הארכת מועד להגשת בקשה לוועדה המיוחדת שהוקמה מכח סעיף 137 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005 (להלן: "חוק ההתנתקות"). המדינה, המערערת, התנגדה למתן הארכת המועד האמורה, ומכאן הערעור שלפניי. נוסחו המלא של פסק הדין הוא כדלקמן: לאחר עיון בכל טענות הצדדים - הבקשה להארכת מועד מתקבלת, ובלבד שהבקשה לועדה המיוחדת תוגש לא יאוחר מיום 21.2.13. העובדות הצריכות לעניין המשיבה, חברה בע"מ, התאגדה ונרשמה בספרי רשם החברות בחודש פברואר 2002, והפעילה מתפרה באזור התעשייה ארז בין השנים 2002 ועד לפינוי איזור התעשייה בשנת 2004. המתפרה פעלה במבנה שנבנה ע"י המשיבה על קרקע של חברת אוטו בוטיק ארז בע"מ, על פי הסדר בין המשיבה לחברה זו. בסעיף 64(א) לחוק ההתנתקות נקבע כי העסקים שפעלו באזורים המפונים זכאים לפיצוי באחד משני מסלולים, לפי בחירת הזכאי: המסלול הפיננסי, לפי שווי העסק, והמסלול הנכסי - הבוחן את שווי נכסי העסק. ברם, בסעיף 64(ב) נקבע כי לגבי עסק ש"התקופה הקובעת" לגביו היא שנה אחת בלבד, לא ניתן לבחור בפיצוי לפי השווי הפיננסי אלא במסלול הנכסי בלבד (להרחבה בעניין זה ראו, עע"ם 7792/09 כליף תעשיות (1994) בע"מ נ' הוועדה מיוחדת לפי חוק יישום ההתנתקות (16.5.12) (להלן: "פס"ד כליף"), עמודים 5 - 6). הכללים לחישוב התקופה הקובעת מופיעים בסעיף 62 לחוק ההתנתקות, ולפיו, התקופה מחושבת החל משנה לאחר השנה בה נרשם העסק, ועד לשנת 2003. לפי זה, ומאחר שהמשיבה נרשמה כחברה בשנת 2002, התקופה הקובעת לגביה היא שנה אחת בלבד, ולפיכך - לפי סעיף 64(ב) אין היא זכאית לבחור בפיצויי הפיננסי. על כן, פנתה המשיבה לוועדת הזכאות לקבל פיצוי על פי המסלול הנכסי, ובהחלטה מיום 7.5.07 קיבלה ועדת הזכאות את בקשת המשיבה ברובה ופסקה לה סך מסוים; ובהחלטה מיום 24.9.08 אישרה הועדה המיוחדת תשלום למשיבה מתוך הסכום שנפסק לה. המשיבה הגישה בקשה בבית משפט השלום להארכת מועד לאפשר לה להגיש ערעור על החלטת וועדת הזכאות, ברם בקשה זו נדחתה, כמו גם הבר"ע שהוגשה לבית המשפט המחוזי (רע"א 57082-05-12). ביום 23.9.12, הגישה המשיבה לוועדה המיוחדת את הבקשה הנוכחית, להארכת מועד להגשת בקשה לקבלת פיצוי לפי המסלול הפיננסי. הוועדה המיוחדת דחתה את בקשת המשיבה מכוח התיישנות, תוך שפירטה את חישוב תקופת ההתיישנות כך שהסתיימה ביום 18.2.10, שנתיים וחצי לפני הגשת הבקשה. לאור דחיית הבקשה, הגישה המשיבה בקשה לבית משפט השלום, מכוח סעיף 13(ב) לחוק ההתנתקות, על מנת שיתיר לה להגיש את הבקשה לוועדה המיוחדת חרף חלוף תקופת ההתיישנות והתנגדות הוועדה. לאחר שהוגשה תגובת המדינה, ניתנה החלטת בימ"ש קמא נשוא הערעור שלפניי, כפי שצוטטה לעיל. עיקרי נימוקי הערעור המערערת טוענת כי החלטת בימ"ש קמא אינה מנומקת כלל, וזאת על אף שבערעור על החלטה קודמת של בית משפט השלום (כב' השופטת א. שניידר), בה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת וועדת הזכאות (רע"א 57082-05-12), קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט בר-עם), כי על בית משפט קמא לנמק את החלטתו; וחרף זאת, ההחלטה הנוכחית עליה הוגש הערעור שלפניי, שוב לא נומקה כלל. רק מטעם זה, לטענת המערערת, יש לקבל את הערעור ולהורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא. לגופו של עניין, המערערת טוענת שהבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות, זאת מאחר שלפי סעיף 13 לחוק ההתנתקות, התקופה להגשת תביעות