ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים נדחתה בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה 1. בשנת 2000 בנה ראדי עטיה (להלן גם: "הנאשם", "המנוח") בשכונת חירבת מזמוריה מבנה בשטח של כ-121 מ"ר (להלן: "המבנה"), וזאת ללא היתר כדין. בגין כך הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ת"פ 3402/00), הנאשם הורשע במסגרת הסדר טיעון, וביום 21.1.2003 נגזר דינו, והוא נצטווה, בין היתר, להרוס את המבנה נשוא כתב האישום ליום 1.7.04 (להלן: "הצו"). כן צויין בגזר הדין שאם הנאשם לא יבצע את הצו בתוך בתקופה שנקבעה, תהא הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה רשאית לבצעו כעבור 90 ימים. 2. מאז ועד היום הוגשו בגין בנייה זו בקשות מבקשות שונות ונפתחו הליכים רבים בערכאות השונות, החל בבית המשפט לעניינים מקומיים, דרך בית משפט זה, וכלה בבית המשפט העליון. התיק האמור עבר גלגולים רבים ושונים, הוגשו בו מסמכים, תמונות, תצהירים ומכתבים שלכולם מטרה אחת: למנוע הריסת המבנה, אף שאין מחלוקת כי הוא נבנה ללא היתר כדין ואף שעד היום לא ניתן לו היתר בניה. רקע - ההליכים הקודמים: 3. כחצי שנה לאחר תום המועד לביצוע צו ההריסה, ביום 12.12.05, הוגשה לבית המשפט קמא בקשה נושאת כותרת: "בקשה דחופה ובהולה להתליית צו הריסה". בבקשה, אשר הוגשה ע"י סנאא, אלמנתו של הנאשם (היא המערערת בערעור דנן) (להלן: "האלמנה" "המערערת"), נמסר שהנאשם נהרג בתאונת עבודה בחודש אוקטובר 2003, וכי צו ההריסה לא בוצע. לכן התבקש בית המשפט להתלות או לעכב את הצו. עוד באותו יום נתן בית המשפט קמא (מפי כב' השופט זיו) את החלטתו, בה נאמר שמאחר שצו הריסה אינו עונש, הוא אינו מתבטל עם מות הנאשם. לפנים משורת הדין ומטעמים הומניטריים, הורה בית המשפט קמא לוועדה המחוזית לא לבצע את צו ההריסה בשמונת החודשים הבאים, וזאת בכדי ליתן לאלמנה אפשרות לנקוט בהליכים להכשרת המבנה. 4. ביום 10.9.06 הגישה המערערת לבית המשפט קמא בקשה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה, בה ציינה שנודע לה שהוועדה המחוזית מתעתדת לבצע את צו ההריסה ביום 13.9.06. למחרת, ביום 11.9.06, התקיים בבית המשפט קמא (לפני כב' השופטת יעל ייטב) דיון בבקשה, בסיומו עיכב בית המשפט קמא את ביצוע הצו וזאת עד שתוגש בקשה מפורטת ומתאימה. 5. ביום 30.11.06 הגישה המערערת לבית המשפט קמא בקשה דחופה נוספת לעיכוב ביצוע הצו. בבקשה פירטה המערערת שהיא אלמנה ואם לילדים קטינים וכי סמוך למועד גזר הדין כבר החלה בהליכי הכשרת המבנה. מאחר שהמערערת לא התייצבה לדיון, נדחתה הבקשה תוך שבית המשפט קמא קובע כי הצו יעוכב למשך 20 יום. ביום 18.1.07 הגישה המערערת לבית המשפט קמא בקשה דחופה לביטול החלטה ולעיכוב ביצוע. בדיון שהתקיים ביום 25.1.07, ובהסכמת הצדדים, עוכב ביצוע הצו עד להחלטה אחרת. בהמשך נתן בית המשפט קמא החלטה נוספת לפיה על ב"כ המערערת להגיש אישורים בנוגע למצב התכנוני. 