"נכה" 100% מוכר על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים נכותו הצמיתה והמשוקללת, אשר לפיה נקבע שיעור התגמול החודשי, עומדת על 100% נכות. הגם שכך, המערער הגיש ערעורים שונים, הגם שלכאורה המערער מקבל את הקצבה המקסימאלית שניתן לקבל על-פי חוק. משכך, לכאורה, הכרה בנכויות נוספות לא תשפיע על התגמול החודשי שהמערער מקבל מהמשיבה. מכל מקום, בפנינו שני ערעורים נוספים שהגיש המערער, ולאור הקשר שביניהם, ניתן פסק הדין בהתייחס לשני הערעורים. ע"ו 28251-03-13: 2. הערעור הינו על פסק דינה של ועדת ערר על-פי החוק (בראשות כב' השופט הבכיר אברהם קסירר) מיום 13.3.13. בהתאם לפסק הדין, הערר התייחס לשתי פגימות, אשר לטענת המערער, הרשות לא הכירה בהן כקשורות לנרדפות, וכשהכוונה למנגיומה דו-צדדית ואקוסטיק-נוירומה. אולם, כך לפי פסק הדין, מדובר בגידולים שפירים שהוסרו משכבר, כאשר השלכותיהן הוכרו על-ידי המשיבה, והוא מפוצה בגינן, כך גם כי נושא הפגימות כשלעצמן, אמור לידון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בהרכבים שונים. משכך, נקבע בפסק הדין, כי הגם שזכותו של המערער להגיש ערר, יש לעשות שימוש כדין בזכות זו, לרבות נוכח דברי כב' השופטת וולצקי, כי אך ורק בגין התחשבות במצבו, היא לא ראתה לעשות צו להוצאות, וכי על המערער להביא זאת בחשבון בעת הגשת ערעורים בזה אחר זה. עוד צוין בפסק הדין, אודות קביעת הנכות המירבית של 100% והתגמול המירבי, וכי המערער לא יצא "נשכר" מהכרה נוספת, גם לא בגין תרופות, הואיל ולדבריו, אינו סובל עוד מאותן פגימות, ואין הוא נזקק לתרופות. מכל מקום, בפסק הדין נדחה הערר, תוך שהוסף כי לא די בכך שהמערער הוכר כנרדף, אלא עליו לקשור בין האירועים לפגם מסוים, באמצעות חוות דעת מקצועית, כך אם הוא מבקש להוכיח קשר סיבתי. 3. בערעורו, טען המערער, כי לא עתר לאחוזי נכות, אלא ביקש הכרה באותן פגימות, אשר לטענתו הינן כתוצאה מהקרנות, וכשבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעררים, הכיר בעובדה של הגורם המרכזי, הן ההקרנות אשר גרמו לגידולים, שהביאו למצבו הבריאותי דהיום. לשיטתו של המערער, על בית המשפט לדון לא בנכות או בכסף, אלא בגורמים לנכות, ולטענת המערער, המשיבה לא הכירה עד כה לא בהקרנות הגזזת ולא בשני הגידולים המפורטים, כגורמים העיקריים למצב בריאותו. משכך, עותר המערער לדון ולהכיר בגורמים העיקריים שהביאו למצבו הבריאותי. המערער טוען, כי אמנם בית המשפט המחוזי הכיר בהקרנה כגורם מרכזי, והכיר באחד הגידולים מינגיומה, אך המשיבה טוענת כי ההקרנות הן טיפול רפואי ואינו פגם. כך גם טוען המערער, כי בבתי המשפט לא מוזכרת המילה שואה ונזקי הבריאות, וכי הגורם המרכזי לצורך בקבלת הטיפול הינן ההקרנות, אשר היו חלק בלתי נפרד מהשואה, וכי בעקבות טיפול זה, קיבל המערער, לאחר שנים, שני