דרישות סעיף 20 לחוק הבוררות, לפיהם: "פסק בוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה..". לדבריו, המסמך הרי נערך לאחר שהצדדים התייצבו בפני הבורר, וחתימתו מתנוססת על גבי הפסק בליווי תאריך יום החתימה. כמו כן, המשפט הפותח את הפסק מעיד כי המדובר בהחלטה שהתקבלה על ידי הבורר, ולא על ידי הצדדים, משנאמר על ידו: "בפני הח"מ הרב חיים ברדוגו.. הופיעו לבוררות הצדדים.. ולאחר שמיעת טענות ומענות שני הצדדים, החלטתי כדלהלן.."; ולאחריו, מפרט הבורר את החלטתו, תוך התייחסות מפורטת למלוא פרטי הסכסוך, באופן אשר אינו מותיר ספק מה הייתה החלטתו; כך שלא ניתן לפרש את המסמך כמתייחס לבוררות עתידית גרידא. בעניין זה מוסיף המבקש וטוען, כי חרף האמור בתצהירו של הבורר, אשר צורף לתגובת המשיבים לבקשת האישור, לפיו פנו הצדדים לבורר על מנת לאמת חתימותיהם על הסכם שערכו ביניהם, ותו לא; הרי שלסברת המבקש, תוכן הפסק מורה באופן חד משמעי כי אין המדובר בהסכם, אלא בפסק בוררות שניתן לאחר ניהול הליך בוררות, אשר הבורר הכריע ופסק בו. כמו כן טוען המבקש כי הכותרת "הסכם בוררות", כמשמעה בחוק הבוררות, אינה מתיישבת עם תוכן המסמך כלל. כמו כן, גם אלמוג, אשר היה צד לבוררות, מעיד כי הבורר הסכים לבקשת הצדדים לשמש כבורר בסכסוך שהתגלע ביניהם, והמסמך שהוציא מתחת ידו הינו, אפוא, פסק בוררות לכל דבר ועניין. השתלשלות תגובות הצדדים תשובת המשיבים לטענות המבקש לעיל הגיבו המשיבים ביום 09.01.13. בראשית תגובתם טוענים המשיבים כי המבקשים לא טרחו להתמודד עם שלל הטענות וראיות שהוצגו על ידם. כך למשל, התעלמו המבקשים לחלוטין משורה של ראיות המצביעות על כך כי המסמך נשוא המחלוקת בין הצדדים הינו הסכם בוררות ולא פסק בוררות. כן התעלמו מן העולה ממסמכי העברת הזכויות מן המבקש 2 למבקש 1, המעידים כי הם עצמם סברו כי המדובר בהסכם בוררות, שכן נאמר בהם: "במסגרת הסכם בוררות מיום..", וכן לא נתנו לבם למכתב ששלח בא-כוחם בעצמו למשיבים, בו חזר מספר פעמים על כך כי המדובר בהסכם. עוד בעניין זה טוענים המשיבים, כי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה ה"פסק" מקיים את דרישת סעיף 20 לחוק הבוררות, משום שחתימת הבורר אינה אלא אימות לחתימות הצדדים, הא ותו לא. לבסוף מצרפים המשיבים לתגובתם אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה בגין חשש לזיוף מסמכי הערבות על ידי המבקש. תשובת המבקשים ראשית, בתגובתם מודיעים המבקשים על הסכמתם לבקשת המשיבים 2 - 3 למחיקתם מכתבי הטענות. שנית טענו, כי במהלך הדיון בבית המשפט מיום 30.05.13 השמיעו המשיבים טענה חדשה, לפיה, אף אם תתקבל טענת המבקש כי המדובר בפסק בוררות, הרי שאין לפסק הבוררות תוקף, מאחר שלא נערך הסכם בוררות