הסגת גבול וניסיון התפרצות למקום מגורים

הסגת גבול וניסיון התפרצות למקום מגורים בגזר הדין מיום 13.1.13 גזר בית משפט קמא (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) על נאשם 1, טארק טוויל, עונש של 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן 5 חודשי מאסר על תנאי; על נאשם 3, עאיד רג'בי, גזר בית משפט קמא עונש של 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן 4 חודשי מאסר על תנאי; ביחס לנאשם 2, חאמד נתשה, התבקשה חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות, ואולם מאוחר יותר, משנמצא כי נאשם זה אינו מתאים לרצות עונש מאסר בעבודות שירות, הטיל עליו בית משפט קמא ביום 4.4.13 עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה של שלושה חודשים ויום אחד, וכן עונש מאסר על תנאי לתקופה שלושה חודשים. 2. הערעורים המונחים לפנינו הם ערעורו של מי שהיה בכתב האישום נאשם 1, מר טוויל (ע"פ 53376-02-13) ומי שהיה בכתב האישום נאשם 3, מר רג'בי (ע"פ 56433-02-13). למען הנוחות נמשיך לכנות את המערערים בפסק דיננו בשמות: "נאשם 1" ו"נאשם 3". הערעורים של שני המערערים שלפנינו מופנים הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין שניתן ביחס לכל אחד מהם. נעיר, כי ככל הידוע, נאשם 2 שמשפטו הסתיים לאחר שהסתיים משפטם של שני המערערים שלפנינו, לא הגיש ערעור על פסק הדין שניתן בעניינו; ומכל מקום, עניינו אינו לפנינו. נאשם 2 בבית משפט קמא, יכונה להלן: "נאשם 2". 3. בכתב האישום אותו הגישה המשיבה לבית משפט קמא נגד שלושת הנאשמים נטען על ידה, כי ביום 14.12.07 בסמוך לשעה 08:30 נכנסו שלושת הנאשמים לחצר השייכת לבניין הנמצא ברחוב ים סוף 1 בירושלים, כדי לעבור עבירה. באותן נסיבות, כך נטען, ניסו הנאשמים להתפרץ לדירה הנמצאת בבנין בכוונה לבצע גניבה או פשע. על פי הנטען בכתב האישום, שלושת הנאשמים הגיעו לדירה ברכב השייך לאחיו של נאשם 1, כשהוא נהוג על ידו, החנו את הרכב בסמוך לבנין, קפצו מעל לגדר הבנין, וניגשו לדלת של אחת מהדירות הנמצאות בבנין. בשלב זה נאשם 3, אשר לבש כפפות, החזיק פטיש ומברג באמצעותם הוא היכה על המנעול של הדירה במטרה לשבור את המנעול. בכתב האישום נטען, כי השניים האחרים תיצפתו, ומשהבחינו כי אחד השכנים מסתכל עליהם מחלון ביתו - עזבו שלושת הנאשמים את הדירה, עלו לרכב ונסעו מהמקום. 4. הראיה העיקרית עליה ביסס בית משפט קמא את הרשעתם של שלושת הנאשמים הייתה עדות ראיה של שכן המתגורר בסמוך למקום האירוע המתואר בכתב האישום. השכן, מר איסר בן מנחם, מסר בעדותו בבית המשפט, כי ביום 14.12.07 בבוקר הוא הבחין מחלון מטבח ביתו בשלושה חשודים המנסים לפרוץ לדירה הנמצאת בסמוך לדירתו. תמצית האירועים עליהם העיד מר בן מנחם תוארה בכתב האישום אשר את עיקריו הבאנו לעיל. מר בן מנחם מסר בעדותו, כי לאחר ששלושת החשודים עזבו את המקום (הואיל והבחינו בכך שאחד השכנים מסתכל עליהם), חזר אחד החשודים למגרש חניה הנמצא בסמוך, נכנס למכונית מסוג "רנו אקספרס", ונסע. מר בן מנחם רשם על פתק את מספר לוחית הזיהוי של המכונית והוא דיווח למשטרה על מה שראו עיניו. בעקבות הדיווח שמסר מר בן מנחם הגיעו למקום שוטרים, אלא שהדבר היה לאחר ששלושת החשודים כבר עזבו את המקום. 