בקשה להחייאת חברה שנמחקה ממרשמי רשם החברות בגין אי תשלום אגרה שנתית

לפי סעיף 369 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983 הרקע בקצירת האומר החברה, נתאגדה ביום 03.09.1958 ועיקר עיסוקה הינו ממכר חלקי חילוף לרכב. בעלי המניות בחברה הינם ה"ה אליהו שטרית ושולמית שטרית (להלן: "המבקשים"). ביום 11.10.1999 נמחקה החברה ממרשמי המשיב, זאת לאחר שלא שילמה את דמי האגרה השנתית החל משנת 1992, ולא הגישה דו"חות שנתיים כמתחייב. בשנת 1963 רכשה החברה מקרקעין ברחוב המסגר 35 ת"א, חלקות 50 ו64 בגוש 7077 (להלן: "המקרקעין הישנים") לצרכי פעילותה. בשנת 1995 אושרה תכנית מתאר 595א', במסגרתה בוצע הליך של איחוד וחלוקה מחדש של מתחם "חסן ערפה" בת"א, ללא הסכמת הבעלים (להלן: "הליכי איחוד וחלוקה"). יוער, כי במתחם זה מצויים המקרקעין הישנים שבבעלות החברה. דא עקא, חלקה של החברה במסגרת תכנית המתאר לא הוקצה, והמבקשים לטענתם, לא ידעו על כך. במסגרת תביעה לסילוק יד (ת.א 35320-07-11) שהוגשה בחודש יולי 2011, גילו המבקשים על אודות הטעות, ולבסוף, חלקהּ של החברה הוסדר והוקצה, כך שהחברה תירשם כבעלים של 0.22665 חלקים במקרקעין הידועים כחלקה 48 - גוש 7077, וכן של 0.01552 חלקים במקרקעין הידועים כחלקה 49 - גוש 7077 (להלן: "המקרקעין החדשים"). משכך, הגישו המבקשים בקשה להחייאת החברה, לצרכי רישום המקרקעין החדשים על שם החברה בלבד, ולאחר מכן, לטענתם, ייפעלו לפירוקה מרצון, בהתאם להוראות הדין. הסוגיה שבמחלוקת המשיב, אינו מתנגד להחייאת החברה, אך סבור כי על המבקשים לשאת במספר תנאים מקדימים, ביניהם פרעון מלא של חוב האגרות של החברה, אשר נצטבר משנת 1992 לכדי סכום של 29,011.6 ₪, נכון ליום הגשת הבקשה. לטענת המבקשים, יש ליתן להם פטור מלא מתשלום האגרות ולחילופין פטור חלקי, שכן לשיטתם רישום המקרקעין החדשים על שם החברה, אינו אלא פעולה המתחייבת מכוח הדין, כאמור בתקנה 5א(ד) לתקנות החברות (אגרות), התשס"א - 2001 (להלן: "התקנות"). עוד מציינים המבקשים, כי עם העברת המקרקעין למבקשים, תפורק החברה מרצון, כך שברי הוא שאין תוחלת בקיומה של החברה, זולת ביצוע אותה פעולה פורמאלית. עוד סבורים המבקשים, כי אגרות למשיב משולמות במקרה בו מתקבלת תמורה כלשהיא, קרי שירות, שכן אין לתשלום אגרה מעמד עצמאי. לסיום, סבורים המבקשים כי נוכח עברו של אחד מהמבקשים, ומצבו הבריאותי, יש להתחשב בהכרעה. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית לבקשת החייאת חברה מצויה בסעיף 369 לפקודת החברות: "חברה או אחד מחבריה או מנושיה שראו עצמם מקופחים ממחיקת שמה של החברה, ובית המשפט, על פי בקשת אחד מאלה שהוגשה תוך עשרים שנים מיום פרסום ההודעה על המחיקה ברשומות, שוכנע שהחברה המשיכה בעסקיה או היתה מופעלת בעת שנמחק שמה, או שראה מטעם אחר שמן הצדק הוא להחזיר את שמה לפנקס - רשאי בית המשפט להורות בצו ששמה יוחזר לפנקס, ומשהוגש לרשם העתק מאושר של הצו יראו את החברה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה; ורשאי בית המשפט ליתן באותו צו כל הנחיה והוראה שיראה לצודק, כדי להעמיד את החברה וכל אדם אחר במצב קרוב ככל האפשר למצב שהיו בו אילולא נמחקה החברה." כאשר