גידולים ונצרך לשני ניתוחים גדולים, וכי "... שורש הבעיה העיקרית האם ניתוחים להסרת הגידולים הוא הגורם למצבו הבריאותי, לא כספים ולא נכות שבאה לאחר הסרת הגידולים". לטענת המערער, היה מקום להידרש לשאלת הקשר הסיבתי בין הרדיפות לגידולים ולפגימות. משכך, ציין המערער בסוף ערעורו, כי אי הכרה בגורמים ובטיפולים כמקשה אחת בקשר הסיבתי לנרדפות, כמוה כאי הכרה במאורעות מלחמת העולם השניה. בנוסף, כי יש להתייחס לגוף האדם בכללותו. 4. המשיבה חזרה וטענה אודות "ההיסטוריה" של המערער, כולל הנכות שנקבעה לו, תוך שהפנתה לפסקי דין אשר דנו בעניינו. לטענת המשיבה, דין הערעור להידחות על הסף, הואיל ואינו בסוגיה משפטית, ובה בלבד, שרק בגינה ניתן להגיש ערעור. עוד הפנתה המשיבה לדיון שנערך בעניינו של המערער בע"ו 8690-11-12 בפני הרכב כב' השופט ענבר, מיום 21.3.13, אשר קיבל את ערעורו, וקבע כי יש להכיר בפגימת המניגיומה, כקשורה לרדיפות באופן מלא, ומשכך, לא ברור כלל ועיקר, מה הן טענותיו לאחר מכן. עוד נטען, כי ההקרנות, לפי ההגדרות בחוק, אינן יכולות להוות בגדר נכות, וכי כל ההשלכות מההקרנות הוכרו על-ידי המשיבה, תוך פירוט הפגימות, ועל כן התבקש בית המשפט לדחות את הערעור. 5. נוכח פסק הדין אשר הכיר בפגימה האמורה, ובקשר הסיבתי בשיעור מלא בין המינגיומה לבין ההקרנות, הסביר המערער כי הפגימה באוזנו לא הוכרה עד היום, תוך שהוא מציג מסמך רפואי, לפיו צוין כי קיים קשר סיבתי בין הגזזת ותוצאות הטיפול בה "פגימה באוזן שמאל". לא בכדי ציינה ב"כ המשיבה, כי הפגימה באוזן שמאל מוכרת, כך גם חירשות באוזן ימין - חצי, ובאוזן שמאל - במלואה. המערער טען, כי הכרה בחירשות היא לא הכרה בפגימה, וכי הוא עותר לכך כי בית המשפט ייקבע הכרה מפורשת שיש קשר בין ההקרנות לגידול. למעשה, הרכב כב' השופט ענבר התייחס לגידול הראשון, והמערער עותר להתייחס לצד השני, דהיינו לגידול באוזן שמאל. לשיטתו, וכדבריו, יש שלוש נקודות משפטיות. האקוסטית על עצב השמיעה, כשמדובר על ניתוח בעת כריתת העצב, כאשר יש כריתה טוטאלית יש חירשות טוטאלית, וכמו שכורתים יד. דהיינו, כריתת איבר, וכשלטענתו, לא רוצים לדון בנושא זה, למרות כי מזה 12 שנה הוא דורש זאת. כך גם הסביר, כי בגלל כריתת איבר השמיעה, הוא נופל בהעדר שיווי משקל ויש לו שיתוק. ב"כ המשיבה חזרה וציינה, כי התוצאה של כריתת עצב השמע - חירשות, וגם בכך הוכר המערער. 13. לא בכדי פירטנו את חילופי הדברים, וכך גם פנייתנו למערער על-מנת שיסביר מה היא הפגימה אשר מבקש הוא כי יכירו בה. תשובתו, כי לא מכירים במשך 14 שנה בגידול על עצב השמיעה, כריתת עצב השמיעה ופגיעה בחוש השמיעה, שלושת הדברים האמורים. לשאלה כי קיימת הכרה בכל הקשור לחוש השמיעה, השיב כי זה שייך לאוזן. 