בכתב; וכיוון שטענה זו לא עלתה קודם לכן בכתבי הטענות, הרי שמדובר בהרחבת חזית. אולם, למען הזהירות ביקשו המבקשים להגיב לטענה חדשה זו, והם טענו שוב כי תוכן המסמך וחתימות הצדדים והבורר מעידים, כי המדובר בפסק ולא בהסכם. עוד טענו המבקשים, ברמה העקרונית, כי פסק בורר יכול להינתן בדרך של מתן גושפנקא של הבורר להסכמות של הצדדים, על דרך הפשרה, כפי שהבורר עצמו יכול לתת פסק על דרך הפשרה (ולראיה, מפנים המבקשים לספרה של המלומדת פרופ' סמדר אוטולנגי, "בוררות - דין ונוהל", מהדורת תש"ם- 1980, בעמוד 224). דיון והכרעה הסכם בוררות או פסק בוררות טענה מרכזית של המשיבים הנדרשת בירור היא כי המסמך הנטען על ידי המבקשים להיות פסק בוררות, אינו "פסק", כהגדרתו בחוק הבוררות, אלא המדובר בהסכם בוררות, ומשכך, לא ניתן לאשרו. סעיף 20 לחוק מגדיר את המאפיינים החיצוניים בלבד של "פסק בוררות", באומרו: פסק הבוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה; בבוררות לפני בוררים אחדים, די בחתימת רובם אם צויין בפסק ששאר הבוררים אינם יכולים או אינם רוצים לחתום עליו. ברם, דעת לנבון נקל, כי עצם היות המסמך מסמך בכתב, ואפילו חתום על ידי הבורר, אינו הופך את המסמך בהכרח לפסק בוררות, בהתחשב באופיו של "פסק" באשר הוא. כך למשל, מכתב שכתב הבורר, הנושא תאריך וחתימתו, לא יהיה ניתן לאשרו, משלא מדובר בפסק בורר. כמו כן, בטרם יינתן פסק בוררות, יש להצביע על קיומו של הליך בוררות, וכן יש להצביע על החלטה אופרטיבית בגוף הפסק, הניתנת לאכיפה (להרחבה ראו: פרופ' אוטולנגי, בעמ' 753-754 לספרה הנ"ל) בענייננו, נדמה כי המסמך נשוא המחלוקת מיום 26.05.98 מהווה מעין "ייצור כלאיים" בין הסכם בוררות לפסק בוררות. מחד, נדמה כי המדובר בהסכם בוררות: כותרת המסמך הינה "הסכם בוררות"; נכתב בראשיתו כי הסכסוך נמסר להכרעת הבורר ושני הצדדים חתומים עליו, כפי הנהוג בהסכמי בוררות; המילה "הסכם" חוזרת על עצמה פעמים רבות בגוף ההסכם, ובהתאם מצוינות בו הסכמות הצדדים; הצדדים מסמיכים את הבורר לפרש את ההסכם במקרה של חילוקי דעות בעניין פירושו; והמבקשים בעצמם לא אחת כינו את המסמך הסכם הבוררות. מאידך, למסמך ישנם גם מאפיינים של פסק בוררות: הבורר כותב בראשית המסמך כי שמע את טענות הצדדים ומעננותיהם, ולאחר מכן החליט את שהחליט, כפי שפורט בהסכם גופו; הבורר בעצמו חתום בתחתית המסמך; והמסמך מגלם בתוכו הוראות אופרטיביות אשר מכוחן יכול להיפרע המבקש 1 מאת המשיבים. בהתחשב במכלול המאפיינים של המסמך, אני מסיק כי המדובר ב"הסכם פשרה", אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי הבורר. כפי שמקובל בפרקטיקה בבתי המשפט, ישנם מקרים רבים שבעל דין יגיש תובענה, ובעקבותיה ינהלו הצדדים