מוגשת בקשה להחייאת חברה ובמסגרתה פטור מתשלום אגרות למשיב, נדרש בית המשפט לבחון שני יסודות: האחד, זהות מבקש החייאת החברה. השני, מטרת החייאת החברה [ראה בש"א (ת"א) 12334/01 ורשבסקי נ' חברת חלקה 143 בגוש 6122 בע"מ (2001) (להלן: "עניין ורשבסקי")]. אדון ביסודות אלה, כסדרם. היסוד הראשון, עניינו בחינת טיב הקשר בין מבקש הבקשה לבין החברה. ככל שהמבקש קשור בגורלה של החברה, יקל לראות בו, כמי שנושא באחריות למצבה של החברה, ולהפך. מושכלת יסוד היא, כי אין דין נושא משרה או אורגן בחברה כדין צד ג' זר לחברה. בעוד שהראשון, שותף לאינטרסים של החברה ומעוניין ככל שניתן בהשאת רווחיה של החברה, השני לרוב נעדר כל זיקה לחברה, שכן הוא עצמו נעדר זכויות בחברה גופא. אי לכך, ברי, כי בהעדר זכויות - אין חובות. ביישום למקרה שלפני, המבקשים ייסדו את החברה והינם בעלי מניות יחידים בחברה, ולכן הם מצויים מעל לכל ספק ב"מעגל הפנימי של החברה". לשון אחר, קירבתם לחברה וזהות האינטרסים בינם לבין החברה, מעניקים להם מִצְבּוׂר של זכויות וחובות, השמורות אך להם, ולא זולתם. סבורני, כי האחריות בדבר אי פירעון האגרות מוטל על המבקשים, ועליהם בלבד, ואין הם יכולים להיבנות מהעובדה, כי נעלמה מעיניהם החובה לשאת בתשלומי האגרות השנתיים, או כי המשיב לא טרח לשלוח הודעות גבייה במרוצת השנים. היסוד השני, הינו המטרה לשמה מתבקשת החייאת החברה. יסוד זה הינו רחב יותר שכן מציאות החיים ועושרם יוצרים סיטואציות שונות, לִשְמן נדרשת החייאת חברה מחוקה. על בית המשפט מוטל לבחון בין השאר: האם מטרת ההחייאה, הינה לשם המשך פעילות החברה מעתה ואילך, או שמא החברה תפורק בסמוך להחייאתה? האם מטרת החייאת החברה, הינה לשם פעולה אשר מעשירה את כיסם של בעלי המניות, אם לאו? האם מטרת ההחייאה, הינה לשם סעד לצד ג' שהתקשר עם החברה, ועקב מחיקתה מקופחת זכות כזו או אחרת שרכש מהחברה בתום לב? האם החייאת החברה, נועדה לביצוע פעולה שהחברה חייבת לבצע על פי דין, כאמור בתקנה 5א(ד) לתקנות? ביישום למקרה שלפניי, המבקשים עותרים להחייאת החברה, כך שהמקרקעין החדשים יירשמו על שם החברה, ולאחר מכן החברה תפורק מרצון והמקרקעין יירשמו לבסוף על שמם. סבורני, כי בנסיבות העניין, אין חולק כי הלכה למעשה, החייאת החברה תעשיר את כיסם של בעלי המניות, באשר בסוף התהליך, יקבלו לידם זכויות בנכסי מקרקעין, ומשכך שומה עליהם למלא את חובתם כלפי המשיב, כאשר הם עותרים לקבלת זכות כזו או אחרת מהחברה. אפנה ל-ה"פ (ת"א) 4100-07-13‏ בנימין קריתי נ' משרד המשפטים/אגף רשם החברות (2013): "יובהר, כי חדשות לבקרים מוגשות בקשות שונות להחייאת חברות מחוקות, אשר במסגרתן נטענת הטענה כי מטרת החייאת החברה היא חיסולה ואין מדובר בהחייאה לצורכי המשך פעילות. טוב יעשו המבקשים להיבנות מטענה זו, אם יעלו אותה באופן מושכל. כפי שכבר נאמר לא אחת על ידי בית משפט זה, כי בראשית שנותיה המוקדמות של המדינה, הוקמו חברות לצורכי בעלות במקרקעין משיקולי מס שונים. בעלי הנכסים זכו ליהנות מהטבות מס כאלו ואחרות, כך שהחברה איננה אלא כסות לבעלות אמיתית של המחזיקים בנכס. במצב דברים זה, שומה על המבקשים להחיות חברות כגון אלו, אם ייתנו דעתם לעובדה, כי