6. ביום 1.4.07 הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע, אליה צורף מכתבו של אדריכל המתייחס למצב התכנוני במקום. כן נאמר בבקשה שאחד משכניה של המערערת מנהל תיק דומה בגין מבנה המצוי באותו מצב תכנוני, ובו הורה בית המשפט על הארכת המועד לביצוע הצו למשך 10 חודשים. ביום 22.4.07 קבע בית המשפט קמא שצו ההריסה יעוכב עד ליום 15.4.08. 7. ביום 2.4.08 הוגשה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע. המערערת חזרה על כך שהיא עשתה דרך משמעותית בהליכי ההכשרה, וצירפה מכתב מאדריכל. בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא נדונה שאלת סמכותו של בית המשפט לדון בבקשה, כאשר המבקשת היא אלמנת הנאשם. המשיבה מסרה שלא תטען לחוסר סמכות, בכפוף לכך שהבקשות תוגשנה על ידי יורשיו החוקיים של המנוח. בהחלטה מיום 31.12.09 האריך בית המשפט קמא את כניסתו לתוקף של הצו, וזאת עד להגשת בקשה מתאימה בצירוף המסמכים המוכיחים את הקשר למנוח. 8. ביום 17.2.10 הוגשה לבית המשפט קמא בקשה דחופה לעיכוב ביצוע חרף אי עמידה בתקנות, וזאת לאחר שהמשיבה לא הגישה תגובה לבקשה ששלחה אליה המבקשת להכרזה על פקיעת הצו בשל מות המנוח. בהחלטה שנתן בית המשפט קמא ביום 31.5.10 (מפי כב' השופט בן-עטר ז"ל), וזאת לאחר שהמשיבה לא הגיבה על אף החלטת בית המשפט בעניין, נקבע כי אין במות הנאשם כדי להביא לפקיעת הצו, מה גם שבמקרה זה אין כל בעיה באכיפת ביצוע הצו שכן הוועדה המחוזית הוסמכה לבצע את ההריסה. לעניין הבקשה להארכת מועד קבע בית המשפט קמא שאף ללא תגובת המשיבה דין הבקשה להידחות, וזאת מאחר שעל אף שחלפו למעלה מעשר שנים ממועד הבנייה ומעל לשבע שנים מיום מתן גזר הדין, לא נפתח כל תיק במטרה להכשיר את הבנייה. לכן קבע בית המשפט קמא שעיכוב ביצוע צו ההריסה יפקע ביום 15.7.10. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה (ע"פ 37789-07-10). בדיון שהתקיים בבית משפט זה (לפני כב' השופט יורם נועם) ביום 21.10.10, הגיעו הצדדים להסדר שקיבל תוקף של פסק דין. בהתאם להסדר הערעור נמחק, ונקבע כי הצו יעוכב למשך 4 חודשים, כאשר אם במהלך תקופה זו תגיש המערערת תוכנית, היא תוכל לפנות בבקשה חדשה לפי סעיף 207 לבית המשפט קמא, ובלבד שתמציא צו ירושה המצביע על זיקתה לנכס. אם לא תוגש תוכנית בצירוף צו ירושה, תהא המערערת מנועה מלעתור לבקשה לקבלת ארכה. 9. ביום 21.2.11 הוגשה לבית המשפט קמא בקשה מטעם עבד עלי חסין עטיה, נעימה שחאדה מוחמד עטיה, והאלמנה (להלן: "המבקשים"). שני הראשונים הם הוריו של המנוח. בבקשה טענו המבקשים שהצו פקע לאחר מות המנוח, כאשר המבקש 1 הוא גם הבעלים של חלקת הקרקע עליה בנה המנוח את ביתו. על כן התבקש בית המשפט קמא להורות על הפסקת ההליכים המשפטיים ועל ביטול גזר הדין. בהחלטה מיום 26.5.11 דחה בית המשפט קמא את הבקשה, וקבע כי הטענה כבר נדונה ונדחתה ואף הוגש עליה ערעור שהסתיים בהסדר. כן ציין בית המשפט קמא שאף לגופו של עניין אין מקום לבקשה בהיעדר התקדמות תכנונית. גם על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה (ע"פ 14500-07-11). ביום 9.4.12 דחה בית המשפט (כב' השופט יורם נועם) את הערעור על הסף, שכן בעבר נדחו שתי בקשות דומות וההחלטות בהן חלוטות. ערעורם של הורי המנוח נדחה אף הוא, שכן בדין קבע בית המשפט קמא שפטירת הנאשם לא הפקיעה את הצו, שכן מטרתו של צו הריסה היא תכנונית ולא עונשית. עוד קבע בית המשפט שגם דין הבקשה החלופית להארכת המועד להידחות, וזאת מאחר שטרם הוכנה תוכנית להכשרת הבנייה, דבר שאף עולה ממכתבו של האדריכל. יחד עם זאת, ומאחר שממכתב האדריכל עולה שלהערכתו ניתן יהא להגיש תוכנית בתוך 8 חודשים, קבע בית המשפט שלפני המערערים פתוחה הדרך להגיש לבית המשפט קמא בקשה להארכת מועד, וזאת ככל שיוכיחו שהם יורשי המנוח, וכן יציגו תוכנית או יצביעו על התקדמות תכנונית אחרת. על החלטה זו הוגשה לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור (רע"פ 3317/12). בהחלטת בית המשפט העליון מיום 29.4.12 (מפי כב' השופטת נאור) נדחתה הבקשה. בכל הנוגע לאלמנה נדחתה הבקשה על הסף וזאת בשל מעשה בית דין. וביחס להורי המנוח נקבע כי גם דין בקשתם להידחות על הסף, וזאת מאחר שלא הצביעו על שאלה ציבורית, חוקתית או משפטית המחייבת התערבותו של בית המשפט העליון בגלגול שלישי. גם לגופם של דברים דחה בית המשפט העליון את טענות המערערים וקבע כי התקיימו התנאים המאפשרים ביצוע הצו על ידי הועדה המחוזית. 10. ביום 12.6.12 הוגשה לבית המשפט קמא בקשה דחופה לעיכוב ביצוע שלא לפי סעיף 207. בבקשה טענה המערערת למצב כלכלי קשה לאחר מות בעלה, הנאשם, כאשר הרכוש היחיד שלה הוא המבנה נשוא ההליכים, כך שהריסתו תהיה קטסטרופאלית עבורם. בהחלטה מיום 10.7.12 (מפי כב' השופטת לארי-בבלי) קבע בית המשפט קמא כי נוכח מיצוי ההליכים לא ניתן להיעתר לבקשה. לפני משורת הדין ומטעמים הומניטריים בלבד, הוארך המועד לביצוע הצו עד ליום 1.1.13. כן קבע בית המשפט קמא כי: "ארכה נוספת לא ניתנת, ולו מטעמים הומניטריים". 11. ביום 6.1.13 הגישה המערערת בקשה דחופה ובהולה לעיכוב זמני עד למתן החלטה בבקשה להארכת המועד לפי סעיף 207, בקשה אשר העבירה למשיבה. בבקשה נאמר שיש התקדמות ממשית בהליכי התכנון, שכן ממשרד האדריכלים נמסר שבתוך 9 - 12 חודשים תועבר התוכנית להפקדה. בהחלטה מיום 8.1.13 קבע בית המשפט קמא: "בהתאם להחלטתי מיום 10.7.12 הבקשה נדחית". ביום 8.1.13 הגישה המערערת ערעור על החלטת בית המשפט קמא (ע"פ 16138-01-13). בהחלטה מיום 12.2.13 (שניתנה על ידי מותב זה) נדחה הערעור, בהיעדר התקדמות ממשית בהליכים להכשרת הבניה. על החלטה זו הגישה המערערת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 1265/13). בהחלטה מיום 5.3.13 דחה בית המשפט העליון (מפי כב' השופט ג'ובראן) את הבקשה וקבע שלאור הסכמתה של המערערת, לה ניתן תוקף של פסק דין, שלא תטען עוד כנגד תוקפו של צו ההריסה, מנועה כעת המערערת מלהעלות טענות שונות לפיהן אין תוקף לצו ההריסה. כמו כן, ולאחר שלא חלה כל התקדמות בנושא הכשרת המבנה בעשור החולף, לא ניתן לראות באפשרות הסדרת הנכס כטעם מיוחד המצדיק את עיכוב ביצוע הצו. ובנוסף, אין בטיעוני