לפיצוי עומדת על שלוש שנים מיום הפינוי, כך שבקשת המשיבה לארכה הוגשה באיחור של שנתיים וחצי מעבר למועד האמור. כן טוענת המערערת כי הבקשה למתן ארכה אינה מגלה טעמים מיוחדים לקבלתה, וגם בשל חוסר ניקיון כפיים מצד המשיבה היה צריך לדחותה. המערערת מוסיפה כי הועדה כבר דנה בעניינה של המשיבה, וכבר נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת דרישה נוספת לוועדה, כך שמדובר בבקשת הארכה שנייה; ואף מסיבה זו יש לדחותה. עיקרי טענות המשיבה המשיבה טוענת כי עסקינן בשאלה האם על תינתן לב הזכות ל"יומה" בפני הוועדה המיוחדת אם לאו, ולא האם המשיבה תקבל פיצוי לפי המסלול הפיננסי. לטענת המשיבה, הבקשה הנוכחית להארכת מועד אינה קשורה לבקשה הקודמת, שהרי הקודמת נגעה להליך הנכסי, בעוד שהנוכחית מתייחסת להליך הפיננסי. בהתאם לכך, לא ניתן לומר שהוועדה המיוחדת כבר דנה בעניינה. ההצדקה למתן ארכה לפי המשיבה (הגם שלא נטענה בבקשה למתן ארכה שהוגשה לוועדה, אלא לפני בימ"ש שלום ולפניי), מתבססת על פס"ד כליף, בו, לשיטתה, הבהיר בית המשפט העליון לוועדה המיוחדת את רוחב גדרי סמכותה, וקבע כי על המערערת לדון בבקשות שתוגשנה אליה ולבחון את נסיבותיו הייחודיות של כל פונה. לטענת המשיבה, לאור פסק דין כליף, היא סברה כי קיימת אפשרות שוועדת הזכאות תקבל את טענתה כי יש להתחשב גם בתקופת פעילותה עוד לפני רישומה הפורמאלי, וכך יתאפשר לה לקבל פיצוי במסלול הפיננסי, המטיב יותר עמה, כאשר הסכום שכבר קיבלה במסלול הנכסי יקוזז מהסכום שתקבל עפ"י המסלול הפיננסי. לשיטתה, הסיבה לאיחור בהגשת הבקשה נעוצה בעובדה שלא היה כל טעם בהגשת בקשה לוועדה עוד לפני פס"ד כליף, שכן הוועדה נקטה בשמרנות ונצמדה להוראות החוק, ועל כן הייתה דוחה ממילא את בקשת המשיבה. אי לכך, טוענת המשיבה כי תקופת ההתיישנות החלה למעשה בענייננו רק מפס"ד כליף, ולא קודם לכן. מעבר לכל האמור לעיל, טוענת המשיבה בעיקרי הטיעון שהגישה כי בניגוד לטענת המערערת, סעיף 13 לחוק ההתנתקות, הקובע תקופת התיישנות של שלוש שנים על כל תביעה לפי אותו חוק, אינו חל על בקשות לוועדה המיוחדת, אלא רק על תביעות המוגשות אליה - כך שלמעשה אין התיישנות על כל הבקשות המוגשות לוועדה. בד בבד טוענת המשיבה, כי השאלה של הפרשנות הלשונית - מיותרת, שכן, הוועדה מוסמכת לאשר פיצוי אף למי שלא מתקיים בו תנאי מתנאי החוק, לרבות בכל הנוגע למועד הגשת הבקשות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המערערת לא טענה קודם לכן שסעיף 13 לחוק ההתנתקות חל על הוועדה המיוחדת. אם זו אכן עמדתה החדשה של המערערת, הרי שזו הטעתה את בית המשפט העליון בבקשה לקיום דיון נוסף בפרשת כליף, בכך שטענה שלפסה"ד תהיה השלכת רוחב אשר אינה ידועה, וייפתחו ענייניהם של אזרחים רבים בשנית, ומשכך יש לערוך דיון נוסף בפרשה. ההטעיה הנטענת נעוצה בכך שאם אכן חלה התיישנות, הרי שתקופת ההתיישנות כבר חלפה, וממילא לא היו מתקבלות פניות חדשות כלשהן בשל ההתיישנות; ועל כן, המדינה לא הייתה צריכה להעלות טענה זו בביהמ"ש העליון. אלא, שלטענת המשיבה, המערערת לא הטעתה את ביהמ"ש ואכן היא סברה שיוגשו אליה בקשות חדשות, למרות האמור בסעיף 13 לחוק, אלא שכעת, ובדיעבד, היא מצאה "תירוץ" שלא לדון בהן בשל התיישנות. לחילופין, יש להורות כי המערערת מושתקת מלטעון את טענת ההתיישנות בשל הפרת חובת ההגינות השלטונית. מאז הקמתה, שגתה בפרשנות סמכותה ע"פ סעיף 137(ב)(2) לחוק, ובשל שגיאתה חסמה בפני המפונים