מו"מ אשר יוביל להסכם, ובדיון הראשון בבית המשפט - או אף בבקשה בכתב - יבקשו מבית המשפט רק לתת תוקף של פסק דין להסכם האמור ובכך לסיים את הסכסוך. ישנם כמובן גם מקרים שבית המשפט מסייע לצדדים להגיע להסכם, ואם אכן יצליחו בכך, גם אז ייעתר בית המשפט לבקשתם לתת תוקף של פסק דין להסכם, על אף שבית המשפט לא הכריע כלל וכלל בסכסוך שהונח לפתחו עם הגשת התובענה. אף במקרה דנן, במסגרת הבוררות, יש להסיק כי כך פעלו הצדדים. בראש ובראשונה מודה בכך הבורר בעצמו, בתצהירו שצורף לתגובת המשיבים לבקשת האישור, באומרו כך: אני הסכמתי לבקשתם (הכוונה לבקשת מר אמיתי ומר סויסה לאמת את חתימותיהם על ההסכם ולשמש כבורר בסכסוכים עתידיים, ב.ג.) ואכן, ביום 26 במאי 1998, נפגשתי עם הצדדים, ובעז"ה סייעתי לצדדים להגיע לפשרה מוסכמת לשביעות רצונם. ... לא היה זה פסק דין- או פסק בוררות- ולא התקיים הליך בוררות, אלא סיוע לצדדים להגיע להסכם המקובל על הצדדים, מתוך הבנה ותקווה שלא נזקק להליכים נוספים. שנית, נוסח המסמך מעיד במפורש כי המדובר בפסק בורר, שכן מצוינות בו החלטות אופרטיביות, שהצדדים בעצמם הגיעו אליהם, וקיבלו על עצמם לקיים, ואשר אושרו בחתימת הבורר, חרף העובדה כי הבורר לא הכתיבן, ולא הוא אשר "הכריע בסכסוך" כי אם הצדדים עצמם. בסוגיה זו, יפים הם דבריה של פרופ' אוטולנגי (עמודים 776-778 ): מתן פסק על סמך פשרה שהושגה בין הצדדים הנו חזיון נפרץ בין כותלי ביהמ"ש. הדעה המקובלת היא שפשרה, אפילו גרועה היא, טובה יותר מהתדיינות ממושכת, שאך מחדדת את רגשות האיבה בין הצדדים. ברם, על ביהמ"ש להקפיד ולוודא, בטרם ייתן לה גושפנקא של פסק דין, שהפשרה ניתנה לביצוע על ידי רשויות הוצאה לפועל. חוסר בהירות בעניין זה עלול לגרום לסיבוכים חדשים ולהתדיינויות נוספות בין הצדדים.... בורר, גם הוא יטה לפשר בין הצדדים, כדי להביאם לידי יישוב הסכסוך בהסכמה הדדית. לשם כך, אין הוא זקוק להסמכה מיוחדת. עמד על כך גם כב' השופט דנציגר ברע"א 9262/12 שותפות האחים סבריסקי נ' מגדל גבולות בע"מ (13.01.13) בעמ' 5 לפסק הדין: בשולי הדברים אעיר כי דומה ש"פסק הבוררות" הנטען מהווה מעין פסק פשרה על יסוד הסכמה שהושגה בין הצדדים עקב מחלוקת שנתגלעה ביניהם. הגם שיש לעודד צדדים לבוררות להגיע לפשרות, יש להקפיד כי פסק הפשרה יהיה בהיר ובר ביצוע על ידי רשויות ההוצאה לפועל (ראו והשוו: ע"א 194/74 יעקב קוחנובסקי ובניו, קבלני בנין בע"מ נ' יהודה ג'רבי, מפעלי בניה בע"מ, פ"ד כט(1) 717 (1975). על בסיס האמור ניכר, כי אין מניעה מבורר היושב בדין לתת תוקף להסכמות הצדדים, כאשר אלו נבעו מתוך רצונם החופשי וכאשר פסק הפשרה הינו בהיר וניתן לביצוע, וזאת להבדיל מכפייה לעשות פשרה, אז זקוק הבורר להסמכה מיוחדת