טען כי לא היה צריך לזקוף לחובתו את אי חקירת העד המוסר בהעדר מסירה, ראוי היה לבטל את פסק הדין שניתן נגדו ולאפשר לו להתגונן כנגד התביעה. הוא היפנה לספרו של ד"ר זוסמן בעמ' 230, שם נאמר כי גם ידיעה על תוכנו של כתב בי דין שהגיע לידי בעל דין בדרך אחרת, אין דינה כדין המצאה. עוד טען כי הייתה זו המשיבה שצריכה להזמין את מוסר האזהרה ולא הוא. גם לגופו של עניין טען כי לא התגורר בנכס במועדים הרלוונטיים אלא אמו התגוררה שם והייתה המחזיקה, ועל כן עומדת לו הגנה כנגד התביעה. עוד טען כי גם אם לא התנגד להליכי גבייה, הרי שהיה הדבר כדי לשלם את חובה של אמו ולא חובו שלו. אשר על כן, ביקש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית משפט קמא, להאריך לו את המועד להגשת התנגדות וכן לקבל את ההתנגדות לגופה. טענות המשיבה המשיבה סמכה ידיה על נימוקי בית משפט קמא. היא הוסיפה וטענה כי המערער הגיש את התנגדותו לאחר המועד הקבוע בתקנות, שהינו 30 יום מיום שנודע לו על מתן פסק הדין נגדו, היינו על פתיחת תיק ההוצל"פ במקרה דנן. לטענתה, עניין זה נודע לו במהלך חקירתו בפני ראש ההוצל"פ בפתח תקווה ביום 20/05/12 ואילו ההתנגדות הוגשה רק ביום 07/08/12 ואף אם לא נביא בחשבון את ימי הפגרה, הרי שחלפו מעל 30 יום ויותר, טרם הוגשה הבקשה להארכת המועד. בפניי שבו ב"כ הצדדים על טענותיהם הנ"ל ואף היפנו אותי למסמכים שצורפו לסיכומיהם בפניי מתוך המוצגים שהוצגו זה מכאן וזה מכאן. דיון והכרעה לאחר שקילת טיעוני הצדדים מכאן ומכאן, סבורני שאין מנוס מדחיית הערעור ואבהיר. ראשית, לעניין דחיית הבקשה להארכת המועד. בית משפט קמא לא דן בפרוטרוט בהחלטתו בעובדות הצריכות לבקשה זו, אולם עובדות אלה הוצגו בפניו והן היו כמעט בלתי שנויות במחלוקת. אין חולק כי בעת חקירת היכולת שנערכה למערער ביום 20/05/12, נודע לו כי הוגשה נגדו תביעה בגין חוב ארנונה וכי בהעדר הגנה, ננקטו נגדו הליכי ההוצל"פ בגינם הוא נחקר חקירת יכולת. הדבר עולה מפושרות מפרוטוקול החקירה. הבקשה להארכת מועד הוגשה רק ביום 07/08/12 ולאחר חלוף 30 יום ויותר מיום שנודע לו על הליכי ההוצל"פ, במהלך אותה חקירה, ועל התביעה ועל כך כי אי התגוננותו בפניה הביאה לפתיחת הליכי הוצל"פ, היינו מתן פסק דין. עיינתי בתצהירו של המערער שצורף לבקשה להארכת המועד ולהתנגדות ולא מצאתי בהם נימוק כלשהו, ודאי לא נימוק שיהווה טעם מיוחד, מדוע לא הגיש את ההתנגדות תוך 30 יום מיום חקירת היכולת הנ"ל. כפי שציינתי לעיל, כב' הרשם אמנם לא דק פורטא בעובדות הנ"ל בהחלטתו, אבל בסוף החלטתו קבע באופן מפורש כי היה על המערער לעבור שתי משוכות, ביניהן משוכת הבקשה להארכת מועד ומן הנימוקים שבהחלטתו, יש לו ספק רב אם הוא עמד בנטל הנ"ל, היינו משתמע מדבריו שהמערער לא עמד בנטל הנ"ל וגם מטעם זה דחה את