתי לכלל מסקנה כי נוצר ספק ממשי אם התכוון המערער בדבריו לאיים על איש האבטחה. אכן, כפי שקבע בית המשפט קמא, לא ניתן לנתק את האמירה מהעימות הכוחני שקדם לאמירתה, וממורת רוחו הבלתי מוסתרת של המערער מכך שנכפו עליו דרישות המאבטחים, עד כדי איזוקו והזעקת שוטר למקום. אלא שככל שנסיבות אלה עשויות היו, אולי, לשמש קרקע "טבעית" להשמעת איומים, כפי שקבע בית המשפט, הרי שלא ניתן ללמוד מתוכן הדברים, שאינו חד משמעי, ועל אף שמדובר באמירה לא ראויה שהיה מקום להימנע ממנה, כי אכן מדובר, מהבחינה האובייקטיבית בדבר איום. פשיטא שהמערער היה נתון "בידיהם" של אנשי האבטחה כפי שעולה מדבריו, ואולם העלאת האפשרות "המקבילה" על ידי המערער, בהמשך דבריו, כי ביום מן הימים, בנסיבות אחרות, יתהפכו אולי היוצרות, וגלעד יהיה נתון "לחסדיו" של המערער, בנסיבות שהחיים מזמנם, אינה מצביעה, במובהקות הראייתית הנדרשת, כי המערער כיוון דבריו להשמעת איום כי יפגע בעתיד במאבטח בנסיבות בהן דן סעיף העבירה. נוכח דחיית הסברו של המערער כי כיוון דבריו לאפשרות העסקתו של גלעד בעתיד הרי שאמירתו של המערער נותרה בסתמיותה, ללא התייחסות קונקרטית לפגיעה באחד הערכים המוגנים המפורטים בסעיף העבירה. באשר לאמירה "המקדימה" שנאמרה על ידי המערער כי "אינו מתכוון לאיים" בהשמעת הדברים, הרי שאין לייחס לה, על פני הדברים, משמעות מאיימת, או לפחות יש להטיל ספק ממשי בכוונת הדברים, לאחר שהמערער לא חשש להביע דבריו אלה בנוכחות שוטר, ומשלא עלה כי המערער השמיע דברי איום כלשהם בכל אחד משלבי האירוע הקודמים, במהלכם ננקט נגדו שימוש בכוח. בנסיבות אלה, הייתי מציע לחבריי לזכות את המערער, מחמת הספק, מהעבירה שיוחסה לו, ולהורות בהתאמה, על ביטול העונשים שהוטלו. יורם צלקובניק, שופט הנשיא י' אלון: אני מסכים. יוסף אלון - נשיא, אב"ד השופטת י' רז-לוי: אני מסכימה. יעל רז-לוי, שופטת לפיכך הוחלט לקבל את הערעור כאמור בחוות דעתו של כב' השופט י' צלקובניק. משפט פליליאיומיםהרשעהחוק העונשין