14. לאור עמדתו של המערער, ציינו כי הגם שב"כ המשיבה הפנתה להכרה לעניין אוזן שמאל, הרי המערער עותר להכרה בקשר הסיבתי בין הגזזת, ההקרנות והתוצאות מכך, כפגימה לכשעצמה, כולל בנושא כריתת העצב, וכשהוא מודע כי לא יוכל לקבל כספים מעבר לאשר הוא מקבל. בנסיבות אלו, התבקשה ב"כ המשיבה לשקול אם אין מקום להיעתר למבוקש על-ידי המערער, וככל שעמדת המשיבה תהא שלילית, התבקשה ב"כ המשיבה להמציא לבית המשפט פירוט, עד כמה שיותר מפורט, אודות המדובר והמבוקש, כולל מסמכים הקשורים לכך. 15. המשיבה מסרה כי העבירה את החומר הרפואי לבדיקת רופא מומחה בתחום אף-אוזן-גרון, אשר יבחן האם יש מקום להכיר בכריתת עצב השמיעה. אולם, לטענת המשיבה, מחוות הדעת והחומר הרפואי בעניינו של המערער, עולה כי הוא עבר כריתת גידול שפיר מסוג אקוסטיק-נוירומה, אשר כתוצאה ממנו, נכרת עצב השמיעה ונגרמה חירשות באוזן שמאל. עוד הוסף, כי מאחר וקביעת הנכות בנושא השמיעה מתייחסת לנזק שנוצר בתפקוד השמיעה בשונה מהגורם (ההדגשות במקור) לנזק, לא ניתן להכיר בכריתת עצב השמיעה. כך גם חזרה המשיבה, כי הנזק כתוצאה מכריתת העצב, בא לידי ביטוי באחוזי נכות בחירשות אוזן שמאל. מעיון בחוות הדעת שצורפה, עולה כי מדובר בגידול שפיר, אשר לכאורה, לא קשור לרדיפות. 16. תגובת המערער לאמור, כי הואיל ועבר טיפולי הקרנות בגין מחלת הגזזת, אשר הוכרו ב-100%, קביעת רופא א.א.ג, סותרת את פסק הדין אשר ניתן בעניינו. יתר על כן, לא ברור הכיצד אותו רופא, אשר שולל קשר בין הרדיפות לכריתה, בכל זאת, קובע כי יש להכיר באחוזי נכות בגין אותה אוזן. משכך, עתר המערער כי בית המשפט יזמן את הרופא. ע"ו 639-04-13: 17. בהודעת הערעור טען המערער, כי הערעור מוגש על החלטת ועדת עררים בדבר אחוזי הנכות בגין גידול על עצב השמיעה "אקוסטיקה נוירומה וכריתת עצב השמיעה". בהודעת הערעור, הפנה המערער לחוות דעת מטעם הרשות, כך גם למי שניתח את הגידול. עוד הסביר, כי עבר הקרנות בגין מחלת הגזזת, וכי הרשות הכירה בפגימת אוזן שמאל עוד בשנת 1999, אך לא העמידה עד כה את המערער בפני ועדה עליונה להכיר בחירשות. כך הפנה להחלטה משנת 2004, של ועדת הערר, כי נושא קביעת שיעור הנכות נתון לועדה הרפואית העליונה. כך גם טען, כי מזה שנים הוא עותר להקמת ועדה עליונה, לאחר שהמציא עשרות בדיקות שמיעה, מהן עולה כי אוזן שמאל חירשת לחלוטין. עוד חזר וטען, אודות הקשר הסיבתי בין כריתת עצב השמיעה לנזקים כתוצאה מכך, לרבות נושא אי-שיווי משקל. 18. המשיבה טענה גם במסגרת ערעור זה, אודות ההליכים הרבים אשר ננקטים על-ידי המערער, כך גם טענה כי יש להורות על דחיית הערעור על הסף, הואיל שמדובר למעשה בהשגה וערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה, אשר אמור לידון בפני מותב דן יחיד, כך גם כי לא מדובר בהשגה על שאלה משפטית. לטענת המשיבה, נושא פגימות האוזניים של המערער נדונו בפני הועדה הרפואית העליונה, הן בשנת 2008 והן