לטענת התובע, ההלוואה לא נפרעה והשעבוד לא נרשם, כמתחייב ממסמכי ההלוואה 1. לבית-המשפט הוגשה תובענה כספית על סך של 5,513,385 ₪. על-פי הנטען, העמיד התובע לנתבעים 2-1, ביום 15.12.2010 הלוואה בסך של 600,000 דולר, שמועד פירעונה נקבע ליום 15.6.2011 (להלן - ההלוואה), כעולה מהסכם ההלוואה ושטר חוב (נספחים א-ב לכתב התביעה). עוד נטען, כי ההלוואה תישא ריבית חודשית בשיעור של 2% (להלן - הריבית). להבטחת פירעון ההלוואה התחייבו הנתבעים 1 ו- 2 לשעבד לטובת התובע מקרקעין בשטח של 44 דונם במושבה כנרת (להלן - השעבוד). 2. בנוסף נטען, כי ביום 24.12.2009 התקשר התובע עם הנתבעת 4 בהסכם מכר (נספח י' לכתב התביעה, להלן - הסכם המכר), לרכישת שטח מקרקעין של שני דונם באזור הגובל בשכונת רמות, בירושלים (להלן - המקרקעין) ובתמורה ל-200,000 דולר. יוטעם, כי הסכם המכר נחתם על-יסוד רכישה מוקדמת של הזכויות, מושא ההסכם, על ידי הנתבע 1 ביום 22.1.2008 ממי שנחזה להיות מיופה הכוח של בעלי המקרקעין (להלן - הסכם הרכישה). 3. לטענת התובע, ההלוואה לא נפרעה והשעבוד לא נרשם, כמתחייב ממסמכי ההלוואה. בעניין המקרקעין נטען, כי מסמכי העִסקה נמצאו מזויפים וחרף חלוף ארבע שנים מיום חתימת הסכם המכר טרם עלה בידי הנתבעת 4 להשלים את "הרישום הראשוני" של הזכויות במקרקעין. בהקשר זה טען התובע, כי בהסכם הרכישה נקבע, על דרך של תנאי מתלה, שככל ולא יושלם הליך רישום הזכויות על-שם הרוכש, הנתבע 1, ובתוך 36 חודשים, ההסכם מבוטל. כאמור, הזכויות במקרקעין לא נרשמו על-שם הנתבעת 4, ממילא לא הועברו לתובע. לפיכך, הוסיף וטען, כי על-פי הסכם המכר קמה לו הזכות לביטול ההסכם ולקבלת פיצוי בשיעור של פי 3.5 מהתמורה ששולמה, זאת לאחר שקיבל הודעה (במִרמה) על השלמת הרישום הראשוני של הזכויות במקרקעין ובסך של 700,000 דולר. 4. יוער, כי התובע ייחס את האחריות לפירעון ההלוואה, כמו גם לתשלום הפיצוי בגין עִסקת המקרקעין, לנתבעים כולם; כאשר בעניינם של הנתבעים 1, 2 ו- 4, טען כי יש לראותם כישות כלכלית אחת, נוכח בעלותו של הנתבע 1 בנתבעות 2 ו- 4 והדגיש, לעניין ההלוואה, את התחייבות הנתבע 1 והנתבעת 2, יחד ולחוד, על מסמכי ההלוואה ולעניין המקרקעין, את זכויותיו הנטענות של הנתבע 1 בהסכם הרכישה, שעמדו ביסוד הסכם המכר. בעניינו של הנתבע 3 טען לאחריותו בגין מחדליו, שגרמו להפרת התחייבות הנתבעים 1, 2 ו-4 כלפיו, הן לעניין פירעון ההלוואה והן, כמי שהיה מעורב בעִסקת המקרקעין. 5. בכתב הגנתם דחו הנתבעים 1, 2 ו- 4, את טענות התובע. בעניין ההלוואה טענו, כי למעשה התובע ביקש לרכוש ולהשקיע במקרקעין, במושבה כנרת, על דרך של שותפות בנתבעת 2. לפיכך, כפי שסוכם בינו לבין הנתבע 1 סכום ההלוואה הנטענת היווה מקדמה על חשבון רכישת 50% ממקרקעי כנרת. עם זאת, בשל נסיבות שפורטו, הוסכם כי הסכום האמור "...יהפוך להלוואה עד לפירעונה", תוך שהודגש כי הנתבעת 2 "...לא הייתה מודעת לתנאים ולריבית, אשר לא סוכמו עמה ולא היו בידיעתה". משכך, הודו בזכותו של התובע לקבלת קרן ההלוואה, בלבד, בניכוי סכומים ששולמו בסך כולל של 105,400 דולר. בעניין עִסקת המקרקעין הדגישו, כי עובר להסכם המכר עם התובע הובהרה מורכבות העסקה נוכח הצורך בהליך הרישום הראשוני ופרק הזמן שנדרש להשלים את רישום הזכויות במקרקעין. עוד נטען, שהזכויות נרשמו על שם הנתבע 1 במשרדי המנהל האזרחי, באזור, ביום 18.2.2008 ואולם, בשל ניסיון להונות, באמצעות זיוף מסמכים, פנה הנתבע 1 לקבלת פסק-דין הצהרתי בדבר בעלותו במקרקעין. הוסיפו, כי רק לאחרונה נודע שמונה כונס נכסים על המקרקעין ומיד ננקטו הליכים לביטול הליכי הכינוס על דרך של פנייה לבית-המשפט. בנסיבות אלה נטען, כי הנתבע 1 עשה ככל יכולתו להשלים את עִסקת המקרקעין; הדגישו, כי לא נמסרה הודעה לתובע על סיום הרישום הראשוני וביקשו לדחות את תביעתו. 