כתב האישום ייחס עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; שימוש במסמך מזוייף; ניסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות; קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות; וכן שבועת שקר. המערער הורשע גם באישום נוסף (האישום השלישי) בעבירה של סיוע לנסיון לקבל דבר במירמה בנסיבות מחמירות. איננו רואים לפרט את עובדות כתב האישום, משום שבסופו של דבר אין לעובדות רלבנטיות לענין הסוגייה העומדת בפנינו. לפיכך, נסתפק באמירה כללית, כי שני האישומים בהם הורשע המערער שבפנינו (כמו גם האישום הראשון, שאיננו מיוחס למערער), עניינו עיסקת מקרקעין בהיקף גדול שנוהלה במירמה ושלשם ביצועה זייף המערער וביצע את כל העבירות הנוספות שפורטו לעיל, במטרה לקבל לידיו סכום כסף שמעולם לא הגיע לו. בבית-משפט קמא התנהל התיק בפני מספר שופטים. בסופו של דבר, הסכימו הצדדים לנהל הליך גישור. הליך הגישור התנהל בפני כב' השופט ב' שגיא (שעל פסק-דינו הערעור). כפי שציין כב' השופט שגיא בדיעבד, מדובר בהליך גישור שהתנהל לאורך מספר ישיבות. לאחר הליך הגישור הגיעו הצדדים להסכמה, ומכוחה של הסכמה זו הודיעו בתאריך 1.1.12 לבית המשפט, כי הגיעו להסדר טיעון: המערער יודה ויורשע, המאשימה תטען למאסר של 6 חודשים שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות, הסניגור יטען כראות עיניו. בא-כוח הנאשם באותה ישיבה (שאיננו בא-כוחו הנוכחי), הודיע לבית המשפט כי הוא מאשר את פרטי ההסדר "מרשי מודה בעובדות כתב האישום". הסניגור הוסיף ואמר: "מרשי סבור כי זכויותיו של המתלונן בנכס יתבררו בהליך האזרחי. אין בזה כדי לגרוע מהודאתו בכתב האישום". בית-משפט קמא לא הסתפק בכך, שמע ורשם גם את דבריו של המערער. המערער אמר את דברו כדלקמן: "אני מכיר את כתב האישום המתוקן. אני מכיר ומבין את הסדר הטיעון ... אני מודה בעובדות כתב האישום המתוקן". לאחר שהמערער הודה והורשע, הוא נשלח לשירות המבחן כדי לקבל תסקיר. בסופו של יום ניתן גזר-דין, שאימץ את הסדר הטיעון והיפנה את המערער לקבלת חוות-דעת של הממונה על עבודות שירות. בשלב זה חלה, כנראה, התפנית בעמדת המערער. על דעת עצמו החליט המערער שלא לפנות לממונה על עבודות שירות, זאת משום שבכוונתו לחזור בו מהודייתו. בית-משפט קמא לא הסתפק בהפנייה אחת, אלא חזר והיפנה את המערער שלוש פעמים. המערער התעלם מהוראת בית המשפט שוב ושוב ולא הגיע אל הממונה. בסופו של יום, לא נותרה ברירה בידי בית-משפט קמא והוא קבע כי תקופת המאסר עליה הוסכם תרוצה מאחורי סורג ובריח. 3. הערעור שבפנינו הוא בעיקרו על החלטת בית המשפט מיום 21.10.12. בתאריך זה הודיע המערער לבית המשפט כי ברצונו לחזור בו מהודייתו. המדינה התנגדה לכך נחרצות ובית המשפט לא קיבל את העתירה. החלטתו של בית-משפט קמא היא קצרה, חדה ובהירה. נקדים מסקנה להנמקה ונאמר, כי אנו מסכימים איתה, על קירבה וכרעיה. בית המשפט ציין, כי המערער הודה בעבירה לאחר הליך גישור שחבק מספר ישיבות. אליבא דבית-משפט קמא, אין מדובר בהסדר טיעון שניתן בחטף או בסיטואציה "בה מתייצב נאשם למספר דקות בבית המשפט, נרשמת מפיו הודאת בזק ולאחר-מכן מתבקש בית המשפט לבטל את ההרשעה". המדובר "בתהליך ארוך, שבסופו של יום הניב את