המערערת אף לא ראשית ראיה לכך שיש מקום לדחות את ביצוע הצו לתקופה נוספת מטעמים הומניטריים או שאין ביכולתה למצוא דיור חלופי. הבקשה הנוכחית: 12. במקביל, ולאחר קבלת תגובת המשיבה לבקשה האחרונה לעיכוב ביצוע שהגישה המערערת לבית המשפט קמא (הבקשה מיום 6.1.13), הגישה המערערת לבית המשפט קמא ביום 27.2.13 בקשה לפי סעיף 207. לדברי המערערת, התיק דנן הינו "תיק אח" לתיק אחר שהוגש כנגד שכן של המערערת, על שניהם חלה אותה התוכנית (תב"ע 101 - 0066217) (להלן: "השכן"), אך בתיק השכן העבירה ישנה בעשר שנים מאשר בתיק זה. לטענת המערערת, בתיק השכן הסכימה המשיבה למתן אורכה של 90 יום, מאחר שלשכונה לא ניתנים שירותים מוניציפאליים וכדי לאפשר לשכן לפנות למוסדות בבקשה לפי סעיף 207 ולהראות התקדמות תכנונית (ע"פ 42037-10-12). לכן, טוענת המערערת, מאחר שהנסיבות בעניינה זהות לאלה של השכן, הרי שגם על הדין להיות זהה. עוד הוסיפה המערערת שבמשך השנים היא פעלה להכשרת המבנה, ואף צירפה מכתב מטעם האדריכל בעניין. ביום 3.3.13 דחה בית המשפט קמא (מפי כבוד השופטת נמרודי) את הבקשה וזאת לאחר שאימץ את נימוקי המשיבה. על החלטה זו הוגש הערעור הנוכחי. 13. לדברי המערערת בערעור, שגה בית המשפט קמא כאשר אימץ את טענת המשיבה לפיה אין התקדמות ממשית בהליכי הכשרת המבנה, שכן כבר בשנת 2007 הוגשה תב"ע, אשר עודכנה והותאמה בהתאם לנדרש לפי הוראות רשויות התכנון. לטענת המערערת, בשלב מסוים הבינה שיש חשש שהתוכנית תידחה, ולכן החליטה לפעול להכנת תוכנית כוללת לאזור. המערערת גייסה את תושבי השכונה ובחודש נובמבר 2011 הוגשה תוכנית כוללת לשטח של כ-230 דונם (101 - 0066217). מאז הגשת התוכנית עמל האדריכל מטעם המערערת למלא אחר ההנחיות שניתנו לו וכרגע הוא ממתין למילוי כל ההנחיות לפני שיפתח תיק תב"ע, וזאת כדי שניתן יהא להגיש מיד את התוכנית לדיון בוועדה המחוזית. עוד טענה המערערת שיש להחיל על המקרה דנן את הדין שהחיל בית משפט זה בתיק השכן, בו ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה הסכימה המשיבה לא לבצע את צו ההריסה במשך 90 יום, כאשר ניתנה לשכן האפשרות לפנות בבקשה מסודרת בהתאם לסעיף 207. המערערת הגישה מכתב של האדריכל מטעמה, מיום 11.4.2013, המפרט את הדרך התכנונית שנעשתה, כאמור לעיל. 14. בתגובה שהגישה המשיבה נטען כי במשך השנים שחלפו לא הוסדר עניינו של המבנה וכי גם בבקשה הנוכחית לא נטען שישנו סיכוי להכשרתו. לדברי המשיבה, השטח עליו ממוקם המבנה מיועד, לפי תוכנית המתאר החדשה לירושלים, לפארק רובעי, כך שהכשרת המבנה אינה נראית באופק. כן הפנתה המשיבה להחלטות הערכאות הקודמות שדנו בעניין, אשר קבעו כי המערערת מנועה מלפנות בבקשות נוספות. 