הורשע, על פי הודאתו, במעשה מגונה באדם, הטרדה מינית ומעשה מגונה בפומבי, ונגזר עליו עונש מאסר לתקופה של 15 חודשים, מאסר מותנה לתקופה של 8 חודשים, קנס בסך 100 ₪ ופיצוי למתלוננת בסך 5,000 ₪ (ת"פ 7992/08 - הכרעת דין מיום 6.2.12 וגזר דין מיום 19.12.12). יצוין כבר עתה כי במוקד הערעור מצויה בקשת המערער להתיר לו לחזור בו מהודאתו. כתב האישום 2. נגד המערער הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים המייחסים למערער שתי עבירות של מעשה מגונה באדם שבוצעו כלפי שתי מתלוננות במקום עבודתו, הטרדה מינית ומעשה מגונה בפומבי. על פי כתב האישום, עבדו המערער וכן שתי המתלוננות במפעל רפא, המערער כאיש תחזוקה והמתלוננות כעובדות ניקיון. 3. על פי האישום הראשון המתייחס למתלוננת 1 (להלן - המתלוננת), במהלך שנת 2005, בתאריכים שאינם ידועים במדויק למשיבה, הזמין המערער את המתלוננת לחדרו לשתות קפה, ובמהלך השיחה ליטף את רגלה. המתלוננת אמרה לו להפסיק והוא התנצל. כעבור שבועיים, כאשר ניקתה המתלוננת את חדרו של המערער, חיבק המערער את המתלוננת מאחור ונישק אותה בצווארה. המתלוננת השתחררה ממנו בכוח ואמרה לו "חלאס, חלאס". כעבור מספר ימים הראה המערער למתלוננת תמונות פורנוגרפיות במחשב והציע כי ישלח לה בדואר האלקטרוני תמונות נוספות. המתלוננת הסבירה למערער כי היא אינה מעוניינת בכך ובהמשך חיבק אותה המערער חיבוק ממושך. המתלוננת הדפה את המערער והמערער אמר לה כי הוא מצטער ואינו יכול לשלוט בעצמו. כעבור מספר ימים הביא המערער למתלוננת משחה, אמר לה שהוא שם את המשחה על איבר מינו אחרי שהמתלוננת הולכת כדי שיוכל להמשיך לתפקד בעבודה, והציע כי תיתן את המשחה לחבר שלה. כעבור שבוע חשף המערער את איבר מינו לפני המתלוננת ואמר לה "תראי, את רוצה לגעת, תגעי", ובהמשך מישש את איבר מינו בידו ואונן. למחרת התנצל על מעשיו. במועד נוסף, שאינו ידוע, בעת שהיה שתוי, השכיב המערער את המתלוננת, שכב עליה וניסה לפשק את רגליה, אולם המתלוננת התנגדה ואמרה לו מדוע אתה עושה דברים כאלה, והמערער השיבה כי הוא אוהב אותה. בגין מעשים אלה ייחסה המשיבה למערער עבירות של מעשה מגונה באדם, עבירה לפי ס' 349(ג) לחוק העונשין, הטרדה מינית, עבירה לפי ס' 5 לחוק הטרדה מינית, ומעשה מגונה בפומבי, עבירה לפי ס' 345 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977. 4. על פי האישום השני המתייחס למתלוננת 2, בשנת 2004 לערך, במועד שאינו ידוע למשיבה, בעת שמתלוננת 2 ניקתה את גג מערכת המים של המפעל, עלה המערער אחריה, חיבק אותה מאחור, נגע בחזה מעל לבגדיה וליטף אותה בידיה. המתלוננת 2 הדפה אותו ממנה ואמרה לו כי היא נשואה עם ילדים ושיעזוב אותה, והמערער אמר לה שלא תדבר על כך עם איש. בגין מעשים אלה ייחסה המשיבה למערער עבירה של מעשה מגונה באדם, עבירה לפי ס' 348(ג) לחוק העונשין. מהלך הדיון בבית משפט קמא 5. לאחר דחיות מרובות, בין היתר על מנת "למצות את ההליכים עם המאשימה" נשמעה תשובת המערער לכתב האישום (לפני כב' השופט י' ברקלי). ב"כ המערער הודיע כי הקריא למערער את כתב האישום והמערער כופר בכל המיוחס לו, וכי אין טענת אליבי. ב"כ המערער ביקש שוב לדחות את הדיון על מנת להידבר עם המאשימה, ובית המשפט קבע דיון נוסף לשם קבלת תשובה מפורטת לכתב האישום. בישיבת בית המשפט הבאה הודיע ב"כ המערער שוב כי הקריא למערער את כתב האישום, כי המערער הבינו וכופר במיוחס לו וכי אין טענת אליבי. עוד הודיע כי הוא מבקש לחקור את כל עדי התביעה. בשלב זה, ובשל פרישתו של כב' השופט ברקלי, הועבר הדיון לכב' השופטת א' זיסקינד, אשר קבעה דיון נוסף לשם מתן תשובה מפורטת יותר לכתב האישום. בדיון שנתקיים, הודיע ב"כ המערער כי היה סמוך ובטוח כי הדיון ייקבע להוכחות, אולם בינתיים שוחח עם ב"כ המשיבה "ויש לי תחושה שיכול ונצליח לקדם את התיק מבלי לשמוע אותו". בית המשפט דחה, אפוא, את הדיון למועד נוסף. בישיבה העניינית הבאה הודיע ב"כ המערער לבית המשפט שוב כי המערער כופר בעובדות כתב האישום וכי הוא מבקש לחקור את כל עדי התביעה. יחד עם זאת הודיע, כי שוחח עם ב"כ המשיבה וכי קיים מתווה "שצריך לעבור אישור התביעות". בתום ישיבה זו קבע בית המשפט את הדיון לשמיעת הוכחות. 6. ימים ספורים לפני ישיבת ההוכחות, הודיעו ב"כ הצדדים לבית המשפט בכתב כי הגיעו להסדר טיעון לפיו כתב האישום יתוקן, המערער יודה בכתב האישום המתוקן ויורשע, וכי אין הסדר לענין העונש. עוד הוסכם כי יוזמן תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער. בישיבת בית המשפט שנתקיימה ביום 6.2.12 הודיעו הצדדים לבית המשפט בשנית על הסדר הטיעון והגישו את כתב האישום המתוקן. בכתב האישום המתוקן נמחק האישום השני, וכן נמחק אירוע אחד מתוך האישום הראשון (אירוע המשחה). ב"כ המערער אישר את הסדר הטיעון, והודיע כי הקריא למערער את כתב האישום המתוקן, כי הסבירו לו וכי המערער מודה בעובדותיו. המערער הצהיר אף הוא, כי כתב האישום המתוקן הוסבר לו ואף הוסבר לו כי בית המשפט אינו כפוף להסדר, וכי הוא מודה במיוחס לו. 7. על יסוד הודאת המערער בעובדות כתב האישום המתוקן הרשיע בית המשפט את המערער במעשה מגונה באדם, הטרדה מינית ומעשה מגונה בפומבי. בית המשפט הורה על הזמנת תסקיר שירות מבחן והערכת מסוכנות וקבע דיון לשמיעת הטיעונים לעונש. תסקיר שירות המבחן, דו"ח הערכת המסוכנות ותסקיר נפגעת העבירה 8. הוגשו תסקיר שירות מבחן, ודו"ח הערכת מסוכנות בעניינו של המערער. לבקשת המשיבה, הוגש גם תסקיר נפגע עבירה. שירות המבחן ציין בתסקירו כי המערער חווה בילדותו פגיעות מיניות, ואף פגע מינית באחותו הצעירה ממנו, עבירה בגינה ריצה עונש מאסר. צוין עוד כי המערער נטל "אחריות פורמאלית" למעורבותו בעבירות, והסביר כי בינו לבין המתלוננת התפתחה מערכת יחסים אינטימית ומינית במהלכה אירע האירוע הנדון. צוין כי המערער התקשה להבחין בהתנגדותה של המתלוננת, ומתיאורו עולה כי שיתפה פעולה, דבר המעיד על עיוותי חשיבה כדרך רציונאלית להסביר לעצמו את מעשיו הפוגעניים ולהפחית רגשות אשמה סמויים. שירות המבחן העריך כי את עבירותיו של המערער בתחום המיני מאפיין קושי לפרש יחסי קרבה ולשמור על גבולות. צוין כי המערער מתקשה להפגין אמפטיה למתלוננת מאחר שמתקשה לראות במעשיו פגיעה. שירות המבחן המליץ על שילובו של המערער בטיפול ייעודי לעברייני מין במסגרת צו מבחן, ועל הטלת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות לצד עונש מותנה. 