5. לבית המשפט לא הובאו ראיות לגבי פעולות חקירה שביצעה המשטרה, אם ביצעה, בעקבות הדיווח שמסר לה מר בן מנחם. זיהויים של שלושת הנאשמים נגדם הוגש כתב אישום כשלושת החשודים שביצעו את המעשים עליהם העיד מר בן מנחם, נעשה בעקבות העובדה שביום 25.12.07, היינו 11 ימים לאחר האירוע מושא כתב האישום (להלן: "האירוע הראשון"), התרחש אירוע נוסף (להלן: "האירוע השני"). לדברי מר בן מנחם, ביום 25.12.07 בבוקר הוא הבחין בשני חשודים המסתובבים בנסיבות מחשידות בסמוך לדירה שעניינה עמד במוקד האירוע הראשון. לדברי מר בן מנחם, הוא זיהה את שני החשודים כשניים מתוך שלושת החשודים שנטלו חלק באירוע הראשון. לדבריו, בשלב כלשהו עזבו השניים את המקום ונכנסו למכונית, שהיא לא אחרת מהמכונית שהייתה מעורבת באירוע הראשון. זיהוי המכונית נעשה הן לפי סוג המכונית והן לפי מספר הזיהוי שלה. בעקבות מה שראה הזעיק מר בן מנחם את המשטרה שהגיעה למקום במהירות ועצרה את שלושת יושבי המכונית. בחיפוש שנעשה במכונית נמצאו כלי פריצה. מר בן מנחם הגיע למכונית וזיהה את האדם השלישי כמי שהיה החשוד השלישי שנטל חלק באירוע הראשון. במעמד זה הציג מר בן מנחם בפני השוטר בן-לולו את הפתק שרשם באירוע הראשון ובו מספר המכונית. 6. סיכום הדברים הוא, אפוא, שמר בן מנחם זיהה את שלושת האנשים שהמשטרה עצרה בתום האירוע השני כשלושת החשודים שביצעו את המעשים עליהם העיד ביחס לאירוע הראשון - שהוא האירוע מושא כתב האישום. שלושת האנשים בהם מדובר הם שלושת הנאשמים נגדם הוגש כתב אישום לבית משפט קמא. 7. שלושת הנאשמים כפרו במיוחס להם בכתב האישום, המתייחס, כאמור, רק לאירוע הראשון. הם הכחישו שהיו נוכחים במקום האירוע או בסביבתו במועד האירוע הראשון, והעלו טענות לגבי מקום הימצאותם במועד האירוע הראשון. באשר לאירוע השני טענו הנאשמים, כי הוזמנו על ידי אדם פלוני לבצע עבורו עבודות כלשהן. הנאשמים לא יכלו למסור פרטים כלשהם לגבי זהותו של אותו אדם. 8. במוקד הדיון והבירור שהתקיימו בבית משפט קמא עמדה השאלה, אם ניתן לסמוך על זיהויו של מר בן מנחם את שלושת הנאשמים שנתפסו באירוע השני כשלושת החשודים שביצעו את המעשים שנעשו באירוע הראשון. בית משפט קמא השיב על שאלה זו בחיוב ועל כן הרשיע את שלושת הנאשמים בעבירות שיוחסו להם. המערערים שלפנינו סבורים כי בית משפט שגה בקביעתו זו, ומכאן ערעוריהם. 