מאת הצדדים "לפסוק בדרך של פשרה". במקרה דנן, כאמור, הגיעו הצדדים להסכמות מרצונם הטוב והחופשי, ועל כן, סבור אני כי המדובר בפסק בורר, אשר הינו "פסק פשרה", וחתימת הבורר עליו מהווה מתן גושפנקא לפשרה אליה הגיעו הצדדים. כמו כן סבור אני כי אותו פסק פשרה מקיים את דרישות החוק, הנוגעות לתצורת הפסק ולטיבו, כפי שפרטתי לעיל. שיהוי בהגשת הבקשה ושינוי נסיבות ואולם, חרף האמור לעיל, בנסיבות דנן, איני רואה לנכון לאשר את הפסק נשוא המחלוקת בין הצדדים, וזאת משום שהבקשה לאישור הפסק הוגשה בשיהוי רב, משחלפו 15 שנים מיום מתן הפסק. ראשית אציין, כי אין בידי לקבל את טענת המשיבים לפיה מכוח הוראה שיורית בחוק ההתיישנות יש להסיק כי בחלוף שבע שנים לא ניתן להגיש בקשה לאישור פסק בורר. זאת, משום שחוק הבוררות אינו מגביל את בקשת אישור פסק הבוררות בזמן, וכן לא חלה לגביה תקופת ההתיישנות הרגילה, משום שהיא אינה בגדר "תביעה", אלא דומה היא יותר לבקשה לפסק דין הצהרתי (פרופ' אוטולנגי, עמ' 914 לספרה הנ"ל). עם זאת, בדין טענו המשיבים כי בחלוף פרק זמן כה ארוך של כחמש עשרה שנה, מנועים כעת המבקשים מלעתור בבקשה לאישור פסק הבורר. בעניין זה כתבה השופטת פרוקצ'יה ברע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נגד עיריית נתניה ואח' (11.9.07), כך: אמת הדבר כי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, אינו קובע מועד מחייב החל על הזוכה בפסק בוררות, לצורך הגשת בקשה לאישורו בידי בית משפט. ... חרף האמור, אין פירוש הדבר כי אין כל הגבלת זמן שהיא על הגשת בקשה לאישור פסק בורר וכי זכותו הדיונית של הזוכה על פי הפסק עומדת לו לנצח. בעל דין שזכה בפסק בורר אמור מכוח דרישת תום הלב הדיונית, להגישו לאישור בתוך פרק זמן סביר בהינתן הנסיבות המיוחדות של המקרה הרלבנטי. בעל דין אשר במשך שנים רבות התעלם מהפסק, לא פעל על פיו, ונחזה כמי ששוב איננו עומד עליו, צפוי להיתקל בטענת מניעות דיונית שתיטען כנגדו (אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, מהד' 4, 2005, עמ' 914-16). ככל תובענה המוגשת לערכאות, כך גם בקשת זוכה לאישור פסק בורר, כפופה לכללים של תום לב וסבירות דיוניים בדרכי הגשתה הן לענין עיתוי ההגשה והן לענין תוכנה וצורתה. במקרה דנן, המבקש 1 המתין משך ארבע עשרה שנה, עד אשר פנה בא כוחו באוגוסט 2012 למשיבים בבקשה כי עליהם לקיים את התחייבויותיהם מכוח פסק הבורר משנת 1998. ראשית יש לציין כי אף המבקש 1 ובא כוחו הניחו כי יש לקיים את האמור בפסק הבורר תוך ארבע שנים, שכן במכתב אשר שיגר ב"כ המבקש 1 למשיבים כתב כך: "בתאריך 26.05.98 נערך הסכם בוררות [...] כחודש לאחר מכן, מכר דוד אלמוג את זכותו בהסכם בוררות- בידיעתכם ובהסכמתכם תוך