האם יש נכות מחשיפה לרעש. חבלת רעש גורמת לנזק לאוזן הפנימית, לכן צריך לבדוק את סף השמיעה בהולכת עצם, המבטא את כושר השמיעה של האוזן הפנימית. הפרעה בהולכת הקול באוזן החיצונית והתיכונה, שאינה קשורה לרעש אלא למחלות האוזן התיכונה, תתבטא בירידת סף בהולכת אויר. חבלת רעש מתבטאת בירידה תחושתי- עצבית בתדרים הגבוהים, ב- 3000 הרץ ומקסימלית ב- 4000 הרץ. כדי לקבוע נכות מחבלת רעש, על ירידת השמיעה להגיע או לעבור את הסף המוגדר בסעיף 72ג' - ירידה של 25 דציבל ויותר ב- 3000 הרץ וגם ב- 4000 הרץ... בבדיקת השמיעה מ- 2001 בתדר 3000 הרץ ניתן לראות סף שמיעה בתחום התקין הן בעצם והן באויר באוזן ימין. באוזן שמאל נראית שמיעה תקינה בהולכת אויר (20 דצ') ואילו בהולכת עצם הסף 25 דצ'. מצב זה לא אפשרי (ההדגשה במקור) - סף השמיעה בהולכת אויר לא יכול להיות טוב מסף בהולכת עצם, הוא רק יכול להיות זהה לו או גרוע ממנו. לכן אני מתיחס לסף בהולכת אויר, 20 דצ' כסף האמיתי בתדר 3000 באוזן שמאל לפי סדיקה זו. לכן ניתן לסכם שבדיקה זו מראה שאין נכות לפי סעיף 72ג'. בדיקת השמיעה ממכבי מ- 11.4.02 מראה סף שמיעה בתחום התקין הן באויר והן בעצם באוזן שמאל. כלומר - אין נכות באוזן זו לפי 72ג'. באוזן ימין הסף בהולכת אויר ב- 4000 הרץ הוא 25 דציבל, ובהולכת עצם 10 דציבל. לפיכך ובהנחה שיש ליקוי של 25 דציבל או יותר גם ב- 3000 הרץ (בתדר זה הוא לא נבדק) , יש , לכאורה, נכות באוזן ימין המתאימה לסעיף 72ג'. אולם ההגעה לירידת סף של 25 דציבל ב- 4000 הרץ נובעת מירידת סף של 10 דצ' בהולכת העצם (תחום נורמה) ותוספת של ליקוי הולכתי בשעור 15 דציבל בתדר זה. הולכת עצם, המבטאת ליקוי תחושתי-עצבי , היא היחידה הנפגעת בחבלת רעש (פרט לפיצוץ אדיר ההורס את כל האוזן), ולכן לו היתה בפנינו רק בדיקת שמיעה זו (ובהנחה שהיה ליקוי ג0 ב- 3000 הרץ של 25 דצ' לפחות) ניתן היה לסכם: "קיימת נכות שמיעה לפי סעיף 72ג' באוזן ימין בלבד, אך אין נכות שנגרמה עקב השירות". בתדר 3000 הרץ השמיעה לא נבדקה, אבל גם אם היתה ירידה בסף השמיעה בשעור של 25 דציבל או יותר ב- 3000 הרץ, ללא ליקוי דומה ב- 4000 הרץ בהולכת עצם לא ניתן לקבוע נכות מהשרות לפי סעיף 72ג' בהסתמך על בדיקה זו. על פי בדיקת השמיעה האחרונה, מתה"ש מ- 4.7.05, ברור שאין נכות לפי סעיף 72ג', כי בתדר 4000 הרץ הסף בתחום התקין הן בהולכת אויר (10 דצ') והן בהולכת עצם (5דצ')". משמע שלפי דר' נכטיננגל אין להכיר בכל נכות למשיב. 9. המשיב הגיש ערר על ההחלטה לועדה קמא. המדובר בהודעת ערעור קצרה ותמצית אליה לא צורפה חוות דעת רפואית. הועדה קמא נתנה למשיב אורכות להגשת כתב ערעור מתוקן וחוות דעת ומשהדבר לא נעשה הורתה בפסק דין מיום 3.5.11 על מחיקת הערעור. בהמשך, בוטל פסק הדין והוגשה הודעת ערעור מתוקנת. 10. בהודעת הערעור המתוקנת פרט המשיב את תנאי שרותו הקשים והעובדה שנפגע בשלושה אירועים מבצעיים. המשיב יליד 1973, תושב הפזורה הבדואית בגליל המערבי. בשנת 1998 עבר טירונות גששים ואולם עקב פטירת אביו הועבר לשירות בחיל החינוך ובהמשך שירת כנהג אמבולנס ונהג תובלה עד שנת 2008. לטענתו, במהלך השירות החל לסבול מירידה בשמיעה עקב חשיפה לירי ופיצוצים בפעילות המבצעית ובאימונים (זאת בנוסף לליקויים נפשיים ובעיות אורטופדיות שנגרמו לו במהלך השירות). לטענת המשיב אין חולק כי התגייס לצה"ל בבריאות תקינה ולקה בשמיעתו עקב חשיפה לרעשים ופיצוצים. 