9. דו"ח המרכז להערכת מסוכנות קובע כי למערער מסוכנות מינית בינונית-נמוכה. בדו"ח תוארה בדיקתו של המערער במהלכה פירט את השתלשלות העניינים עם המתלוננת. המערער ציין כי "אני עשיתי שגיאה נוספת בחיים. זה התחיל בתור השתעשעות שהובנה מאוחר יותר לא טוב". המערער ציין כי במהלך עבודתם המשותפת "נוצרה התקרבות", המתלוננת ראתה בו אוזן קשבת, "כמו אבא, קראה לי 'אבא X', היה גם קשר של מגע, נגיעות, חיבוק, נשיקה על הלחי, כמו חיבוק של עידוד, 'יהיה בסדר', ולאט לאט זה קצת היה יותר...יותר ליטופים, התקרבות, יותר חיבוקים, יותר נשיקות, ובמהלך הזמן זה כנראה הובן לא נכון על ידי שנינו...במקרים מסוימים זה היה נראה שהיא היוזמת ובמקרים מסוימים שאני הייתי היוזם, היא אמרה 'לא' ולא רצתה יותר את המגע, החיבורים, הנשיקות והליטופים...". המערער ציין כי במהלך כל החודשים שהקשר המתואר נמשך לא היתה לו תחושה שלא נוח לה או שאיננה מעוניינת בקשר, "רק בסוף אמרה שלא נוח לה ולא רוצה את זה". 10. משעומת עם כתב האישום המתוקן המתאר פגיעות מיניות, השיב: "אני יודע מה כתוב בכתב האישום אבל אני אומר לך רק אמת, המתח הזה בבית והמצב המתוח עם אשתי, שעברו שבע שנים מאז המשפט ועד היום, לא מאפשר לנו חיים תקינים, וזה מה שגרם לי בסופו של דבר להודות בכתב האישום כמו שהוא". לדבריו, במשך שנים כפר בעובדות כתב האישום ורק בדיון האחרון בבית המשפט החליט להודות, "כדי לגמור את התיק": "המשפחה לא יכולה יותר, הילדים גדולים, מבינים, אין כוח יותר. אני יודע שעשיתי שגיאה וחטאתי. התפתיתי וזה נגמר לא טוב ואני לא יכול יותר נפשית". בהמשך, משנשאל מדוע הקורבן הגישה נגדו תלונה, השיב: "הלוואי והייתי יודע. יש לי השערות, אבל אני לא רוצה שיגידו שאני משקר, או שאני הופך את הדברים שלי, אחרי שהודיתי...אני צריך להתייעץ עם עורך דין וזה מה שטענתי שש שנים, אני לא רוצה להפוך את הדברים ולפתוח מחדש...תראי, יש מצב שאתה מחבק את אשתך והיא אומרת 'לא מתאים לי'', ואתה מנסה שוב ועוזב, אז זה עבירה פלילית?...תראי, לא אכפת לי שהעו"ד יכעס וזה ישבש את מהלך המשפט שהוא מתכנן, אני יכול לומר דבר אחד, שכל מה שכתוב בכתב האישום זה לא נכון". בהמשך טען כי "היינו כמו זוג שמנהל קשר רומנטי.." ואף טען כי קיימו יחסי מין לא מלאים בהסכמת המתלוננת וחלקם ביוזמתה (בע' 6). התרשמות מעריכת המסוכנות היתה כי המערער אינו מגלה תובנה לטיב מעשיו ותוצאותיהם, הן בעבירות אותן ביצע בעבר והן בעבירות נשוא חוות הדעת, וכי בשל ליקוי ביכולתו לראות את האחר, צרכיו ורצונותיו, הוא מתקשה לזהות את פגיעתו בקורבן ולפיכך מעשיו חוזרים על עצמם. 11. בתסקיר נפגעת העבירה שהוגש, צוין כי המתלוננת עברה סדרה של הטרדות ופגיעות מיניות בתקופה רגישה בחייה, בשלהי גיל ההתבגרות, בשלב גיבוש זהותה העצמית כאדם בוגר. הפגיעה המינית הותירה אותה עם חוויה קשה של ניצול, אשר פגעה ביחסיה הזוגיים באותה תקופה, באמונתה בעצמה, בביטחון ובערך העצמי שלה וביכולתה ליצור קשרים זוגיים בריאים ונורמטיביים. חרף