תיקון כתב האישום ולאחר-מכן את הודאת הנאשם". בית המשפט ציין עוד, כי בנוסף לדברי המערער עצמו ולדברי סניגורו, שצוטטו לעיל בישיבה בה הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, התרשם הוא עצמו (כב' השופט קמא) "מיכולת ההבנה הגבוהה של הנאשם במהלך ההליך ובזמן ההודאה". בשורה התחתונה, אליבא דבית-משפט-קמא, לא ניתנו כל נימוקים מיוחדים, כמשמעותם בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, המצדיקים חזרה מהודייה. לא הוסבר גם פרק הזמן הארוך, בן 9 החודשים, שעבר מיום ההודאה ועד להודעה בבית משפט על רצונו של המערער לחזור בו. לפיכך, כאמור, העתירה נדחתה. הערעור 4. לטענת בא-כוח המערער, את נקודת הכובד יש לראות בתיק הנוכחי, בעיתוי הודעתו של המערער על רצונו לחזור בו מהודאתו. המערער לא עשה זאת לאחר שנגזר דינו, שעל-כן אין לראות בכך ביטוי לאי-השלמתו עם גזר הדין. מדובר בביטוי אמיתי וכן לתחושתו של המערער כי ההודייה איננה משקפת את מצב הדברים לאשורו. המשיב סבור, כי הוא חף מפשע והמחשבה כי הורשע - מדירה שינה מעיניו. כאשר מדובר בטענה אמיתית וכנה כי ההודייה אינה משקפת את האמת של הנאשם, יש לאפשר את החזרה מההודייה. דיון והכרעה 5. אם אמרנו כי אין ממש בערעור זה אמרנו מעט, ולא נתנו ביטוי מלא לתמונה הקשה באשר להתנהלותו של המערער, כמשתקף מהשתלשלות הדברים בתיק. כתב האישום בתיק זה הוגש בשנת 2007. בסופו של דבר, לאחר תהליך ארוך, שכלל גם חילופי שופטים, גם חילופי סניגורים וגם תהליך גישור, הושג הסדר הטיעון ב- 2012. המערער היה שותף מלא ואקטיבי לכל ההליכים. אין כל סיבה שלא לקבל במלואם את דברי בית-משפט קמא באשר להתרשמותו מיכולת ההבנה הגבוהה של המערער במהלך ההליך ובזמן ההודאה. כאשר מדובר בהליך גישור, שהמערער נטל בו חלק פעיל והתמשך על-פני מספר ישיבות, הדעת נותנת כי המערער לא יכול היה שלא להבין את משמעות הדברים. לא בכדי ציטטנו לעיל את דברי הסניגור, שאליהם התווספו דברי המערער עצמו בזמן ההודייה. המערער ידע להגיד לבית המשפט, כי זכויותיו האזרחיות של המתלונן יתבררו בהליך האזרחי, ועדיין חזר על דבריו כי הוא מודה בעבירות כפי שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. המערער גם הפיק תועלת של ממש מתיקונו של כתב האישום, והדעת נותנת, על-כן, כי לא בכדי הסכים להודות בסופו של אותו הליך גישור. בית-משפט גם ציין, כי המערער יוצג באותו תהליך באופן ראוי ומקצועי. אנו טורחים לציין זאת, משום שבפנינו נטען כי המערער פעל כפי שפעל רק בהסתמך על עצת סניגורו דאז, שלא היה שלם איתה. גם לענין זה מקובלים עלינו דבריו של בית-משפט קמא. במהלך הדיון בפנינו שאלנו שוב ושוב את הסניגור, מהם הנימוקים המיוחדים לענין סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי המצדיקים, במקרה זה, את ביטול הכרעת הדין ולא זכינו לתשובה של ממש. הסניגור שב והפנה אותנו לעיתוי הבקשה, קרי - לכך שהושמעה לפני מתן גזר הדין, אלא שבכך לא סגי. לעיתוי הבקשה יש אכן משמעות, אולם לא כשיקול יחיד. השיקול המרכזי והעיקרי הוא שאלת רצונו החופשי והבנתו של הנאשם שמדובר בו באשר למשמעות הודייתו. בע"פ 3165/08 עסלה נ' מדינת ישראל (מיום 8.9.08), אמר כב' השופט רובינשטיין: "מן הפסיקה נמצאנו