תגמולי ביטוח, בגין אובדנו הגמור של כלי רכב, הגם שלטענת המערערת, בעת שאירעה התאונה, המשיב מס' 2 (להלן - "המשיב"), שנהג בכלי הרכב, היה פסול מלנהוג בו. ב. העובדות 2. בזמנים הרלבנטיים לעניין שלפני, המשיבה מס' 1 (להלן - "המשיבה") הייתה בעלים של מכונית מסוג הונדה סיוויק. בתאריך 21.7.2009 המשיב נהג במכונית, והיה מעורב בתאונת דרכים. שמאי מטעם המערערת שבדק את המכונית לאחר התאונה, קבע כי למכונית נגרם נזק רב, והיא בבחינת "אובדן גמור" (Total loss). 3. בעת שאירעה התאונה, המכונית הייתה מבוטחת בפוליסה לביטוח מקיף של המכונית, שהוצאה על ידי המערערת. על כן, המשיבה הגישה למערערת תביעה לקבלת תגמולי הביטוח. ואולם, המערערת דחתה את תביעת המשיבה בנימוק, כי בעת התאונה המשיב נהג במכונית, וזאת בשעה שהיה פסול מלנהוג בכלי רכב. עם זאת, המערערת שילמה למשיבה סך 3,708 ₪ כשווי שירידה של המכונית. 4. על פי הנטען בכתב התביעה שהוגש מטעם המשיבים, המשיב אכן נדון בבית המשפט לענייני תעבורה בחיפה בתאריך 29.6.2009 שלא בפניו, בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת בחוק. בגזר הדין שניתן (בהעדר המשיב) פסל בית המשפט את המשיב מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך חודשיים. לטענת המשיב, מכיוון שלא ידע על כך שרישיונו נשלל, ממילא לא טרח להפקידו במזכירות בית המשפט כמצוות הדין. לטענת המשיב (בסעיף 12 לכתב התביעה שהוגש לבית משפט קמא) "רק לאחר שנודע לו אודות השלילה ולבקשת בית המשפט רישיון הנהיגה שלו הופקד ביום 25.7.2010". עם כל הכבוד למשיבים, אעיר, כבר בשלב מוקדם זה, כי נראה הדבר, שהדברים שצוטטו לעיל מתוך כתב התביעה אינם משקפים את אשר אירע (בלשון המעטה). 5. בתביעתם שהוגשה לבית משפט קמא, עתרו המשיבים לכך שהמערערת תחוייב לשלם להם תגמולי ביטוח בסכום כולל של 55,957 ₪, לפי הפירוט שלהלן: (א) ערך המכונית שנפגעה במועד התאונה 40,046 ₪; (ב) הפרשי הצמדה וריבית 10,911 ₪; (ג) עגמת נפש 5,000 ₪; סך הכל 55,957 ₪. ג. הליכים שהתקיימו בבית המשפט לענייני תעבורה 6. מהמסמכים שהוגשו לבית משפט קמא, מתברר כי לאחר שבית המשפט לענייני תעבורה גזר את דינו של המשיב בהעדרו, והורה לשלול את רישיון הנהיגה שלו, התקיימו בפני בית המשפט ההליכים הבאים: (א) בתאריך 11.8.2009 (כ- 20 ימים לאחר התאונה), הגיש המשיב לבית המשפט לענייני תעבורה "בקשה בהולה לביטול פסק דין". בתאריך 26.8.2009 קבע בית המשפט לענייני תעבורה, כי ידון בבקשת המשיב לביטול פסק הדין, רק לאחר שהמשיב יפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות בית המשפט. (ב) בתאריך 30.9.2009, או בסמוך לתאריך זה, דהיינו - כעבור כחודש נוסף, ועוד לפני שהמשיב הפקיד את רישיון הנהיגה כמצוות בית המשפט, שב המשיב וביקש מבית המשפט לבטל את פסק הדין. בתאריך 30.9.2009 קבע בית המשפט לענייני תעבורה, כי על המשיב למלא אחר החלטת בית המשפט מתאריך 26.8.2009, ולהפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט "שכן הינו לעת הזאת פסול מנהיגה". בית המשפט הוסיף, כי עקרון תום הלב מחייב את המשיב לפנות לבית המשפט בידיים נקיות, והגם שהמשיב "ער לפסילה שהטיל עליו בית המשפט בגזה"ד וחרף היותו פסול מנהיגה, עדיין מחזיק ברישיון הנהיגה ועושה בו שימוש". (ד) רק בתאריך 25.7.2010, בחלוף - 10 (עשרה!) חודשים, הפקיד המשיב את