לצד ההיתרונות הגלומים בהתאגדות כחברת בעלוּת במקרקעין, ישנם אף ישנם חובות בצידם, כגון תשלום אגרה למשיב." לא זו אף זו, בסעיף ג'1 לבקשה שלפני, מציין ב"כ המבקשים כי המבקש 2, מחזיק במקרקעין הישנים ומנהל את עסקו במקרקעין הישנים "מאז ועד היום", כלשונו. במצב דברים כגון דא, ספק בעיני אם הדברים עולים בקנה אחד עם טענות המבקשים לפיה החברה הפסיקה את פעילותה כאמור בסעיף ג'8. אמנם, ייתכן והחברה הוקמה אך ורק לצרכי רכישת המקרקעין הישנים, כך שלאור הטבות מס שהיו ניתנות בעבר לחברות גוש חלקה, בחרו המשיבים להתאגד תחת אישיות משפטית, כחברה. אלא, ששימוש במקרקעין של החברה "מאז ועד היום" ומאידך אי תשלום אגרות למשיב במשך שנים, אינה מועילה למבקשים בבואם לבקש פטור מלא מאגרות. כעת, אפנה לבחון האם החייאת החברה נועדה לביצוע פעולות בהן מחויבת החברה על פי דין, ומשכך לְזכּוֹתהּ בפטור מתשלום אגרות למשיב. הוראות תקנה 5א(ד) לתקנות מורות כהאי לישנא: "חברה שהוגשה לגביה בקשה לביטול מחיקתה לפי סעיף 369 לפקודת החברות, לשם ביצוע פעולות שהיא חייבת לבצען לפי דין ולא לשם המשך פעילות, פטורה מתשלום אגרה שנתית או עיצום כספי שהוטל בשל אי תשלומה, לגבי השנים שלאחר המועד שבו הפסיקה החברה את פעילותה ועד למועד ביטול המחיקה, ובלבד שהגישה לרשם, לאחר שקיימה את חובותיה כאמור, דוח והודעה לפי סעיף 338 לפקודת החברות והמציאה לרשם את המסמכים המפורטים בתקנת משנה (א) ובתקנת משנה (א1)." (ההדגשה אינה במקור - א.א) לשון התקנה מנחה, כי היה ומתבקשת החייאת חברה מחוקה, וזאת לשם ביצוע פעולות שהחברה עצמה חייבת בביצוען לפי דין, והחברה המחוקה לא תמשיך בפעילותה, אזי תזכה לפטור מתשלום אגרה שנתית או עיצום כספי שהוטל עליה בשל אי תשלומם. ביישום למקרה שלפני, מחד גיסא, אין חולק כי הסדרת רישום המקרקעין הינו פעולה רצויה, אשר יש בה להשליך על צדדים שלישיים המסתמכים על המרשם מכוח עיקרון הפומביות ועבירות הקניין. [על כך ראה בהרחבה ע"א 2643/97 שלמה גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ פ"ד נז(2) 385 (2003[( משכך, יש מקום מסוים לראות ברישום הזכויות במקרקעין החדשים כפעולה שהחברה מחויבת בביצועה לפי דין. הדברים מקבלים משנה תוקף, באשר המבקשים מצהירים כי החברה לא תמשיך בפעילותה אלא תפורק מרצון. מאידך גיסא, סבורני כי מבחינה מהותית, פעולת רישום הזכויות במקרקעין החדשים, שבאה לעולם כתוצאה מהליכי איחוד וחלוקה בשנת 1995, אינה מעלה או מורידה. כאמור, המטרה הסופית לשמה מתבקשת החייאת החברה, היא העברת הזכויות במקרקעין לבעלי המניות והעשרת כיסם, אגב הליכי איחוד וחלוקה, אשר הם אלו ש"העירו" את המבקשים מתרדמתם. לשון אחר, ספק האם אלמלא הליכי איחוד והחלוקה, המבקשים היו נמנעים מהעברת הזכויות במקרקעין על שמם, ועל כן לא היה מתעורר ולו ספק, כי אין עסקינן בפעולה בה החברה מחויבת על פי דין. יוצא, כי הגם אם לפני טעמים נוגדים, המצריכים איזון ראוי ביניהם, משקלן המצטבר של הסיבות לחייב את המשיבים בתשלום מלוא האגרות, גובר על הספק לפיו רישום הזכויות על שם החברה במקרקעין, הינו פעולה בה החברה מחויבת על פי דין. הן מהעובדה כי מדובר בבעלי מניות, הנושאים באחריות ישירה למצבה