בקשת המערער. בקביעתו זו לא מצאתי שום טעות. בפניי טען בעניין זה ב"כ המערער כי הוא סבור שכב' הרשם לפי החלטתו ומן המשתמע ממנה בכך שדן בגופו של עניין, נתן רשות להארכת המועד. טענה זו יש לדחות וכפי שציינתי לעיל, כב' הרשם ציין כי ספק רב אם המערער עבר את משוכת הארכת המועד ומשתמע דווקא מדבריו שהמערער לא עבר את המשוכה וגם הראיות והטיעונים שעמדו בפני כב' הרשם מלמדים על כך באופן ברור. מטעם זה דין הערעור להידחות. על אף שאין צורך לצורך דחיית הערעור להידרש לטענות לגופה של ההתנגדות, אומר שניים אלה. ראשית, אינני שותף לקביעת כב' הרשם כי באשר נטען בתצהיר, הבקשה לרשות להתגונן, לא היה די מפאת שצריך היה להוסיף לתצהיר תצהירים נוספים או ראיות נוספות. קביעה זו אינה מקובלת עליי. ההלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להתגונן, לא צריך מבקש הרשות, להציג בפני בית משפט את מכלול ראיותיו ודי לו שיציג ולו בדוחק, הגנה לכאורה הראויה להישמע, כדי שתינתן לו רשות להתגונן. שנית, ספק רב עמי, אם המסירה שבוצעה הייתה מסירה כדין כדרישת התקנות. תקנה 481 אכן מאפשרת "באין אפשרות למצוא את הנמען" להמציא את כתב התביעה "לאחד מקרובי משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין, מלאו לו 18 שנים". אכן, לפי תקנה 522 (ב), מוטלת על המערער, האחראיות להודיע שברצונו לחקור את מוסר התצהיר והוא לא ביקש זאת, ברם, סבורני כי גם לאחר שהוגש תצהיר המוסר עם האזהרה שנמסרה, עולה מאותו מסמך כי לא בוצעה מסירה כדין למבקש. כל כך למה, ראשית, משום שהכתובת על גבי אישור המסירה איננה תואמת את כתובת הנכס שלפי טענת המשיבה, מתגורר בו המערער. בתצהיר לא נאמר כי לבסוף נמסרה האזהרה בכתובת הנכס בו מתגורר המערער היינו לא נתקיימה דרישת "הגר עימו". שנית, המערער בחקירתו נחקר נגדית ביוזמת המשיבה על כך והשיב כי מחמוד אחיו, לו בוצע ניסיון המסירה (והוא סירב לקבל) ,גר בבית סמוך ולא באותו בית בו הוא גר. עדות זו של המערער נתמכת בשוני בין הכתובות עליו עמדתי לעיל ואשר כב' הרשם סבר שאין לתת לו משקל, נוכח אי הזמנת המוסר לחקירה. שלא כמו כב' הרשם, אני אינני סבור שהזמנת המוסר לחקירה היה בה כדי לשנות מאומה מן הפגם הנ"ל בשוני בכתובות ובעובדה כי כתב התביעה לא הומצא לכתובת הנכס המחויב בארנונה, כמו לפי טענת המשיבה, גר המערער. על אף האמור לעיל, אין בכך כדי לשנות את תוצאת הערעור, שכן, משהובהר כי דחיית הבקשות על ידי כב' הרשם בוססה גם על אי עמידה בנטל להוכחת טעם מיוחד למתן הארכת מועד, הרי שדין הערעור ממילא להידחות וכך אני מורה. סוף דבר, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות הערעור בסכום כולל של 10,000 ₪. העירבון שהופקד בסך 2,500 ₪ יועבר למשיבה על חשבון ההוצאות שנפסקו. דיוןחקירה (בבית משפט)