חלוף הזמן, המתלוננת טרם הצליחה לעבד את טראומת הפגיעה ומצבה עלול להתדרדר במצבי לחץ ומשבר. צוין כי המתלוננת זקוקה לסיוע מקצועי אשר יתמקד בעיבוד הטראומה שעברה. מהלך הטיעון לעונש וגזר הדין 12. לאחר שהוגשו התסקירים, נשמעו טיעוני הצדדים לעונש. בטיעוניו לעונש ציין ב"כ המערער שוב כי המערער הודה במסגרת הסדר טיעון בעבירות שיוחסו בכתב האישום המתוקן. עוד ציין כי בעצם ההודאה יש כדי להצביע על "מידה כזו או אחרת של הפנמה המתייחסת לעבירות שבוצעו על ידי הנאשם". המערער עצמו הוסיף ואמר: "אני מצטער אם אני קצת רועד, אולי קצת ניכרת בקולי ההתרגשות. זה די בושה. אני רוצה לדייק דבר אחד, אני לא מכיר שום דבר...אני כן בוודאי מודה וגם מתבייש וגם מכיר במעשים שעשיתי, ובהחלט הפנמתי אותם, הזכיר את זה עוה"ד, אני לא רוצה להאריך ולגזול מזמן ביהמ"ש, התובע אמר שבדו"ח כתוב שלא הפנמתי, אני זוכר שאמרתי שאני מתנצל גם בשירות המבחן וגם בדו"ח המסוכנות, אני לא מבין..." (בע' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 20.11.12). 13. בהמשך לכך התנהל דו שיח עם בית המשפט בשאלת "ההפנמה" כמפורט להלן: "ביהמ"ש: הם התכוונו לכך שחזרת על המעשים. הנאשם: זו היתה מערכת יחסים של עזרה וחברות ולאט זה התפתח למערכת יחסים רומנטית, וברגע שהבנו שזה לא טוב הפסקנו את זה. ביהמ"ש: אבל היא הבהירה שזה לא טוב. הנאשם: גם כמו במערכת יחסים בין בעל ואישה ועם חברה. ביהמ"ש: זו לא השוואה נכונה. זה בדיוק מה שלא הפנמת. זו לא חברה שלך, וזה לא בעל ואשה. זה מה שאתה לא מפנים אני רואה את זה. הנאשם: אני רוצה להמשיך את המשפט, ייתכן שלא הפנמתי את זה אז אבל הפנמתי את הטעות, שאין צורך להגיע למערכות יחסים כאלו. לא להגיע למצבים כאלה יותר. ביהמ"ש: אבל אתה מצדיק את זה. הנאשם: אני לא מצדיק. אני 7 שנים עובד כעצמאי, מבקר בעשרות בתים ביום, יש לי עשרות לקוחות, וברוך ה', אני שם קו אדום. זה לא כתוב שם, אני בהחלט מתנצל ומצטער על כל העבירה, יש לי ילדים גדולים, יש לי בת שעומדת להתחתן. זה לא יחזור לעולם. עברתי את חלק מהתהליך שהסכמתי לעבור אצל שירות המבחן עוד לפני שהיתה תלונה במשטרה, התלונה היתה חצי שנה אח"כ אבל...בתקופה הזו מול אשתי והרבנים שאני עוסק איתם, הם שמו אותי בתמונה איפה אני אמור להיות, העמידו אותי במקום, אני אדם אחר מאז לחלוטין. אני מתנצל ומוכן לבקש סליחה מהמתלוננת לפניה גם כן, אם זה מותר. ביהמ"ש: תשתדל להימנע מהמעשים האלה שהיד שלך לא תגלוש... אני מקווה שתעצור בך, ותלמד מהפעם הזאת, שלא תעשה דברים כאלה שוב. אתה מסכן אנשים צעירים ופוגע להם קשות קשות בנפש ובחיים שלהם. פגעת קשה מאוד, פגיעה שהיא עדיין לא מתוקנת מאז שנת 05' לפי הדוחות שקיבלתי. זה כנראה יימשך עוד הרבה זמן. הנאשם (משפיל מבט)". 