שאתם מתחייבים למרשי לבצע את פסק הדין בתוך ארבע שנים." ולמרות האמור, הוכח כי הפנייה למשיבים נעשתה אך בשנת 2012, וזאת חרף אותו מכתב משנת 2012 בו מציין ב"כ המבקש 1 כי "מאז חלפו 14 שנה וכל הפניות של מרשי אליכם לקיים את פסק הבורר ולרשום על שמו מגרש דונם 1 לא נענו". שכן, המבקש לא הצביע על ניסיון קודם כלשהו לדרוש אכיפת פסק הבורר, ולא הוכיח כי אכן, כנטען, פנה למשיבים לצורך כך, וכי פניותיו עלו בתוהו. לפיכך, מתעוררת תמיהה מדוע לא פנה המבקש 1 למשיבים בתוך ארבע שנים מיום חתימת הפסק, קרי בין השנים 1998-2002. ומעבר לכך, טענו המשיבים כי המסמכים אשר הוצגו על ידי המבקש, בהם הם מתחייבים לקיים התחייבויותיהם בתוך ארבע שנים, הינם מזויפים, וכן הציגו תלונה שהוגשה במשטרה בגין הזיוף האמור. ולמותר לציין, כי ככל שחולפות השנים, טענת השיהוי הולכת ומתחזקת גם עקב הקושי הראייתי, המתגבר עם הזמן, לגיוס עדים, מסמכים, וכו' (ע"א 5110/05 מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג (תאריך); ע"א 8496/06 עזבון המנוח משה איסקולסקי ז"ל נ' גן-הדר קורפוריישן אינק (גן הדר קורפורציה) (04.05.08)). כמו כן מקובלת עלי טענת המשיבים, כי משך הזמן הארוך בו קפא המבקש 1 על שמריו, יצר אצל המשיבים הסתמכות כי פסק הבורר הוזנח, משלא נדרשה אכיפתו קודם לכן; ועל כן, הגשת הבקשה כעת עולה כדי חוסר תום לב ואי סבירות דיונית, המצדיקה אף היא את מסקנת המניעות. על כך יש להוסיף את שינויי הנסיבות שאירעו לטענת המשיבים משך הזמן הרב שחלף, וביניהם: "תרמית" המיוחסת למבקש 2 לטענת המשיבים, בנוגע לחתימה על ההסכם האמור, אשר התגלתה לגרסתם מיד בסמוך לחתימה על ההסכם, ובגינה נשאו המשיבים בתשלומים מרובים כלפי מספר בעלי קרקעות, ואשר המבקש 1 לא הכחישה, ומשהוא בא בנעלי המבקש 2, נדמה כי אישור הפסק יהווה חוסר צדק משווע כלפי המשיבים; והעובדה כי המבקשים מודעים, משך עשר שנים לכל הפחות, לכך שאופציית רישום הקרקע ע"ש המבקש 2 או מי מטעמו כבר אינה רלוונטית, משום שידוע להם כי רשומה על הקרקע "הערת קנייה" של האפוטרופוס, ומאז לא באו המבקשים בטענה למשיבים או למאן דהוא בעניין ביצוע ההסכם. בהקשר זה יצוין כי הערות אלה, הנוגעות לשינוי נסיבות שהועלו על ידי המשיבים, כלל לא זכו להתייחסות מצדם של המבקשים, ומכלל לאו אתה שומע הן. סיכום מכל האמור עולה כי חרף העובדה שהמדובר ב"פסק פשרה" הניתן עקרונית לאישור- נוכח השיהוי הרב שבהגשת בקשת האישור, ונוכח שינויי הנסיבות, אשר יצרו הסתמכות אצל המשיבים כי הפסק נזנח, אני דוחה את הבקשה לאישור פסק הבורר, והיא נדחית בזאת. המבקשים ישלמו למשיבים שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך 8,000 ₪. יישוב סכסוכיםמסמכיםבוררבוררות