למדים, כי הדגש המרכזי בכגון דה מושם בראש ובראשונה על שאלת רצונו החופשי של הנאשם בשעת ההודייה ומידת הבנתו את משמעות הודייתו. ברי כי ההליך הפלילי אינו תכנית כבקשתך ואין לאפשר לנאשם לתעתע בבתי המשפט ובתביעה". דומה, כי הדברים נכתבו בפרשייה שבפנינו. המערער תעתע בבית המשפט, היה שותף לאותו הליך ארוך, הבין הבן היטב את משמעות הודייתו והנסיגה המאוחרת ממנה. על-פני הדברים, משקפת התנהלות שיש בה משום ניצול לרעה של הליכי בית-משפט. לפיכך, אנו דוחים את הערעור. לא מצאנו ממש גם בעתירה החילופית, להפנות את המערער פעם נוספת לממונה על עבודות שירות. למערער ניתנו שלוש הזדמנויות, אלא שהוא בחר, כפי שציינו בפתיח, לעשות דין לעצמו ולא להתייצב בפני הממונה. משכך, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא, גם בנושא זה. 6. מכאן לע"פ 28480-05-13 - בתיק זה יוחסו למערער העבירות הבאות: תקיפה הגורמת חבלה של ממש; איומים; וכן היזק לרכוש במזיד. בית-משפט קמא (כב' השופטת מ' ברק-נבו) הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות בכל העבירות שיוחסו לו. על המערער נגזרו 9 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי בן 6 חודשים, קנס בסך 2,000 ₪ וכן פיצוי למתלונן בסך 3,000 ₪. גם בתיק זה הערעור הוא על הכרעת הדין וגזר הדין. על-פי האמור בכתב האישום, בתאריך 8.7.09, בכניסה למועדון "קלרה" באיזור הדולפינריום בתל-אביב תקף המערער את המתלונן, על רקע יחסיו של זה האחרון עם אשתו של המערער. המערער, כך על-פי הנטען, היכה במתלונן באמצעות מוט ברזל וחבט בו באגרופים בפניו. בהמשך, רדף המערער אחרי המתלונן והיכה בגבו באמצעות מוט ברזל. המתלונן נפל ארצה, או-אז איים עליו המערער ואמר לו שירצח אותו, זאת לאחר שדרש ממנו לעזוב את אשתו. על-פי האמור בכתב האישום, נגרמו למערער חבלות בגבו, בעינו הימנית וכן נשבר המוט של משקפי הראייה שהרכיב. 7. בית-משפט קמא נתן אמון בעדות המתלונן, קבע כי יש ראיות התומכות בו. גירסת הנאשם לא נמצאה כאמינה, שעל-כן, כאמור, הורשע. 8. על אלה מלין הסניגור: עדותו של המתלונן, כך לטענתו, עמדה בבדידותה. לא נמצאו לה ראיות תומכות, שעל-כן לא היה מקום להסתמך ;עליה. במיוחד טוען הסניגור טענה זו בהקשר לעבירת האיומים שלגביה לא היתה כל ראייה נוספת. נושא נוסף עליו הרחיב הסניגור את הדברים עניינו מחדלי-חקירה. המערער העלה טענה כי היה בביתו. הטענה לא נבדקה כדבעי. עוד טען הסניגור, כי יש לראות באי-הבאתה של אשת המערער (שבגין היחסים עימה תקף המערער את המתלונן), כעדה מטעם התביעה, משום מחדל חקירה. בהינתן אותם מחדלי-חקירה, לא ניתן לומר כי המדינה הרימה את הנטל המוטל עליה, קרי - מעבר לספק סביר. דיון והכרעה 9. לא מצאנו ממש גם בערעור זה. המיתווה שבו הלך בית-משפט קמא הוא המיתווה "הקלאסי" בתיקים מסוג זה. בית-משפט קמא בחן את גירסת המתלונן, הגירסה נמצאה אמינה. הסניגור היפנה בהקשר זה לסתירות שונות. הסתירות הן שוליות ואינן מכרסמות בבסיס העדות. לא זה המקרה שבו תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות. בהמשך, ובניגוד לטענת הסניגור, התייחס בית המשפט לראיות התומכות בגירסת המתלונן. בכך הכוונה לעדותה של השוטרת שגבתה את עדותו של המתלונן ביום