בשנת 2013, וכי ככל שהמערער חפץ להשיג, יכול היה לפנות ולהגיש ערעור בפני מותב דן יחיד. 19. לגופם של דברים, מציינת המשיבה כי טענת המערער, לפיה לא התקיימה ועדה רפואית עליונה בגין פגימת אוזן שמאל, אינה נכונה. המשיבה הפנתה למסמכים מהועדה, אשר קבעה עוד בשנת 2008, כי ליקוי השמיעה באוזן הימנית אינו קשור לרדיפות, אלא לתהליך טבעי של הזדקנות, וכי חירשות באוזן שמאל נגרמה אכן בגלל הניתוח אותו ציין המערער, אולם זאת, שלא מסיבה הקשורה לרדיפות, וגם לא לגזזת או הטיפול בה. משכך, צוין כי "מצב השמיעה הנוכחי באוזני המערער אינו קשור לרדיפות הועדה מקבלת את חווה"ד של ד"ר סמואל ודוחה את הערעור". משכך, אין יסוד לטענה כאילו הועדה הרפואית העליונה לא קיימה דיון מפורט בעניינו של המערער. יתר על כן, לטענת המשיבה, ביום 23.1.13 כונסה ועדה רפואית עליונה לקביעת אחוזי נכותו של המערער, בפגימת האוזניים מושא הערעור, אולם המערער הוא זה שמנע קיום דיון ראוי, חרף ניסיונו של פרופ' יוסט - יו"ר הועדות הרפואיות, לקיים דיון שכזה, תוך שהוא מסביר למערער את הצורך בקביעת אחוזי נכות. ואכן, מפרוטוקול הדיון, עולה כי לכאורה לא ניתן היה לקיים דיון כדבעי, וכפי שהדברים עולים גם ממכתבו של פרופ' יוסט, אשר הובא בפנינו. עוד נטען, כי המשיבה הייתה נכונה לפטור את המערער מהתייצבות בפני ועדות רפואיות נוספות, מקום שממילא שיעור נכותו עומד על 100% משוקלל, דווקא המערער הוא זה שביקש לשוב ולעמוד בפני הועדות הרפואיות. בסופו של דבר, עתרה המשיבה לדחיית הערעור, ומעת שנתקיימו שתי ועדות רפואיות עליונות בפגימת האוזניים, ב-5 שנים האחרונות. 20. במסגרת הדיון בפנינו, ציינה ב"כ המשיבה כי אכן, במינגיומה יש הכרה, וכי הועדה הרפואית הייתה צריכה לדון על המינגיומה והחירשות, דיון שלא התקיים נוכח סירובו של המערער להיבדק, והתנהלותו. מנגד, טען המערער, כי הוא מדבר על אחוזי נכות בחירשות, כאשר לא רצו להכיר בחירשות מוחלטת, וכי אינו יכול לשמוע, למרות שהרופא קבע כי הוא יכול לשמוע. עוד טען "אני רוצה שועדה עליונה תבדוק את בדיקת השמיעה שעשיתי, הם לא רצו לבדוק. אני רוצה לעשות בדיקת רופא על-פי הטבלה של המוסד לביטוח לאומי. אני 10 שנים מבקש את זה ולא רוצים לעשות את זה". דיון והכרעה: 21. כפי שציינה ב"כ המשיבה, המערער מוכר לנו מהערעורים הרבים שהגיש, כך גם טענותיו החוזרות ונשנות אודות התנהלות הרשות, והפועלים מטעמה. עם זאת, וחרף ההבנה לסבל הרב שעבר, עלינו לבחון את השגותיו בהתאם לדין, ולנסיבות הספציפיות של השגה זו או אחרת. 22. לא בכדי פירטנו בהרחבה את הנטען על-ידי המערער, מחד גיסא, ותשובת המשיבה, מאידך גיסא. 23. לאחר שבית המשפט (הרכב כב' השופט ענבר) קבע בפסק דינו מיום 21.3.13, כי קיים קשר סיבתי מלא בין המינגיומה לבין ההקרנות בשל מחלת הגזזת והרדיפות, אין צורך להיזקק