בקשה לדחיית ערעור בטענה כי הוגש לאחר שחלף המועד להגשתו

בקשה לדחיית הערעור בטענה כי הוגש לאחר שחלף המועד להגשתו, ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד, ובכל מקרה נטען על ידי המשיבה כי אין כל טעמים מיוחדים מכוחם ראוי להאריך את המועד להגשת הערעור מה עוד שבחינת סיכויי הערעור מלמדת, כי ממילא וככל הנראה הערעור יידחה לגופו. 2. מהעובדות הנטענות על ידי הצדדים עולה, כי פסק דינו של בית משפט השלום, לפיו נדחתה תביעתו של המערער, ניתן ביום 23.1.13. עוד עולה, כי כבר ביום 29.1.13 נשלחה על ידי בא כוח המשיבה בקשה לבא כוח המערער לשלם את ההוצאות שנפסקו בבית משפט השלום. עוד עולה, כי על פי אישור המסירה הקיים בתיק בית משפט השלום נמסר פסק הדין במשרדו של בא כוח המערער (שבינתיים הוחלף) ביום 31.1.13. 3. לפיכך, לכל המאוחר, גם לשיטת המערער, היה על המערער להגיש את הערעור ביום 18.3.13. אין מחלוקת כי הערעור הוגש ביום 23.3.13, היינו חמישה ימים לאחר חלוף המועד האחרון להגשתו, כאמור מבלי שהוגשה בקשה למתן אורכה. 4. המשיבה טוענת כי יש להורות על דחיית הערעור עקב האיחור בהגשתו. 5. כידוע, מאחר ומדובר במועד שנקבע בחיקוק, מלבד החובה להגיש בקשה למתן ארכה, יש לפרט במסגרת אותה בקשה, שכאמור לא הוגשה, את הטעמים המיוחדים למתן ארכה. במסגרת זו בית המשפט שוקל האם אכן קיימים טעמים מיוחדים ומהם סיכויי הערעור. 6. עיון בבקשה מלמד, כי בעיקר טוען המערער לכך שעורך דינו הקודם לא דיווח לו על פסק הדין, מסיבה מסוימת החליט המערער להחליף את עורך הדין וכאשר התבררו הדברים, הוגש הערעור. כמו כן מפנה המערער למצבו הבריאותי, על פי אישורים רפואיים שצורפו לתגובת המערער לבקשת המשיבה לדחות את הערעור. 7. עיינתי במסמכים הרפואיים שהוגשו. אין מדובר במסמכים המונעים מהמערער להגיש ערעור ובוודאי שעה שהיה מיוצג על ידי עורך דין. יתר על כן, מצבו הרפואי של המערער אינו פתאומי או חדש וחרף מצבו זה, ניהל המערער את התביעה בבית משפט השלום. 8. לפיכך, לא ראיתי באישורים הרפואיים שצורפו לתגובת המערער ככאלה היכולים להוות טעם מיוחד לאיחור בהגשת הערעור. 9. דברים אלה יש לומר גם לגבי טענות המערער באשר לבא כוחו הקודם, או העובדה כי החליט להחליף את מי שמייצגו בהליכים אלה. כידוע, מסירה של מסמכים משפטיים למשרד בא כוחו של המערער כמוהם כמסירה למערער עצמו, וגם אם הדברים לא הובאו לידיעת המערער, אין בכך כדי להוות טעם מיוחד. 10. באשר לסיכויי הערעור, מדובר בערעור בו חולק המערער בעיקר על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. בהקשר זה ראוי לפנות לפסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט השלום, הדן בהרחבה בכל טענות הצדדים. 11. מדובר בתביעה שהוגשה לקבלת דמי הביטוח בגין רכב שנגנב מהמערער לטענתו. בית המשפט בפסק דינו סקר את העובדות שנפרשו במהלך שמיעת הראיות וקבע כי אינו מקבל את גרסתו העובדתית שבאה מטעם המערער. כמו כן קבע, כי לאור העובדות שעלו במהלך שמיעת הראיות, לא עמד המערער בתנאים שנקבעו בפוליסת הביטוח. בית משפט השלום קבע, כי המערער לא קיים אחר התנאי הקובע כי עליו או על מי מטעמו להחזיק במפתח הרכב המשמש להובלת סחורות. בית משפט השלום סמך בעניין זה על עדות הנהג, כאשר מדבריו עלה שהוא ירד מהרכב, השאיר את מפתחות הרכב במתנע, דלת הרכב הייתה פתוחה ואז באופן פתאומי מישהו דחף אותו וגנב את הרכב. בית משפט השלום קבע, כי העובדה שמפתחות הרכב היו במתנע לא הייתה שנויה במחלוקת, וכי תיאור זה עומד בניגוד לתנאים בפוליסה, המחייבים כי ברכב שמשמש להובלת סחורות, המפתחות יימצאו על גופו של הנוהג ברכב בכל עת שהנוהג אינו ברכב. מדובר בקביעה עובדתית העולה מחומר הראיות. 