האירוע. השוטרת מצאה סימנים בגבו של המתלונן, המתיישבים עם גירסתו, ולפיה נחבל בגבו מהמוט אותו החזיק בידו המערער לאחר שזה האחרון רדף אחריו. השוטרת גם ראתה כי מוט המשקפיים נשבר ותיעדה זאת בזמן אמת. עדות נוספת שהיתה בפני בית-משפט קמא היא עדותו של העד אבי עבאדי. אבי עבאדי הוא חברו של המתלונן, שהוזעק על-ידי זה האחרון לאחר החבלה, מבלי שהיה נוכח בזמן האירוע עצמו. לאחר שהוזעק סיפר לו המתלונן, כי המערער תקף אותו ועבאדי אף ראה את הנזקים למתלונן. במהלך עדותו בבית המשפט הוכרז עד זה כעד עויין. בית המשפט קבע, כי עדותו בבית המשפט לא היתה אמינה והעדיף את גירסתו במשטרה, לאחר שהודעתו הוגשה (ת/2). ובאשר לגירסה במשטרה, קבע בית המשפט, כי היא מחזקת את גירסת המתלונן. מן הטעמים שפורטו על ידו, לא ראה בית-משפט קמא לקבל את גירסתו של עבאדי באשר לדברים שסיפר לו המתלונן על ההתרחשות, מכוח סעיף 9 לפקודת הראיות. יחד-עם-זאת, קבעה כב' השופטת קמא, כי הדברים שאמר המתלונן לעבאדי הם הם הדברים שאמר גם במשטרה במהלך החקירה. לענין אמינות הגירסה, יש משמעות לכך שגם לחברו, בזמן אמת, אמר המתלונן אותם דברים. בבחינת למעלה מן הנדרש נציין, כי ניתן היה לקבל את הדברים שנאמרו לעבאדי מכוח חריג המוגדר כרס גסטה, שאינו זהה לחלוטין לסעיף 9 לפקודת הראיות. אולם, איננו רואים להרחיב בנושא זה, משום שהוא אינו נדרש. לגופו של ענין, אין צורך אמיתי בחיזוק הנשען על דבריו של עבאדי, משום שדי בגירסת המתלונן שנמצאה אמינה וגובתה בממצאים פיזיים. באשר למערער, קבע בית המשפט כי עדותו לא היתה אמינה (ראה פיסקה 25 להכרעת הדין). מדובר בממצא מהימנות שבו, כידוע, ערכאת הערעור ממעטת להתערב. בית המשפט נימק את קביעתו, ודי לנו בהנמקה זו. 10. באשר למחדלי החקירה - כפי שצויין לעיל, המחדל העיקרי אליו הפנה הסניגור - אי-הבאתה של לודה (אשת המערער) לדוכן העדים. נראה לנו, כי בנסיבות התיק הנוכחי יש משום אירוניה בעצם העלאת הטענה. לודה היא אשתו של המערער. אם רצה להביאה, הדעת נותנת כי לא היה בפניו כל קושי להעלותה לדוכן העדים, לפיכך, אי-הבאתה, יותר משהיא פועלת לחובת התביעה, פועלת לחובת המערער. 11. התוצאה היא, כי לא מצאנו מקום להתערב בממצאיו של בית-משפט קמא, ואנו דוחים את הערעור. 12. לענין גזר הדין - בית-משפט קמא קבע, כי מתחם הענישה בתיק זה נע בין 4 חודשים, שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות, ועד מאסר בפועל בן 14 חודש ברף העליון. הסניגור לא תקף כלל את מתחם הענישה בו נקב בית-משפט קמא, וטעמיו עימו. משכך, כאשר הציב בית-משפט קמא את מעשיו של המערער במרכז המתחם, לא נראה לנו כי יש מקום להתערב בכך. הענישה נותנת ביטוי לרמת האלימות שמדובר בה, לכך שמדובר בריבוי עבירות, גם איומים, גם תקיפה פיזית וגם היזק לרכוש ובשורה התחתונה, היא מידתית וראוייה. התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור גם באשר לענישה. 13. התביעה הסכימה כי יש להורות על ריצוי שני העונשים בחופף, וכך אנו עושים. לפיכך, על המערער לרצות בשני התיקים גם יחד (ע"פ 40369-03-13 וע"פ 28480-05-13) 9 חודשים מאסר בפועל. יתר חלקי גזרי הדין בשני התיקים ישארו בעינם. משפט פלילימסמכיםקשירת קשר לביצוע פשע / עווןזיוףפשע