לטענותיו של המערער בכל הקשור למינגיומה. עם זאת, יש צורך להידרש להשגותיו בכל הקשור לקשר הסיבתי בין כריתת עצב השמיעה, לבין ההקרנות והטיפול בגזזת. כך גם, בכל הקשור לשאלת הנכות הקשורה לשמיעה באוזן שמאל. 24. לא בכדי פנינו לב"כ המשיבה, על-מנת שתיבחן האפשרות להכיר בקשר הסיבתי הנטען על-ידי המערער, וזאת במיוחד בהתחשב בטענת המשיבה, כי גם אם תהא הכרה וגם אם לאו, לכאורה לא תהא לכך השלכה כספית. אולם, נוכח עמדת הרופא מטעם המשיבה, הדבר לא צלח. 25. כך גם יש להידרש לנושא הדיון בפני הועדה העליונה, ובהתחשב בנטען אודות התנהלותו של המערער בפניה. 26. לעניין הערעור בשאלת הקשר הסיבתי (ע"ו 28251-03-13), סבורים אנו כי אין בפנינו את הכלים לקביעה אודות קשר סיבתי נטען זה או אחר, מעת שועדת הערר לא נדרשה לדיון לגופם של דברים בטענה זו. המערער מפנה למסמכים רפואיים אלו או אחרים, וטוען טענות אלו או אחרות, שעניינן בשאלת הקשר הסיבתי, ומשכך, דומה כי יש מקום לבחון טענותיו כדבעי. אכן, נושא זה לא עולה לדיון בפעם הראשונה, אולם נוכח טענותיו של המערער, יש מקום כי יערך דיון מקיף בפני ועדת הערר, תוך שהמערער יוכל להציג חומר מטעמו, לרבות חוות דעת, ובאופן שאחת ולתמיד, בתקווה שכך יהיה הדבר, תוכרע שאלה זו. ודוק, גם אם בחינת התגמול השוטף לא תהא לתוצאה משמעות לכאן או לכאן, עדיין זכאי המערער לעתור להכרה בקשר סיבתי בגין נרדפות. 27. נוכח האמור, אנו מורים על החזרת עניינו של המערער לועדת הערר, אשר תידרש לשאלת הקשר הסיבתי בין כריתת גידול שפיר מסוג אקוסטיק-נוירומה, אשר כתוצאה ממנו נכרת עצב השמיעה ונגרמה חירשות באוזן שמאל, לבין ההקרנות בשל מחלת הגזזת והרדיפות. על-מנת הסר ספק, אין בתוצאה זו משום חיווי דעה לגופם של דברים, לכאן או לכאן. 28. לעניין קביעת נכות על-ידי הועדה העליונה, דומה כי יש ממש בטענת המשיבה, כי לא היה מקום להשיג על החלטת הועדה העליונה בפנינו. עם זאת, דומה כי חרף התנהלותו הנטענת של המערער, יש מקום לקבוע מועד נוסף לדיון בטענותיו של המערער, ובפני הועדה הרפואית העליונה. עם זאת, על המערער להיות מודע לכך, כי ככל שלא יאפשר קיום דיון כראוי, אזי יכול ולא ניתן יהיה לקיים דיון בעניינו, על כל המשתמע מכך, ומבלי שהמערער יוכל להשיג לאחר מכן. יתר על כן, ישקול המערער אם הכרחית התייצבותו, להבדיל מהמצאת מסמכים, כך טיעונים. נוכח אשר הוחלט בנושא החזרת הדיון בשאלת הקשר הסיבתי לועדת הערר, ישקול יו"ר הועדה הרפואית העליונה, אם יש מקום להמתין לדיון בפניה, עד הכרעה בשאלת הקשר הסיבתי, אם לאו. 29. לאור כל האמור, אנו מורים כדלקמן: א. בע"ו 28251-03-13 - מוחזר הדיון לועדת הערר על-מנת שתידרש לשאלת הקשר הסיבתי, וכמפורט לעיל. ב. בע"ו 639-04-13 - מוחזר הדיון לועדה הרפואית העליונה, ובהתאם לאשר פורט לעיל. 30. אין צו להוצאות. נכותניצולי שואה