את הפנייה אליה במהלך התקופה. בדיון שהתקיים לפניי, ציינה ב"כ המערערת כי לשם קבלת הארכת המועד, על המשיבה להוכיח שני דברים: האחד, שהטענות שהיא מבקשת לטעון דומות לטענות שעלו בפס"ד כליף, והשני, שאילולא פס"ד כליף, הטענות שהיא מבקשת להעלות כעת לא היו נדונות. זאת במיוחד כאשר כל טענותיהם בנוגע לפס"ד כליף כלל לא הועלו בבקשה להארכת מועד שהוגשה לוועדה המיוחדת. כן לטענתה, במיוחד כאשר עניינה של המשיבה כבר נדון בוועדה המיוחדת, המשיבה הייתה צריכה להעלות שם את הבקשה כי יש לפצותה לפי המסלול הפיננסי. לטענת המערערת, גם לפני פס"ד כליף הייתה רשאית המשיבה להגיש לוועדה המיוחדת את הבקשה לפיצוי לפי המסלול הפיננסי. עוד השיבה ב"כ המערערת לטענה כי התיישנות מכוח סעיף 13 לחוק ההתנתקות חלה גם על הגשת בקשות לוועדה המיוחדת, שאם כטענת המשיבה אין הגבלת התיישנות, מדוע הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לפני הוועדה? אלא שהמשיבה ידעה היטב כי יש בעיה של התיישנות ולכן הגישה את הבקשה. כן הציגה ב"כ המערערת החלטה 200/2 של מנהלת סל"ע בתיק 1247 מיום 23.1.08, לגבי עסק אחר, בה הוחלט להעניק לעסק פיצוי פיננסי ולהתייחס אליו כעסק שהוקם לפני המועד שבו נרשם בפועל ברשויות, בשל הנסיבות שפורטו שם, ולאחר שהמבקש הסביר מדוע בוצע הרישום רק מאוחר יותר. הבקשה שהגיש העסק הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, והחלטת הוועדה המיוחדת ניתנה לפני פס"ד כליף, והיא מלמדת, איפוא, כי ניתן היה להגיש את הבקשה ללא קשר לפסק הדין. אציין כי מלבד הדיון שקיימתי, הגישו הצדדים השלמות טיעון בכתב. דיון והכרעה לא ניתן להתעלם מכך שפסק דינו הלקוני של בימ"ש קמא אינו מקיים את חובת ההנמקה. על חובת ההנמקה הכללית נאמר רבות בפסיקה. מדובר בחלק מהותי ובלתי נפרד מפסק הדין, אשר נועד לסייע לשופט לבחון את טענות הצדדים, לאפשר לצדדים להבין את טעמי ההכרעה ולאפשר לבית המשפט שלערעור לבחון ולבקר את פסק הדין (רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (25.3.10). אלא, שבנדון דנן קיימת גם חובת הנמקה ספציפית, מכוח סעיף 13(ב) לחוק ההתנתקות, בו נקבע כדלקמן: לבקשת תובע, רשאי בית משפט השלום בירושלים, מטעמים מיוחדים שיירשמו ולאחר שנתן למינהלה הזדמנות להשיב לבקשה, להתיק (צ"ל "להתיר"; הטעות בגוף הטקסט, ב.ג) לתובע להגיש את תביעתו אף אם חלפה התקופה האמורה בסעיף קטן (א), בתנאים שיקבע". (ההדגשה שלי, ב.ג.) תיק זה דומה בנסיבותיו לפסק דינו של סגן הנשיא כב' השופט פרקש, ברע"א 15445-11-12 מדינת ישראל הועדה המיוחדת - מנהלת תנופה נ' זקוטו בע"מ (29.1.13), אליו הפנתה ב"כ המערערת בדיון שלפניי. באופן דומה מאוד לנדון דנן, קיבל שם בית משפט קמא בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לוועדה המיוחדת, בהחלטה שנוסחה כך: "הבקשה מתקבלת ובלבד שהבקשה תוגש תך 30 ימים". בשל היעדר הנמקה, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והחזיר את התיק להנמקת בית משפט קמא. גם בנדון דנן, החלטת בית משפט קמא אינה מנומקת, ועל פני הדברים, לא נראה בחומר ובטיעונים שהוגשו לבית משפט זה כי קיימים טעמים מיוחדים לקבלת הבקשה אשר יכלו לבסס את החלטתו. בנסיבות אלה, הערעור מתקבל, במובן זה שהתיק יוחזר לבית משפט קמא, אשר ינמק מהם הטעמים המיוחדים העומדים בבסיס החלטתו להאריך את המועד. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. הארכת מועדתוכנית ההתנתקות / מפונים