15. בדיון שהתקיים בעניין הדגיש ב"כ המערערת שהאדריכל פתח את התיק רק לאחר שביצע את כל העבודות המקדמיות והתיקונים. כיום הם ממתינים להחלטת משרד הפנים כדי להמשיך בהליכי הכשרת הבניה. ב"כ המשיבה טען שלמכתבו האחרון של האדריכל לא צורף תצהיר, כאשר תצהיר האדריכל שנמסר להם בעבר הינו מחודש דצמבר 2012. עוד טען כי המצב התכנוני לא ניתן להסדרה שכן ייעוד המקום הוא נוף פתוח, דבר שנאמר כבר פעמים רבות. בתגובה טען ב"כ המערערת שהתוכנית שהוגשה היא לשינוי ייעוד. לעניין התצהיר טען שאין שינוי מהתצהיר האחרון של האדריכל. לכן ביקש מבית המשפט ליתן למערערת הזדמנות להכשיר את המבנה. דיון והכרעה: 16. כפי שניתן לראות, הבקשה שלפניי הינה בקשה אחת מיני רבות, אשר הוגשו במשך השנים הרבות שחלפו מאז הוצא צו ההריסה, באמצעותן מנסה המערערת לקבל דחייה נוספת של ביצוע צו ההריסה. 17. עבירה של בניה לא חוקית הוכרה כאחת העבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, וראה דברי בית המשפט העליון ברע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל: "המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים". וכן ברע"פ 4357/01 סבן נ' הוודעה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49: אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת מדינה - ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות... ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעיתים עד כדי כלימה. אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך". יחד עם זאת, סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 נותן לבית המשפט את הסמכות להאריך את המועד שקבע להריסת מבנה, במקרים המתאימים. בפסד הדין האמור בעניין סבן, קבע בית המשפט העליון שני מבחנים שעל בית המשפט לבדוק בטרם יפעיל את סמכותו לפי סעיף 207: האחד - האם יש סיכוי כי המבנה יזכה בהכשר בתוך זמן קצר; והשני - איזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי. 18. ומן הכלל אל הפרט: (א) באשר לסיכויי המערערת להכשיר את המבנה - כאמור, המערערת צירפה לטענותיה מכתב מטעם האדריכל ששכרה לקידום ההליכים. במכתב זה נאמר כי עד חודש אוגוסט הקרוב מתוכננת הגשת התב"ע 101 - 0066217 בגרסתה הסופית, וזאת לאחר שהסתיימו רוב העבודות שהיה צורך לבצען בהתאם להנחיות שניתנו על ידי הגורמים המוסמכים. כך, מעריך האדריכל, תגיע התוכנית להכרעה בוועדה המחוזית בתוך 90 - 120 יום. כן ציין האדריכל שבמשך שנים מטפל משרדו בקידום התוכנית. לדבריו, משרדו מצא לנכון להביא את התוכנית לגרסה סופית עוד לפני פתיחתה, וזאת כדי שכאשר תונח התוכנית על שולחן הוועדה, לא יהיה צורך לערוך בה שינויים. עוד מוסיף האדריכל שבמקביל לקידום התוכנית האמורה, מקדמת המערערת תוכנית נקודתית המתייחסת למגרשה בלבד, שתוגש גם היא על סמך תיאומים ופגישות שנערכו עם הגורמים המוסמכים. באשר לטענה שייעוד השכונה, בהתאם לתוכנית 2020 שהיא תכנית המתאר החדשה לירושלים, הוא לפארק רובעי, ציין האדריכל שמדובר בתוכנית ראשונית בלבד שלא בטוח שתאושר, מה גם שבאותה שכונה גרים מאות אנשים ועל הרשויות מוטלת החובה להסדיר את המצב התכנוני באזור. בסיפא למכתבו מדגיש האדריכל שיש לו אמון בכך שהייעוד לפארק רובעי יתבטל, וכי התוכנית שתגיש המערערת תהא המסמך הראשון שיוגש כהתנגדות לתוכנית 2020 באם תוכנית זו אכן