12. בית משפט השלום היה סבור כי די בקביעה זו כדי לדחות את התביעה, אולם בית המשפט הוסיף ובחן תנאי נוסף, היינו כי על פי הפוליסה על הרכב להיות מאויש. לעניין זה ניתח בית המשפט את עדותו של הנהג. כמו כן, הסתמך על זמני השיחות שעלו מפלט הטלפון הסלולארי של הנהג, המועדים בהם התקשר הנהג למשטרת ישראל, כאשר עלה בסיכומם של דברים כי הגניבה הנטענת הייתה בסמוך לשעה 18:30, ואילו שיחה ראשונה למשטרת ישראל הייתה בערך בשעה 20:14, ופעם שנייה התקשר הנהג למשטרת ישראל בשעה 20:40. בשיחה הראשונה דיווח הנהג למשטרת ישראל, כי הרכב היה מונע, הוא עזב את הרכב לרגע ואז הרכב נגנב. בעקבות כך נשלחה ניידת למקום. בדיווח השני, משעה 20:40, מסר הנהג תיאור שונה, לפיו הרכב נשדד ממנו כאשר אדם העיף אותו מתוך הרכב וגנב את הרכב. בדוח פעולה שנערך תיאר הנהג כי אדם משך אותו מחוץ לרכב ועזב את המקום עם הרכב. מדובר אפוא בתיאורים שהולכים ומתפתחים ועומדים בסתירה לתיאור הראשון שמסר הנהג למשטרה, כאילו הרכב נגנב מאחר ועזב אותו מונע. כאן גם המקום להעיר כמובן, כי אין כל הסבר לכך שהרכב נגנב בשעה 18:30 והשיחה הראשונה למשטרה נעשתה רק בשעה 20:14. הנהג נחקר על כך בבית המשפט, אולם זכרונו בגד בו והוא לא יכול היה לתת הסברים. הוא טען בבית המשפט כי הוא בהלם ואינו זוכר כלום. כך לא יכול היה לתת הסברים לגרסאות שמסר למשטרת ישראל. בית המשפט בחן בקפידה את התנהלות הנהג והגרסאות שמסר וקבע בצדק כי לא ניתן לקבל את שלל הגרסאות. כמו כן קבע בית המשפט, כי העולה מן העובדות שהנהג עזב את הרכב, לא דאג לאייש אותו ועל כן לא ניתן לקבוע כי הרכב היה מאויש בעת הגניבה, דבר העומד בניגוד לתנאי הפוליסה ועל כן פוטר את המשיבה מלשלם למערער את דמי הביטוח. 13. בית המשפט קבע גם, כי לאור האמור לעיל נמסרו למשיבה עובדות בלתי נכונות או כוזבות, ועל כן מתקיים האמור בסעיף 25 בחוק חוזה הביטוח. בית המשפט קבע, כי לצורך הקביעה כי האמור שם התקיים, יש לבחון אם נמסרו עובדות בלתי נכונות או כוזבות, האם המבוטח היה מודע לאי נכונות או לכזב של העובדות שמסר, והאם הייתה כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. בית המשפט הפנה לפסיקה הרלבנטית. 14. לאחר שבית המשפט בחן את העובדות, קבע כי שלושת התנאים האמורים התקיימו. בית המשפט ציין כי הנהג היה מוטב על פי הפוליסה, ועל כן השינוי בגרסאותיו להן לא ניתן הסבר, מתיישב עם האפשרות שהגרסאות המאוחרות אינן אמת וכל זאת נעשה על מנת לקבל את תגמולי הביטוח שלא כדין על יסוד עובדות כוזבות. אוסיף ואומר, כי הדברים מתיישבים עם ההיגיון, שהרי אם הנהג לא היה טוען שהרכב נשדד, משמעות הדברים היא כי נטש את הרכב כאשר הוא מונע והמפתחות במתנע. לכך יש להוסיף את העובדה שהנהג סבל מכשל בזכרונו בעת מתן עדותו, לא יכול היה לתת הסברים בבית המשפט לסתירה בין גרסאותיו, דבר המלמד כי הגרסאות האחרונות ניתנו מתוך ידיעה כי אינן אמת אך ורק במטרה לנסות ולקבל את תגמולי הביטוח. 15. לאור כל זאת, יש לקבוע כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר. לכך יש להוסיף את העובדה כי לא ניתנו טעמים מיוחדים המסבירים את האיחור בהגשת הערעור. 16. לאור כל האמור, אני קובע כי הערעור הוגש באיחור ללא כל הצדקה, ועל כן אני מורה על דחיית הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 17. הפיקדון יוחזר למערער באמצעות בא כוחו. איחור בהגשת ערעורערעור