14. בגזר דין מפורט שניתן בעניינו של המערער, קבע בית המשפט כי המערער ביצע סדרה של מעשים חמורים שנעשו במקום עבודתם המשותף של המערער והמתלוננת, וכי הגם שהאירוע אירע בשנת 2005, חוות הדעת שהוגשו בעניינו של המערער מלמדות כי גם היום המערער אינו מגלה תובנה לטיב מעשיו ותוצאותיהם ומתקשה לזהות את הפגיעה במתלוננת. זאת בשל ליקוי ביכולתו לראות את צרכיו ורצונותיו של האחר. בית המשפט הוסיף וציין כי המערער ביצע מעשים אלה חרף הרשעה קודמת בתקיפה מינית (של אחותו) משנת 94 בגינה נדון ל-15 חודשי מאסר בפועל, ואף שטען כי עבר שיקום מסוים בו הבין כי פגע בקורבן הקודם, ולמרות שפוטר מעבודתו. בית המשפט הוסיף וקבע כי בהתחשב מחד בהודיית המערער, אשר חסך זמן שיפוטי ושיתף פעולה עם שירות המבחן, ומנגד, בעברו של המערער שחזר על העבירה, בנזק החמור שנגרם למתלוננת, ובקושי של המערער בהפנמת מעשיו ובמסוכנות הנשקפת ממנו, נדרשת לגביו הרתעה ממשית ומוחשית. בית המשפט גזר, אפוא, על המערער מאסר בפועל לתקופה של 15 חודשים, מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים שירוצה אם יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו עבירה של מעשה מגונה או הטרדה מינית, קנס בסך 100 ₪ ופיצוי למתלוננת בסך 5,000 ₪. הערעור 15. המערער, אשר בינתיים החליף את סנגורו, מבקש בערעורו להתיר לו לחזור בו מהודאתו. זאת, לטענתו, בשל כפירתו העקבית באשמה המיוחסת לו. המערער טוען כי למעט פגישה ראשונית עם הסנגור שייצג אותו בבית משפט קמא, לא נפגש עמו המערער במשרדו לאורך ארבע שנות התדיינות, והם נפגשו רק באולם בית המשפט. עוד נטען כי דו"ח הערכת מסוכנות, תסקיר שירות המבחן והדיון בבית המשפט בעת הטיעונים לעונש, מעלים תמונה עקבית לפיה המערער כופר לחלוטין בעבירות המיוחסות לו. המערער טוען כי מעבר להודאה פורמאלית ולקונית, המערער כפר מהותית בכך שביצע עבירה, וטוען שכל שעשה, נעשה במסגרת מערכת יחסים רומנטית עם המתלוננת. בפני מעריכת המסוכנות אף ציין מפורשות כי כל הכתוב בכתב האישום איננו נכון. הדברים שאמר, נטען, אינם מגבשים את ההודאה הדרושה לשם הרשעה בהליך פלילי. המערער אף הסביר את הודאתו ברצון לשים קץ למתח העצום הכרוך בניהול משפטו. כפירתו עקבית וסיבתה היא טענת חפות אמיתית המלווה אותו לכל אורך הדרך. ב"כ המערער מוסיף וטוען כי בית משפט קמא לא מילא חובתו לוודא עם המערער כי הודאתו היא הודאת אמת וכי המערער הבין את משמעות הודאתו ואת התוצאות הצפויות בעקבותיה. זאת, הן בעת קבלת הודאתו הפורמאלית והן לאחר קבלת התסקירים השונים. לפיכך, ביקש המערער לבטל את הרשעתו של המערער ולאפשר לו לחזור בו מהודאתו. המערער הוסיף וטען כי בקשת התביעה לערוך תסקיר נפגע עבירה לא הועברה לתגובת הסנגוריה, ולא נשמעה עמדת המערער בענין. 16. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. המשיבה טוענת כי המערער הודה במעשים וכל מטרתו בבקשתו לחזור בו מהודאתו, היא הקלה בעונש שנגזר עליו. המשיבה מפנה לאישור המערער את הסדר הטיעון, וכן לדבריו, בעת הטיעונים לעונש, כי הוא מודה, מתבייש ומכיר במעשים שעשה (בע' 11 לפרוטוקול) וטוענת, כי גם בדו"ח הערכת המסוכנות לא חזר בו המערער מהודאתו, אלא הודה במעשים, אך מבלי לגלות תובנה לטיב המעשים ולתוצאותיהם. דיון והכרעה 17. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי בנסיבותיו החריגות והמיוחדות של המקרה שלפנינו אין מנוס מלהתיר למערער לחזור בו מהודאתו, וממילא לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית משפט קמא. 18. הבסיס הנורמטיבי לחזרה מהודאה מצוי בס' 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, הקובע כי "הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". על פי ההלכה, תתאפשר חזרה מהודאה בנסיבות חריגות בלבד. קל וחומר, כאשר הבקשה מועלית בשלב הערעור: "המשוכה גבוהה הרבה יותר כאשר מדובר בחזרה מהודיה בשלב הערעור" (ע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 13.1.11). עיתוי הגשת הבקשה לחזור מן ההודאה נקבע כשיקול מכריע בבחינת הבקשה, תוך שנעשתה הבחנה בין בקשה לחזור מהודאה המועלית לפני מתן גזר הדין, לבין בקשה המוגשת לאחר מתן גזר הדין. נקבע כי "ככלל, אין לאפשר לנאשם לבחון אם העונש שנגזר במסגרת הסדר טיעון עונה על ציפיותיו המוקדמות, ואם ייראה לו שהעונש כבד מדי - לחזור בו מן ההודיה" (ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 26.11.07). נקבע עם זאת, כי ערכאת ערעור תתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו באותם מקרים חריגים ונדירים, בהם מתרשם בית המשפט כי קיים חשש ממשי שהודאת הנאשם "לא נעשתה מתוך הבנה ורצון אמיתי" (ע"פ 3013/11 מטר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 1.2.12, ע"פ 3914/08 עאסלה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 8.9.08), או כי "נעשתה בניגוד לרצונו האמיתי, ואולי אף בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו" (ענין בשימוב, שם, בס' ט לפסק הדין, ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.5.05). אף שהדגש הושם על בחינת "רצונו החופשי והבנתו של הנאשם בשעת ההודיה" (ענין עאסלה), התיר בית המשפט העליון לנאשם, בענין בשימוב, ולאחר התלבטות, לחזור בו מהודאתו לאחר שמצא כי לאור דברים שאמר הנאשם לקצין המבחן ולעובדת הסוציאלית בכלא, מתקיים "חשש ממשי שהודאת הנאשם נעשתה...בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו", זאת בנוסף לבעייתיות שמצא בהליך ההודאה ואישור הסדר הטיעון בבית משפט קמא, וביחסו של בית המשפט לסתירה בין ההודאה בעובדות כתב האישום לבין הגרסה שנמסרה לקצין המבחן (ור' גם חוות דעתו של כב' השופט נ' הנדל לפיו "אין לשים את מרב הדגש על החשש שמא הודאת הנאשם נעשתה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו. העיקר הוא השתלשלות ההליכים בבית משפט קמא..."). 19. בענייננו, לא קם חשש כי המערער הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי או תוך שלא הבין את משמעות הודאתו. הסדר הטיעון גובש לאחר מגעים ממושכים עם המשיבה, ולאחר שהתיק נקבע לשמיעת ראיות. הסדר הטיעון הוצג לפני בית המשפט הן בכתב לפני ישיבת בית המשפט שנועדה לשמיעת הראיות, והן בעל פה בעת הדיון. בעת הדיון הצהיר גם המערער עצמו כי כתב האישום המתוקן הוסבר לו, כי הוסבר לו שבית המשפט אינו כפוף להסדר, וכי הוא מודה במיוחס לו. יתר על כן, לאורך כל הדרך, גם בפני גורמי ההערכה, חזר המערער והבהיר כי הודה במעשים במסגרת הסדר טיעון, ואף פירט את טעמיו לכך. זאת ועוד. המערער לא הביא לפני בית המשפט את גרסתו של בא כוחו הקודם, אשר ייצגו בערכאה