תופקד. על אף דברי האדריכל איני רואה סיכוי של ממש כי בעתיד הנראה לעין תוכל המערערת לקבל היתר בנייה למבנה. ראשית, לא צורפה לדברי האדריכל כל אסמכתא. כל המסמכים שצורפו בעבר למכתביו מעידים על פעולות ישנות שביצעה המערערת, כאשר המסמך האחרון שצורף הוא משנת 2011. כך שמדבריו אלו של האדריכל, ללא האסמכתאות המתאימות, לא ניתן להתרשם מסיכויי הצלחתה של המערערת (וזאת אף מבלי להיכנס לשאלה מדוע לא צירף האדריכל תצהיר מטעמו כנדרש, כפי שטענה המשיבה בתגובתה). שנית, לאורך כל הדרך חוזרת המשיבה וטוענת שלאור ייעוד הקרקע במקום אין למערערת סיכוי ממשי להכשיר את הבנייה (וראה אף דבריו של בית המשפט קמא כבר בגזר הדין משנת 2003). ואכן, אף שמדברי האדריכל עולה שמאז שנת 2007 פועלת המערערת נמרצות להכשרת הבנייה, סיום ההליך עדיין אינו נראה באופק. שלישית, אף שהמערערת חוזרת וטוענת שהיא עושה כל שביכולתה כדי לקדם את ההליכים, עובדה ברורה היא שמאז הקמת המבנה ועד היום, משך למעלה משלוש עשרה שנים, המבנה עדיין לא הוכשר. ההליכים להכשרת הבנייה החלו רק בשנת 2007, שבע שנים לאחר הבנייה, ומאז הם מתקדמים בעצלתיים תוך שינוי התוכנית חדשות לבקרים, ואין כל ראיה לכך שהפעם יתקדמו הדברים בקצב מהיר יותר. ומעל הכול, אף אם לבסוף תצליח המערערת לגרום לשינוי הייעוד האמור, דבר שיש לו סיכוי קלוש ביותר, הרי שמדובר בתהליך שייארך שנים, ואין לצפות מבית המשפט שיתיר למערערת להניח את המבנה עומד על תילו לאחר שנים רבות של צווים שיפוטיים והחלטות בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון, אשר הורו למערערת להרוס את המבנה, שכן יהא בכך כדי להעביר מסר שלילי לציבור. בהקשר זה ראה הדברים שאמר בית המשפט בע"פ 6720/06 ישראל דהרי ואח' נ' מדינת ישראל ואח' דברים היפים גם בענייננו: "...אין כל אינדיקציה למועד אמיתי של סיום ההליכים בוועדה המחוזית, אך בכל מקרה, אין מקום כי חוטא רב שנים יהא נשכר, והדברים אמורים בכל האהדה האישית הכנה למערער 1 שהוא נכה צה"ל קשה, אך באהדה גדולה יותר לחוק ולאי רמיסתו, לאחר תשע שנות הפעלה לא חוקית בחטא קדמון של בניה ללא היתר על קרקע חקלאית, תופעה שהיא בחינת מכת מדינה. אין לדעת אם ומתי יבוא השינוי שמייחלים לו המערערים בתב"ע... אישור של תיקון או של שינוי לתכנית, בדיעבד, לשם הכשרת עבירות בנייה בוטות, משדר מסר שלילי לציבור ופוגע ביסוד ההרתעה שבאכיפה...". (ב) באשר לאיזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי - לדברי המערערת, יש לעכב את ביצועו של צו ההריסה וזאת הן מאחר שהיא פועלת נמרצות להכשרת המבנה והן מטעמים הומניטריים, שכן מדובר בקורת הגג היחידה לה ולילדיה ומאז מות בעלה, הנאשם, היא וילדיה נמצאים במצב סוציואקונומי קשה. מנגד, אין כל ספק כי האינטרס הציבורי מחייב ביצוע צווי ההריסה לאלתר, וזאת כדי למגר עבירות של בנייה בלתי חוקית, להזהיר עבריינים פוטנציאליים, ולאכוף את צווי בית המשפט. באיזון בין האינטרסים, האינטרס הציבורי גובר. המערערת הגישה בקשות ארכה רבות מספור ואף ערעורים שונים הן לבית משפט זה והן לבית המשפט העליון - וכולם נדחו. לא זו בלבד, אלא שבית המשפט המחוזי אף קבע, כפי שאושר גם בבית המשפט העליון, כי המערערת מנועה מהגשת בקשות נוספות מכוח מעשה בית דין. בהקשר זה יפים דברי בית המשפט בע"פ 2451-09-07 גופטן אל וחואח נ' עיריית לוד: "...