של החברה, והן מהעובדה כי הלכה למעשה, עסקינן בהעברת נכס מקרקעין לבעלותם הפרטית, אין מקום ליתן פטור מתשלום האגרות, הגם אם עסקינן באינטרס ציבורי. אפנה לה"פ (מרכז) 55875-11-12 טללי שמחה בע"מ נ' רשם החברות רשות התאגידים (2013): "אומנם טענה המבקשת שהחייאת החברה אד-הוק לצורך פירוק מרצון - אינטרס ציבורי היא, אולם, התנאי הקבוע בתקנה 5א(ד) הוא שהבקשה לביטול המחיקה הוגשה "לשם ביצוע פעולות שהיא חייבת לבצען לפי דין", ולא לשם האינטרס הציבורי שבהחייאתה." נתתי דעתי, לטענות ב"כ המבקשים לפיה אגרה אינה תשלום העומד בפני עצמה, וכאשר עסקינן בחברה מחוקה שלא קיבלה שירות מטעם המשיב, אין לחייבה בתשלום אגרות, בהתאם לאמור בעניין ורשבסקי: "מן המפורסמות הוא כי אגרה, בניגוד למס, אינה תשלום העומד בפני עצמו. עסקינן בתשלום עבור שירות, גם אם אין פרופורציה הכרחית בין שווי השירות לשווי האגרה. הכלל הרגיל הינו, כי בהעדר שירות, אין אגרה. יוצא מכך, לכאורה, כי בהיות האגרה דנן תשלום עבור "שירותי הרישום" שמעניק רשם החברות, הרי אין סיבה לחייב חברה לשלם אגרות עבור שנים בהן היתה מחוקה, ואליבא דכולי עלמא לא נזקקה ולא קיבלה את "שירותיו" של הרשם." עם זאת, יש לקרוא את האמור במלואו: "אלא, שגם כלל זה כפוף לשיקולי מדיניות משפטית, ואינו נטול חריגים. כך למשל, בבג"ץ 5503/94, לילי סגל נ' יושב-ראש הכנסת, הכיר בית המשפט העליון בהטלת אגרה על רדיו ברכב גם על נהגים שלא התקינו רדיו ברכבם. זאת בשל שיקולים רבי-עוצמה של מדיניות משפטית, שבאותו מקרה התגלמו בכך כי פסיקה אחרת היתה עשויה להפוך את אותה אגרה לכלי ריק מתוכן." (ההדגשה אינה במקור - א.א) יוצא, כי טענה זו אינה מוחלטת, אלא יש להתחשב בשיקולים שונים של מדיניות משפטית, כגון: "שלא ליתן למעוול, להנות מעוולתו" כך שחברה שומרת חוק הקפידה לשלם את האגרה במשך כל שנות קיומה, ואילו חברה שנמחקה בשל אי תשלום אגרות, תזכה בהחייאת החברה והשבת המצב לקדמות, משל לא היו דברים מעולם. אוסיף ואומר, כי גם אם החברה מחוקה, קשה לומר בוודאות כי החברה לא קיבלה שירותים מן המשיב כלל וכלל. המשיב הינו גוף סטטוטורי האמון על ריכוז כל המידע הקשור בתאגידים במדינת ישראל. עצם העובדה כי ישנו גוף המנהל רישום ומעקב, ולרבות פיקוח על אותן חברות, הגם אם הן "מחוקות", מהווה לשיטתי "שירות". ודוק, ככל שחברה אינה חפצה בקבלת שירות מן המשיב, בין אם העדר צורך או שסבורה היא כי אין תועלת בכך, תתכבד ותפעל לחיסולה בהקדם ולא בחלוף זמן כה רב. הדברים מקבלים משנה תוקף, על רקע הנימוק דלעיל "לִזְכוּת המשיבים", לפיו, אי רישום הזכויות במרשם המקרקעין אינו דבר רצוי, בשל הסתמכות צדדים שלישיים וחיזוק מהימנותו של המרשם, אך לדידי, אף השארת חברה בסטאטוס מחוקה, בבחינת "לא להקיא ולא לבלוע", אינו דבר רצוי, ובמיוחד שהמבקשים הינם האחראים הישירים למצב זה. סוף דבר בנסיבות המקרה, המבקשים יישאו במלוא תשלום האגרות כתנאי להחייאת החברה ובכפוף לעמידה ביתר התנאים המנויים בתגובת המשיב. ככל שהמשיבים ימלאו תנאים אלה, לא תהא מניעה מהחייאת החברה כמבוקש ובלא צורך בהחלטה שיפוטית נוספת. אי תשלום אגרהדיני חברותהחייאת חברהמחיקת חברה / חברה מחוקהרשם החברותרשםאגרה