9. אשר לערעורים על הכרעת הדין, הרי שלא מצאנו מקום לקבלם ולשנות מהכרעת הדין. לא ראינו מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא המתבססת על האמון אותו נתן במהימנותו וביכולת הזיהוי של עד התביעה העיקרי. מר בן מנחם העיד בבית משפט קמא שהוא משוכנע ששלושת החשודים אותם ראה באירוע הראשון הם שלושת האנשים שנתפסו באירוע השני, היינו שלושת הנאשמים. מר בן מנחם דייק ואמר, כי באירוע השני, בעת שראה את שני החשודים מחלון ביתו, הוא לא היה משוכנע כי אחד מהם (הכוונה היא לנאשם 3), היה אכן אחד מהחשודים שראה באירוע הראשון. אלא שלדבריו, כאשר הוא הגיע למכונית וראה את שלושת החשודים מקרוב, זיהה בוודאות גם את הנאשם הזה. 10. בהתייחסו לעדותו של מר בן מנחם אמר בית משפט קמא, בין היתר, את הדברים הבאים: "השכן נחקר ארוכות. עדותו הייתה מפורטת, ברורה, עקבית, רציפה ונטולת סתירות. בעדותו הותיר רושם אמין מאד. מדובר בעד ראיה אובייקטיבי ונטול אינטרסים, באזרח טוב וערני, אשר עשה כל שביכולתו למגר את תופעת הפריצות באזור מגוריו, החל מקריאה למשטרה בשני האירועים, וכלה בתושייתו כשרשם את מספר הרכב, ואף נדרש להשקיע מזמנו ולהעיד במשטרה ובבית המשפט. כל אלו מחזקים את גירסתו ואת הרושם שהשאירו בעדותו ומעידים על מהימנותו" (עמ' 6 להכרעת הדין). 11. ב"כ המערערים שלפנינו מוכנים להניח כי עד התביעה העיקרי הוא אדם תם לב. אלא שלטענתם, גם אדם תם לב יכול לטעות טעות שבתום לב. לטענת ב"כ המערערים, "הכרוניקה המשפטית" מלמדת, כי לא מעט טעויות שיפוטיות נעשו בשל הסתמכות על זיהויים מוטעים של עדים תמי לב. 12. אכן, הזהירות מתחייבת. אלא שבמקרה שלפנינו, בית משפט קמא התרשם לחיוב מהעד המזהה וקבע כי "בעדותו הותיר רושם אמין מאד". האירועים עליהם העיד העד התרחשו במרחק של כ-10-15 מטרים מחלון ביתו, בתנאי ראות טובים, והם נמשכו פרק זמן שאיפשר לעד להתרשם ולקלוט את שהוא רואה. העד היה עירני למה שמתרחש, וכאמור, בית המשפט רחש לו אמון רב. 13. יודגש, כי לפחות בכל הנוגע לנאשם 1, אין מדובר רק בזיהוי שנעשה על פי מראה דמותו. בנוסף לזיהוי דמותו של נאשם זה, מר בן מנחם זיהה בוודאות את המכונית שהייתה מעורבת באירוע הראשון ומסתבר כי מכונית זו רשומה על שם אחיו של נאשם 1. מהראיות שהובאו לפני בית משפט עולה, כי נאשם 1 עושה בה שימוש רב. זיהוי המכונית מחזק, אם כן, את הראיות הקיימות נגד נאשם 1 בצורה משמעותית. כפי שציינו, לאחר שהשוטרים הגיעו למקום באירוע השני, מר בן מנחם הציג בפני השוטר בן-לולו את הפתק שרשם באירוע הראשון, ובו מספר המכונית. בנוסף, בחיפוש שנעשה במכונית נמצאו כלי פריצה. 14. ראיה המחזקת את עדות הזיהוי ביחס לשלושת הנאשמים ניתן למצוא בנסיבות האירוע השני. אף שלנאשמים לא יוחסה עבירה בקשר לאירוע השני, הרי שהימצאותם במקום הייתה בנסיבות מחשידות. בהכרעת דינו פירט בית משפט קמא באריכות את הגרסאות השונות שמסרו הנאשמים והביע חוסר אמון בדבריהם. מכאן, שהאפשרות ולפיה הנאשמים הגיעו באירוע השני כדי "להשלים את המלאכה" שהופסקה באירוע הראשון, אינה אפשרות תיאורטית. בהקשר זה יצויין, כי מהראיות שהובאו עולה שהדירה בה מדובר שייכת לתושבי חו"ל, ועל כן אין מתגוררים בה דרך קבע, דבר אשר יכול להסביר את חזרתם של הנאשמים אליה. 15. במסגרת הערעור שהוגש על ידי נאשם 3 נטען, כי טעה בית משפט קמא בכך שדחה את בקשת הנאשם להגיש דו"חות איכון ופירוט שיחות של חברת סלקום שהיו מצויים בחומר החקירה שבתיק המשטרה. הטעם להחלטת בית משפט קמא היה, שהעדים אותם היה צריך להעיד ביחס למסמכים אלה לא זומנו על ידי הנאשם לישיבה שנועדה לשמיעת פרשת ההגנה (עמודים 62-63 לפרוטוקול). בנימוקי הערעור שהגיש ביקש נאשם 3 כי בית המשפט יאפשר לו להגיש ראיות אלה בשלב הערעור (סעיפים 18-22 לנימוקי הערעור). 