עם כל ההבנה לקשייהם של המבקשים ולהיקף הבעיה התכנונית בעניינם, הרי בבואי לערוך את "האיזון לשעה", לגבי בקשתם הנוכחית - המאזן עומד לחובתם. המבקשים אינם יכולים להפר חוק במשך שנים, ולעתור שוב ושוב לאורכה לביצוע גזר הדין, בעוד הם מצידם לא נקטו במשך כל השנים הללו כל צעדים ממשיים ואפקטיביים, שעומדים לרשותם על פי הדין, על מנת להפשיר את ה"קיפאון" במצב התכנוני". וכן עע"מ 6807/07 תכפיר אוהרנסיאן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים: בשעה שסיכויי הערעור אינם גבוהים, ידו של האינטרס הציבורי למימוש פסקי דין על העליונה, ועל כן נוטה גם מאזן הנוחות לאי מתן הסעד הזמני. במקרא דנא, איני רואה מקום לעיכוב ההריסה, ואם יזכו המבקשים בערעור, הלוא בעלות דינם הן רשויות ציבוריות, על המשתמע מבחינת היכולת לפצות". בנסיבות אלה, בנוסף לקביעתי לפיה הסיכוי להכשרת הבניה אינו נראה באופק, אין ספק שהאינטרס הציבורי גובר על זה הפרטי. 19. לפיכך ומאחר שהמערערת לא עמדה בשני המבחנים דלעיל, אין מקום להאריך עוד את מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה. 20. ולטענת המערערת אודות השכן, שלגביו ניתנה אורכה לביצוע צו ההריסה - עניינו של השכן אינו דומה כלל ועיקר לעניינה של המערערת דנן. אף אם מדובר במבנים שכנים, הרי שבעניינו של השכן הוגש בעבר בג"צ וכפועל יוצא ממנו ניתנה הנחיה שלא לבצע את צו ההריסה, כאשר מוסכם כי עניינו של השכן החל למעשה רק בשנת ינואר 2011, לפני כשנתיים וחצי. ואילו במקרה שלפנינו, עסקינן בהליכים המתנהלים ללא הפסק כבר משנת 2000, במסגרתם נדחו פעם אחר פעם כל בקשותיה של המערערת ונקבע כי היא מנועה מהגשת בקשות נוספות משום מעשה בית דין. כך שאין ממש בטענה שההליכים בינה לבין השכן זהים. 21. ולפני סיום, ראו החלטתו של בית המשפט בע"פ 10775/05 חליל עבאסי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים: "דומה שאין ספק כי המדובר בנסיון למשוך הליכים בתקווה שבמועד עתידי תבוא בשורה ותוכשר הבניה הבלתי חוקית שעל אי חוקיותה אין חולק. המערער עושה שימוש בפתחים שפתח לו הדין, מתוך הנחה שטחנות הצדק טוחנות לאט ובינתיים אולי רווח והצלה יעמדו ממקום אחר... אכן זכותו של כל אדם לנסות להעביר את רוע הגזירה השיפוטית, אך חובתו של בית המשפט לומר, במקרה המתאים, עד כאן... אין מקום לרפות עוד את ידיהם של המנסים לאכוף את החוק ונתקלים בתמרונים מתמרונים שונים, גם אם אלה נעשים במסגרת הליכי בתי משפט. והרי בינתיים נמשכות ההפרות וסטירות הלחי המתמידות לחוק, ואף כן אין צורך להוסיף". ויפים הדברים גם לענייננו. 22. אשר על כן הערעור נדחה. הארכת מועדהריסת מבנהבית המשפט לעניינים מקומייםצו הריסהערעור על החלטת בית משפטערעורצווים