קמא בכל המתייחס לטענותיו. לענין זה נפסק כי "אין מקום להידרש לבקשה לחזרה מהודיה בה נטען למעשה כשל ייצוג, בלא שתוצג עמדתו של עורך הדין שייצג בראשונה" (ע"פ 9145/11 מרעי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 1.5.13). יתר על כן, המערער לא העלה בערעורו כל טעם, הנעוץ בבא כוחו, בגינו יש להתיר לו לחזור בו מהודאתו. לא נטען כי הסדר הטיעון וכתב האישום המתוקן לא הוסברו לו או כי הודה בשל טעמים הנעוצים בבא כוחו. כל שנטען בענין זה הוא, כי פגישותיו עם בא כוחו לא היו במשרדו. זאת ותו לא. ניתן, אפוא, לקבוע באופן ברור, כי המערער הודה מרצונו החופשי ותוך שהוא מבין את משמעות הודאתו, את הסדר הטיעון ואת השלכותיו (ולמותר לומר כי בנסיבות אלה ובמיוחד משעה שלא צורפה עמדת בא כוחו הקודם ובאין רלבנטיות לנטען בנדון להודאה, לא נביע כל עמדה בטענות לעניין אופן הייצוג). 20. האם עולה חשש ממשי שהודאת המערער נעשתה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו? שאלה זו מעלה תמונה מורכבת: מחד גיסא, המערער טען הן לפני שירות המבחן והן לפני מעריכת המסוכנות כי ביצע את המעשים על רקע מערכת יחסים רומנטית עם המתלוננת, בהסכמתה ולעיתים ביוזמתה. יתר על כן, המערער טען מפורשות כי כל מה שכתוב בכתב האישום איננו נכון: "תראי, לא אכפת לי שהעו"ד יכעס וזה ישבש את מהלך המשפט שהוא מתכנן, אני יכול לומר דבר אחד, שכל מה שכתוב בכתב האישום זה לא נכון". המערער הוסיף וטען כי הודה רק כדי "לגמור את התיק" כי משפחתו אינה יכולה יותר. מאידך גיסא, גורמי ההערכה התרשמו כי קיים ליקוי ביכולתו של המערער לראות את האחר, צרכיו ורצונותיו, וכי יש לו קושי לפרש יחסי קרבה ולשמור על גבולות, והוא מתקשה לזהות את פגיעתו בקורבן. יש להניח כי מסקנות אלה הושפעו לא רק מן הפער בין דבריו ובין כתב האישום המתוקן בו הודה, אלא גם מהרשעתו הקודמת של המערער ומהתרשמותם הישירה מן המערער. 21. בין כך ובין אחרת, נוכח הדברים הברורים והמפורשים שאמר המערער לגורמי ההערכה, עוד לפני מתן גזר הדין, בענין חפותו, העשויים לעורר חשש כי הודאתו של המערער אינה הודאת אמת (ולא רק העדר הפנמה של הפסול במעשים), חובתו של בית המשפט היתה לדרוש מהמערער הסבר לגבי סתירה זו ולברר את אמיתות הודאתו (ענין בשימוב). בענייננו, גם בשיחתו של המערער עם בית המשפט בתום הטיעונים לעונש, המשיך המערער וטען כי "זו היתה מערכת יחסים של עזרה וחברות ולאט זה התפתח למערכת יחסים רומנטית. וברגע שהבנו שזה לא טוב, הפסקנו את זה". ומשבית המשפט אומר לו "אבל היא הבהירה שזה לא טוב", הוא משיב: "גם כמו במערכת יחסים בין בעל ואישה ועם חברה". אמירות אלה, שנאמרו כאמור לפני גזר הדין, תואמות את הדברים שנאמרו לגורמי ההערכה ואין בהם כדי להבטיח כי הודאת המערער היא הודאת אמת. 22. בנסיבות חריגות אלה, אנו מתירים למערער לחזור בו מהודאתו. פסק דינו של בית משפט קמא יבוטל והדיון יוחזר לבית משפט השלום לדיון מתחילתו. כך אנו מורים אף שאנו ערים להכבדה שעלולה להיות לכך על המתלוננות, ומן הנסיבות המיוחדות של המקרה והטעמים אותם פירטנו. משפט פליליהרשעהעבירות מיןהטרדההטרדה מינית