16. לשם ליבון טענות הנאשם בעניין זה, דחינו את מועד מתן פסק הדין שנקבע בתום הישיבה שהתקיימה לפנינו ביום 2.5.13, וזימנו ישיבה נוספת, מיוחדת, לשם בירור טענות הנאשם בעניין זה. בתום הישיבה הנוספת שהתקיימה לפנינו ביום 29.5.13 וליבון הדברים, הודיע ב"כ נאשם 3 כי הוא מוותר על טענותיו לעניין הגשת האיכונים. 17. סיכום הדברים לעניין ערעור הנאשמים על הרשעתם הוא, שלא מצאנו עילה להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא, שניתנה בעיקר על יסוד האמון הרב שהוא רחש לעד הראיה שהעיד לפניו. כידוע, הכלל הוא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מהימנות של הערכאה המבררת, ולא מצאנו כי המקרה שלפנינו נמנה על היוצאים מכלל זה. אנו מחליטים, אפוא, לדחות את הערעור על הכרעת הדין. מכאן נעבור לערעור על גזר הדין. 18. כפי שציינו בראשית פסק דיננו, בית משפט קמא גזר על נאשם 1 עונש של 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל; על נאשם 3 גזר בית משפט קמא עונש של 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל; ועל נאשם 2 נגזר עונש של 3 חודשים ויום אחד. במסגרת השיקולים ששקל לעניין מידת העונש שיש להטיל על הנאשמים שקל בית משפט קמא שיקולים כלליים הנוגעים למהות העבירה שעברו הנאשמים ונסיבותיה, ושיקולים פרטניים הנוגעים לנסיבות האישיות של כל אחד מהנאשמים, ובמיוחד לשאלת קיומו של עבר פלילי. 19. באשר לשיקולים הכלליים הביע בית משפט קמא את דעתו, כי מתחם הענישה הראוי לעבירה מושלמת של התפרצות לבית מגורים נע בין 12 ל-24 חודשים, ומתחם הענישה הראוי לעבירת ניסיון נע בין 6 ל-20 חודשים. בית משפט קמא ציין בגזר דינו את העובדה שמאז ביצוע העבירות בהן הורשעו הנאשמים חלף זמן לא מבוטל, ואולם הוא קבע כי לנאשמים יש מידה מסויימת של אחריות להימשכות ההליכים. בית משפט קמא גם ציין לקולא את העובדה שממעשיהם של הנאשמים לא נגרם כל נזק. 20. בעניינו של נאשם 1 - שנדון, כאמור, לעונש של 16 חודשי מאסר - ציין בית משפט קמא את העובדה שלנאשם זה עבר פלילי מכביד הכולל הרשעות בעבירות רכוש, וכי הוא ריצה עונשי מאסר. בית משפט קמא ציין בגזר הדין את העובדה שאת העבירה בה הורשע בתיק זה עבר נאשם 1 כאשר עונש מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו (שהופעל בתיק אחר), וכי לאחר ביצוע העבירה שעבר בתיק זה עבר נאשם 1 עבירות נוספות. "מדובר, איפוא, ברצף של עבירות המבוצעות על ידי נאשם זה, המצריכות הרחקתו מהציבור והרתעתו מפני ביצוע עבירות נוספות". 