11. לתמיכה בטענותיו הגיש המשיב את חוות דעתו של ד"ר י. ברוורמן, שקבע כי המשיב סובל מליקוי שמיעה עצבי קל בתדרים הגבוהים דו צדדית ועל פי סף תדרי הדיבור היום נכותו מגיעה ל- 5%. כן ציין כי על פי הבדיקות משנת 2000 ליקוי השמיעה היה בתדרים הגבוהים ללא פגיעה בתדרי הדיבור ל-20 דצ', אולם בבדיקה האחרונה שנערכה למשיב יש הרעה במצב ולפי הבדיקות משנת 2005 נכותו בשמיעה היא 1% אולם נכון להיום - 5%. 12. באשר לטנטון קבע ד"ר ברוורמן כי מדובר בתלונה סובייקטיבית הקשורה לנזק השמיעתי ולפגיעה בתאי השערה באוזן הפנימית. לדבריו, תאורו של המשיב את הטנטון בפניו מתאים לטנטון תמידי והוא העמיד את הנכות בגין הטנטון על 10%. 13. ד"ר ברוורמן התייחס לחוות דעתו של ד"ר נכטיגל וציין כי עמדו בפניו בדיקות שמיעה רק עד שנת 2005 ובנוסף הוא התעלם מהליקוי בתדר 6000 הרץ. כן ציין כי גם ד"ר נכטיגל כתב בחוות דעתו כי יש אפשרות שלמשיב נכות באוזן ימין . 14. המערער הגיש לועדה קמא כתב תשובה, אליו צירף חוות דעת משלימה של ד"ר נכטיגל, שבה סקר ד"ר נכטיגל את שרותו של המשיב וציין כי במהלך השירות סביר שהיה חשוף לרעש ירי באימונים במהלך הכשרתו כגשש אך את כל השירות ביצע כנהג ועל פי תקנות הבטיחות בעבודה עם רעש, מקצוע הנהג לא נכלל ברשימת המקצועות בהן הנבדק חשוף ל"רעש מזיק". לדבריו, הרעש לו נחשף המשיב כנהג, ואפילו אם ביצע מטווחים תקופתיים, היה רעש מבוקר, ולא מצופה כי יזיק לאוזניים. 15. ד"ר נכטיגל אישר כי לא עמדו בפניו בדיקות שמיעה לאחר שנת 2005 אולם לדבריו, הבדיקה משנת 2011 אינה רלבנטית למצב השמיעה בעת השחרור וכי על פי הבדיקות עד שנת 2005 , לא היתה למשיב נכות שמיעה מהחשיפה לרעש. 16. ד"ר נכטיגל מפרט את תוצאות בדיקות השמיעה שנערכו למשיב (3 בדיקות) עד שנת 2005 ואת בדיקת השמיעה משנת 2011 והוא מציין כי בדיקות השמיעה עד שנת 2005 מראות ליקוי שמיעה בשתי האוזניים בתדרים גבוהים מ- 4000 הרץ והוא דו צדדי וסימטרי בשתי האוזניים, לכן הוא יכול להתאים לנזק מחשיפה מרעש ואולם, הליקוי הוא רק בתדרים גבוהים מאד , והחומרה אינה מגיעה לכדי נכות לפי סעיף 72ג', כיון שלפי סעיף זה רק ירידה בשמיעה בשעור 25 דצ' או יותר הן בתדר 3000 הרץ והן בתדר 4000 הרץ מקנה נכות. לדבריו- הוא לא התעלם מהעובדה שיש ליקוי קל דו צדדי בתדר 6000 הרץ, כפי שציין ד"ר ברוורמן, ואולם, כפי שכתב - אין ירידת סף ב- 6000 הרץ מהוה בסיס לנכות לפי סעיף 72ג' לחוק הנכים. 17. באשר לבדיקת השמיעה משנת 2011 מציין ד"ר נכטיגל כי כל בדיקות השמיעה של המשיב אינן מדוייקות ואולם הבדיקה מ- 9.3.11, עליה הסתמך ד"ר ברוורמן - שונה במהותה משלוש הבדיקות הקודמות (משנת 2001, משנת 2002 ומשנת 2005). בעוד שבשלוש הבדיקות המוקדמות רואים ירידה קלה בסף השמיעה ב- 6000 הרץ בשתי האזניים ואין ליקוי (בהולכת עצם) בתחום תדרים 1000 עד 4000 הרץ, בבדיקה האחרונה משנת 2011 יש לכאורה ירידת סף השמיעה גם ב- 3000 הרץ וגם ב- 4000 הרץ. לדבריו לא ניתן לקבל כעובדה שינוי שכזה אך לדבריו, הדבר ממילא אינו רלבנטי מאחר ומדובר בבדיקה לאחר שחרורו של המשיב. 