6. בכתב הגנתו טען הנתבע 3, לעניין ההלוואה, כי פעל בניסיון לסייע בידי התובע לצורך רישום השעבוד והוסיף שיהיה נכון לפעול למימושו, על-פי החלטה שיפוטית ולסילוק החוב הפסוק. בעניין עִסקת המקרקעין טען, כי משרד עורכי-הדין שבו עבד לא טיפל בשיווק המקרקעין, ממילא לא היה מעורב בעִסקת המקרקעין ולפיכך איננו צד לעניין, אלא הנתבעת 4 בלבד. 7. בדיון מיום 28.10.2013 (עמ' 3, ש' 24-22), הודה ב"כ הנתבעים 1, 2 ו- 4 בדבר קבלת סכום ההלוואה, אף שהוסיף כי נפרע חלק ממנה והדגיש שההלוואה ניתנה לנתבעת 2 בלבד ואיננה נושאת ריבית. התובע הודה בקבלת סך של 96,000 דולר מסכום ההלוואה והטעים, כי על פי מסמכי העסקה, יתרת ההלוואה נושאת ריבית, בשיעור שנקבע. במהלך הדיון (עמ' 4, ש' 32-16), קיבלו הצדדים את הצעת בית-המשפט בעניין ההלוואה, לפיה ייקבע "...שיעור הסכום שעל הנתבעים 1 ו- 2, יחד ולחוד, להשיב לתובע...על דרך הפשרה", אף שהוסכם שבית-המשפט יהיה רשאי להטיל אחריות יחסית על מי מהם. כמו כן, הוסכם כי לאחר שייקבע סכום ההשבה, תינתן לנתבעים 1 ו 2, יחד ולחוד, הזדמנות לפרוע את החוב הפסוק בתוך שישים יום וככל שלא יעשו כן, יפעל הנתבע 3 למימוש השעבוד, כנאמן מטעם התובע, עד לסילוק מלוא החוב הפסוק ומתוך הכספים הראשונים שהתקבלו והכל, ללא שכר טרחה בגין פעולותיו. בהמשך הדיון (עמ' 6, ש' 30-8), הגיעו הצדדים להסכמה נוספת, לעניין עִסקת המקרקעין, לפיה יפסוק בית-המשפט, בפשרה, סכום כספי שיושב לתובע (נוכח ביטול הסכם המכר) ובעניינו של הנתבע 3 - התביעה תידחה, ללא צו להוצאות. 8. הצדדים הגישו את סיכומיהם. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כפי שפורטו בכתבי טענותיהם, על נספחיהם, בכלל ולעניין אחריותו (המשותפת) של הנתבע 1, בפרט, שקלתי את השיקולים הרלוונטיים, המשפטיים והעובדתיים, הערכתי את הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהם (לעניין השיקולים הנוגעים לעניין פסיקה בפשרה: ראה, בהרחבה, פסק- הדין בת"א (י-ם) 5437/01 ניסים חנייה נ' ניידות חב"ד להפצת יהדות ארץ הקודש (30.1.2005)), נתתי דעתי לציפיותיהם הסבירות, התחשבתי בשיקולי צדק, הוגנות וסבירות, כמו גם בעצם מתן הסכמתם לפסיקה בפשרה, הנני קובע כדלקמן: א. לעניין ההלוואה, הנני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 2,200,000 ₪ ובתוך שישים יום. ככל שלא ישולם החוב הפסוק עד למועד האמור, יפעל הנתבע 3 בהתאם לתנאים עליהם הוסכם בגדר ההסדר הדיוני וכפי שנקבע, שם. ב. לעניין עִסקת המקרקעין, הנני מחייב את הנתבעים 1 ו- 4, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 800,000 ₪ ובתוך 30 ימים. ג. הנני דוחה את התביעה בעניינו של הנתבע 3, בקשר לעִסקת המקרקעין, ללא צו להוצאות. ד. בנסיבות העניין, משפסק-הדין ניתן על דרך הפשרה, ובשים לב לסכום שנפסק, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות. מסמכיםשעבודהלוואה