רישיון הנהיגה שלו. את השתלשלות הדברים שלעיל, ממנה עולה שהמשיב לא הזדרז להפקיד את רישיון הנהיגה שלו, חרף שתי החלטות שניתנו על ידי בית המשפט, סיכם המשיב בסעיף 12 כתב התביעה שהגיש, באופן הבא: "רישיון הנהיגה של [המשיב] לא הופקד בבית המשפט והוא החזיק בו במועד התאונה, ורק לאחר שנודע לו אודות השלילה ולבקשת בית המשפט, רישיון הנהיגה שלו הופקד בתאריך 25.7.2010." ובסעיף 19 לכתב התביעה, טען המשיב: "[המשיב] יחזור ויטען כי הוא לא היה מודע כלל לפסילה במועד התאונה שכן כאמור לעיל, הוא נשפט שלא בפניו וכגזר הדין ניתן בהעדר התייצבותו של [המשיב] בבית המשפט." כפי שיתברר להלן, משני תצהירים שנחתמו על ידי המשיב עולה, שבמועד התאונה הוא ידע גם ידע שרישיונו נפסל, ומכאן שהטענה הנזכרת לעיל אינה תואמת את המציאות. (ה) מכל מקום, וכאמור, בתאריך 29.8.2010 בוטל גזר הדין שניתן נגד המשיב בהעדרו, ותחתיו ניתן גזר דין חדש, ולכך אשוב להידרש בהמשך. ד. פסק דינו של בית משפט קמא 7. בית משפט קמא סקר את העובדות הצריכות לעניין, והוסיף, כי בתאריך 17.9.2010 (וכנראה צ"ל 17.9.2009) הגיש המשיב בקשה נוספת לביטול פסק הדין של בית המשפט לענייני תעבורה. בקשה זו נתמכה בתצהיר (שסומן כמוצג נ/1) ובתצהיר זה הצהיר המשיב, כי ההודעה על הקנס שהוטל עליו ועונש הפסילה, נמסרה לו בתאריך 5.7.2009. על אמרה זו חזר המשיב אף בתצהיר נוסף שנחתם על ידו (ואשר סומן כמוצג ת/2). על סמך תצהירים אלה קבע בית משפט קמא ממצא עובדתי, והוא, שכבר בתאריך 5.7.2009 ידע המשיב על עונש הפסילה, כלומר, עוד לפני שאירעה התאונה בה ניזוקה המכונית. 8. בית משפט קמא היה אף ער לכך שהמשיב הפקיד את רישיון הנהיגה שלו רק בתאריך 25.7.2010, דהיינו בחלוף כשנה מהמועד בו נועד לו על עונש הפסילה, אך קיבל את טענת המשיב, שעניינו היה בטיפול עורכי דינו, והוא פעל בהתאם ליעוץ משפטי שקיבל מהם. בית משפט קמא קבע, כי "למעשה [המשיב] האמין, על סמך יעוץ משפטי שקיבל, כי הפקדת רישיונו בבית המשפט בטרם יידונו בקשותיו לביטול פסק הדין, משמעה תחילת ריצוי עונשו בטרם נדונה בקשתו לביטול פסק הדין, דבר השולל את זכותו לקבלת יומו בבית המשפט ומייתר את בקשתו לביטול פסק הדין". על כן, לדעת בית משפט קמא עמדה למשיב הגנת "טעות במצב משפטי" לפי סעיף 34י"ט לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, השוללת את פליליות המעשה, ויש להתייחס אל המשיב כאל מי שפעל באופן חוקי. לפיכך בית המשפט קמא קבע, כי שוכנע "כי בנסיבות העניין טעותו של [המשיב] לעניין חוקיות הנהיגה הייתה בלתי נמנעת באופן סביר". 9. בית משפט קמא דן אף בטענת המערערת, כי המשיב מסר לה מידע כוזב בכל הנוגע למועד, בו נודע לו על עונש הפסילה שהושת עליו, וזאת מתוך כוונת מרמה בתביעת התגמולים שהגיש. בסוגיה זו קבע בית המשפט, כי מכיוון שנהיגת המשיב הייתה כדין, נשללת מסירת מידע כוזב למערערת מתוך כוונת מרמה, ומסירת כל מידע באשר למועד ידיעתו של המשיב אודות עונש הפסילה, אין בה כדי להפעיל את הסנקציה הקבועה בסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א - 1981. 