21. באשר לנאשם 3 - שנדון, כאמור, לעונש של 9 חודשי מאסר - ציין בית משפט קמא את העובדה שלנאשם זה הרשעות קודמות שרק אחת מהן בעבירת רכוש, ואף היא אינה מן השנים האחרונות. עם זאת, בית משפט קמא ציין שקיומו של עבר פלילי מצביע על כך שאין מדובר במעידה חד פעמית של נאשם זה. בכל הנוגע לנסיבות ביצוע העבירה ציין בית משפט קמא בגזר הדין, כי חלקו של נאשם זה היה החלק הדומיננטי. כפי שציינו, נאשם 3 היה מי שניסה לפרוץ לדירה, בעוד ששני הנאשמים האחרים תיצפתו. 22. לא מצאנו עילה להתערב במידת העונש שבית משפט קמא גזר על כל אחד מהנאשמים. מדובר בניסיון להתפרץ לדירת מגורים לאור יום, דבר המצביע על תעוזתם של הנאשמים. הנאשמים אף חזרו שוב למקום, בחלוף זמן לא רב, בנסיבות מחשידות. לא אחת נאמר כי עברות מסוג אלה פוגעות לא רק ברכוש עצמו, אלא בתחושת הביטחון של הציבור וביכולתו לנהל את חייו בשקט ובבטחה. אלמלא היו הנאשמים מופרעים על ידי אחד השכנים, יש להניח כי היה עולה בידם להשלים את מזימתם. 23. באשר לנאשם 1, הרי שמגיליון הרישום הפלילי שלו, הכולל 8 רישומים פליליים בנוסף לרישום שנוגע לתיק זה, אכן עולה כי מדובר באדם המעורה בפעילות עבריינית. מבין ההרשעות הרשומות בגיליון הנוגע אליו, בהן הוטלו על הנאשם עונשי מאסר בפועל, נציין, כי ביום 2.3.06 עבר הנאשם עבירות של פריצה לבנין שאינו דירה וביצוע גניבה, עליהן נדון לעונש מאסר בפועל לתקופה כוללת של 18 חודשים (רישום מס' 6); ביום 12.2.08 הוא עבר עבירות של הסגת גבול וגניבה, עליהן הוא נדון למאסר בפועל לתקופה כוללת של 16 חודשים (רישום מס' 5); ביום 20.11.08 הוא עבר עבירות של התפרצות למגורים/תפילה והחזקת כלי פריצה, עליהן הוא נדון לעונש מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים (רישום מס' 3); וביום 30.5.10 הוא עבר עבירות של התפרצות למגורים/תפילה והחזקת מכשירי פריצה, עליהן הוא נדון לעונש מאסר לתקופה כוללת של 24 חודשים (רישום מס' 2). 24. נראה, על כן, שיש ממש בקביעת בית משפט קמא כי יש צורך להרחיק נאשם זה מהציבור ולהרתיע אותו לבל ישוב לבצע עבירות נוספות. ב"כ נאשם 1 הלין על הפערים הקיימים בין העונש שהוטל על נאשם 1 לבין העונשים שהוטלו על כל אחד משני הנאשמים האחרים. אכן קיימים פערים בענישה, ואולם פערים אלה נובעים מהעובדה שגיליון הרישום הפלילי של נאשם 1 מכביד בצורה משמעותית מזה של נאשם 3, ואילו עברו של נאשם 2 היה נקי. לנוכח כל האמור, לא מצאנו עילה להתערב בעונש שבית משפט קמא השית על נאשם 1. 25. הוא הדין ביחס לעונש שבית משפט קמא הטיל על נאשם 3. אכן, העבר הפלילי של נאשם זה קל במידה משמעותית מזה של נאשם 1, ומדובר באדם נשוי שהינו אב ל-8 ילדים. ואולם מנגד, העבירה אותה עבר נאשם זה, ביחד עם שותפיו, חמורה היא, ועל פי קביעתו של בית משפט קמא נאשם 3 היה הנאשם שבפועל ניסה להתפרץ לדירה, בעוד שני הנאשמים האחרים תיצפתו. בנסיבות אלה הגענו לכלל מסקנה שאין עילה להתערב גם בעונש שבית משפט קמא הטיל גם על נאשם זה. 26. סוף דבר. מהטעמים עליהם עמדנו החלטנו לדחות את הערעורים שהגישו הנאשמים הן ככל שמדובר על הכרעת הדין והן ככל שמדובר על גזר הדין. משפט פליליהתפרצות למקום מגוריםהסגת גבולפריצה