10. באשר לגובה הפיצוי שנתבע, בית המשפט קמא פסק למשיבים פיצוי בסך 36,338 ₪, המהווה את ההפרש בין שווי המכונית שניזוקה על פי חוות דעת שמאי רכב שהוגשה (40,046 ₪) לסכום ששולם למשיבים עבור שרידי המכונית (3,708 ₪). בנוסף לסכום זה, זיכה בית משפט קמא את המשיבים בהוצאות משפט בסכום של 5,500 ₪. ה. טענות הצדדים 11. המערערת טוענת, שבית משפט קמא דחה למעשה את שתי טענותיו המרכזיות של המשיב. הטענה האחת היא, שהוא לא ידע על פסילת רישיון הנהיגה שלו לפני התאונה, והטענה השניה, שביטול עונש הפסילה פועל באופן רטרואקטיבי. המערערת מוסיפה, כי בית משפט קמא טעה בהחילו על המבקש את הגנת "טעות במצב משפטי", וכן טוענת היא, שהיה על בית המשפט לשלול מהמשיבים את תגמולי הביטוח בעילת "מרמה בתביעת התגמולים". 12. לעומת טענות המערערת טוען בא כוח המשיבים, כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. ו. דיון 13. נקודת המוצא לדיון בערעור שלפני היא קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, כי המשיב ידע על עונש הפסילה שהושת עליו, כבר בתאריך 5.7.2009, שאז קיבל הודעה על עונש הפסילה. כזכור, התאונה אירעה בתאריך 21.7.2009, דהיינו, למעלה משבועיים לאחר שנודע למשיב, כי הוא פסול מלנהוג במכונית. מכאן בא אני לבחון את טענת המשיב על "טעות במצב משפטי", שנטענה על ידי המשיב. 14. בעדותו מסר המשיב, כי עניינו היה בטיפולם של שני עורכי דין, אשר הזניחו את עניינו, עד אשר מצא עורך דין שלישי ש"עשה סדר" בדברים. כאשר נשאל, מדוע המשיך לנהוג חרף העובדה שבית המשפט ציווה עליו פעמיים להפקיד את רישיון הנהיגה שלו, השיב המשיב: "אני מתפרנס מנהיגה, אני מוסכניק, אני אשב בבית עד מועד הדיון? אני לא התעסקתי עם זה בחיים. נתתי לשני עורכי דין שיתעסקו, כל אחד הזניח את זה עד שמצאתי מישהו אחר שיטפל לי בתיק. לא שמתי פס." גם בהמשך הדברים, נאמרו הדברים הבאים: "ש. נכון שגם לפני החלטה זו שמבטלת את גז"ד ביהמ"ש לתעבורה חזר ואמר לך לתת את רישיון הנהיגה? ת. זה חזר על עצמו מספר פעמים ובכל זאת התעקשתי כי אני מוסכניק ומזה אני מתפרנס." צא וראה, לא מצאתי, כי במקום כלשהו בעדותו של המשיב (דהיינו, לא בתצהירו התומך את כתב התביעה, שהוגשה בסדר דין מהיר, ולא בחקירתו הנגדית), שהמשיב מסביר שסמך על עצה משפטית שניתנה לו, כאשר המשיך לנהוג למרות ידיעתו שרישיונו נפסל, ולמרות שפעמיים הורה לו בית המשפט להפקיד את רישיון הנהיגה שלו. על כן, ועם כל הכבוד, לא מצאתי על מה ביסס בית משפט קמא את קביעתו, שהמשיב פעל בהתאם ליעוץ משפטי שקיבל מעורכי דינו. על כן, נראה הדבר, שלטענת המשיב, בדבר טעות במצב משפטי, כלל לא הונחה התשתית העובדתית הדרושה. 15. זאת ועוד: טענת "טעות במצב משפטי", הנטענת מפי נאשם, היא טענה מבית היוצר של המשפט הפלילי, והיא קובעת את כלל, שאי ידיעת הדין אינה פוטרת אדם מאחריות פלילית למעשה שעשה, זולת אם הטעות שטעה בידיעת הדין או בפרשנותו "הייתה בלתי נמנעת באורח סביר" (וראו סעיף 34י"ט לחוק העונשין, תשל"ז - 1977). ספק בעיני, האם על סמך טענה שכזאת יש מקום לפטור אדם מקיום התחייבות במסגרת יחסים חוזיים או לפטור אותו מקיום תנאים יסודיים בפוליסת ביטוח. טענות המתייחסות לטעות משפטית בדין האזרחי, הוסדרה בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, והדבר כולל "טעות שבחוק" (וראו: סעיף 14(ד) לחוק החוזים). אם לא די בכך, ואפילו אניח שטענת "טעות במצב משפטי" לפי סעיף 34 י"ט לחוק העונשין חלה אף במשפט האזרחי, ההלכה הפסוקה קבעה תנאים שונים להחלת הגנת "טעות במצב משפטי". בין היתר נקבע, שאדם יהיה זכאי לחסות בצל ההגנה, אם קיבל יעוץ משפטי ממי שבקיא בתחום המשפטי הרלבנטי, והעצה המשפטית הייתה עצה רצינית, שניתנה על בסיס הצגת התמונה העובדתית המלאה. עוד נקבע, כי ראוי שחוות הדעת עליה סמך הנאשם, תוצג בכתב (וראו: ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית, פ"ד ס"ב (3) 307 (2007) (בעמ' 363); ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (, 21.10.2007)). 16. במקרה שלפני, עורך הדין שכביכול המשיב סמך על עצתו, כלל לא הוזמן להעיד, והמשיב לא הציג חוות דעת כתובה שקיבל. ממילא לא נתברר מה היה תוכן העצה שהמשיב קיבל, ממנה יכול היה להבין, שכל עוד בקשתו לביטול גזר הדין תלויה ועומדת, רשאי הוא להמשיך לנהוג במכוניתו (ושוב אזכיר, שפעמיים הורה בית המשפט לענייני תעבורה למשיב להפקיד את רישיון הנהיגה שלו, כתנאי לדיון בבקשתו לביטול גזר הדין). על כן, הנני סבור, כי יש לקבל טענת המערערת, שהמשיב אינו זכאי לחסות בצל הטענה, שפעל על פי עצה משפטית שקיבל. 17. עתה נשאלת השאלה, האם ביטולו של גזר הדין הראשון פועל באופן רטרואקטיבי, באופן המכשיר את נהיגתו של המשיב במכונית במועד התאונה. אזכיר, כי בתאריך 29.8.2010, לאחר שבוטל גזר הדין המקורי (זה שניתן בהעדר המשיב), נתן בית המשפט לענייני תעבורה פסק דין חדש, ובו השית על המשיב עונש פסילה למשך 45 ימים, ותחילתו במועד בו הפקיד המשיב את רישיון הנהיגה, דהיינו, בתאריך 25.7.2010. טענת המשיב היא אפוא, שמכיוון שפסק הדין המקורי בוטל, והפסילה החדשה אינה חלה על מועד התאונה, אין מקום לטענת המערערת, כי במועד התאונה המשיב לא החזיק ברישיון נהיגה, ונהג במכונית בניגוד לתנאי הפוליסה. 18. הנני דוחה טענתו השנונה של המשיב. הנני סבור, כי יש לבחון את מצב הדברים כפי שהיה קיים במועד בו אירעה התאונה. במועד בו אירעה התאונה, המשיב היה פסול מלנהוג בכלי רכב, חרף ידיעתו שרישיונו נפסל. לאורך תקופה ארוכה, המערער שם ללעג ולקלס את גזר דינו של בית המשפט לענייני תעבורה, כמו גם את שתי ההחלטות שהורו לו להפקיד את רישיון הנהיגה שלו, כתנאי לדיון בבקשתו לביטול גזר הדין. עתה מבקש המשיב הוא להיבנות מהתנהגותו, שבלשון המעטה ניתן לכנותה מקוממת. על כן, הנני סבור, שיש לקבל טענות המערערת, כי במועד התאונה המשיב נהג במכונית חרף העובדה שרישיונו נפסל, ועל כן אין המשיבים זכאים לתגמולי הביטוח על פי פוליסת הביטוח. 19. נוכח התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בשאלה, האם המשיב פעל בכוונת מרמה בתביעת התגמולים. עם זאת אציין, שבמכתב מתאריך 13.11.2011, שנכתב בשם המשיב, ומוען אל המערערת, נטענו טענות עובדתיות, אשר אינן תואמות את הקביעה העובדתית, שנקבעה על ידי בית משפט קמא, כי המערער ידע על כך שרישיון הנהיגה שלו נפסל, כבר מתאריך 5.7.2009. ודי לחכימא. ז. סוף דבר 20. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מקבל את הערעור, והנני מבטל את פסק דינו של בית משפט קמא. (ב) הנני דוחה את תביעת המשיבים לקבל תגמולי ביטוח מאת המערערת בגין התאונה שאירעה בתאריך 21.7.2009. (ג) הנני מחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם למערערת הוצאות משפט בשתי הערכאות, בסכום כולל של 10,000 ₪. (ד) ככל שהמערערת הפקידה עירבון להבטחת הוצאות הערעור, תחזיר לה המזכירות את העירבון, באמצעות בא כוחה. רכבביטוח רכבאובדן גמור (טוטאלוס)נזק לרכב