18. באשר לטנטון ציין ד"ר נכטיגל כי בהעדר נכות שמיעה לפי סעיף 72ג' - לא ניתן להכיר בתלונת טנטון כנכות. 19. בכתב התשובה טען המערער כי החלטת קצין התגמולים מתאריך 6.10.10 (לפיה אין נכות שמיעתית בתדרים הגבוהים ואין קשר בין הירידה בשמיעה באוזן ימין ובין תנאי שירותו הצבאי של המשיב) צודקת ומבוססת על הבדיקות וחוות הדעת של הרופא המייעץ. המערער טען כי יש להעדיף את חוות דעת המומחה המייעץ מטעמו על פני חוות הדעת שהגיש המשיב. המערער הכחיש גם את תנאי השירות של המשיב, כפי שנטענו על ידי המשיב, וטען כי אין קשר בין תנאי השירות והפגימות הנטענות. 20. בישיבת יום 20.2.12 בבית משפט קמא ביקש ב"כ המשיב למנות מומחה מטעם בית המשפט. ב"כ המערער טענה כדלקמן: "אנו לא מכחישים שהוא היה חשוף לרעשים. לא מוכחש גם שיש הפרעות שמיעה כתוצאה מרעש. זה פשוט לא נכנס בהתאם לתקנות. מפנה לתקנה 72ג' מצטטת. כתוב בתקנה 3000 ו 4000. גם וגם. זה לא יכול להיות באחד מהם. יש גם פסיקה, שכאשר נידרש - נראה. יש ליקוי שמיעה בתדרים גבוהים מ- 4000 הרץ. 3000 אין. אינני יודעת מדוע עשו ב- 2001 בדיקה - לשאלת ביהמ"ש. לגבי התדרים הנמוכים - הממוצע הוא תקין לטעמנו. אבקש לבדוק את הנושא. אבקש אורכה בת 30 יום". בהחלטה מאותו מועד נקבע כי המערער "יודיע עמדתו ביחס להתקדמות תיק זה". 21. בישיבת יום 12.11.12 בבית משפט קמא, טען ב"כ המערער כי מבדיקת נתוני בדיקות השמיעה והגרפים שציין ד"ר נכטיגל , עולה כי בשנת 2001 רק האוזן הימנית עוברת את סף תקנה 72ג' ואילו הבדיקות המאוחרות יותר מצביעות כי אין נכות בשתי האוזניים. ב"כ המשיב טען כי הבדיקה משנת 2001 מצביעה על פגיעה זהה בשתי האוזניים וגם ד"ר ברוורמן מטעם המשיב אישר קביעה זו. בסיכום אותה ישיבה הציעה הועדה קמא כי המערער יכיר בקשר סיבתי בין שתי האוזניים ולא רק בגין אוזן אחת, לפי בדיקות השמיעה משנת 2001. בהחלטה מאותו מועד נקבע כי המערער יודע עמדתו עד 1.12.12. 22. בתאריך 4.12.12 ניתנה החלטת כבוד השופטת א. דגן (בפיתקית על גבי פרוטוקול ישיבת יום 12.11.12) כדלקמן: "ככל שלא תתקבל הודעה מטעם המשיב עד ליום 14.12.12. יתקבל הערעור". 23. בתאריך 19.12.12 ניתן על ידי הועדה קמא פסק דין שזה לשונו: "בהמשך להחלטות הועדה מיום 12.11.12 ומיום 4.12.12 ומאחר והמשיב לא הודיע עמדתו, אנו מורים על קבלת הערעור וקובעים כי יש קשר סיבתי בין הירידה בשמיעה בשתי האוזניים לתנאי השירות הצבאי. המשיב ישא בשכר טירחת המערער בסך 4,000 ₪ וכן בהוצאות המומחה מטעמו בהתאם לקבלה שתומצא". יוער כי בועדה קמא מי שמופיע כמערער הוא המשיב בפנינו והמערער הוא המשיב שם. 24. פסק דין זה הוא נשוא הודעת הערעור בפנינו. בהודעת הערעור טען המערער כי הועדה קמא התעלמה מההודעה שמסר ביום 16.10.12 לפיה המערער מכיר בקשר של גרימה בין השירות הצבאי של המשיב לבין הליקוי בתדרים הגבוהים באוזן ימין בלבד. הוא הוסיף והבהיר כי עמדתו באה למרות שרק בבדיקת שמיעה אחת מבין 3, נצפה ליקוי שמיעתי בתדר 4000 בלבד ורק באוזן ימין. המערער הוסיף וטען כי קביעת הקשר הסיבתי בין השירות לירידה בשמיעה בשתי האוזניים אינה עולה ממצבו הרפואי של המשיב, ועומדת בניגוד לתוצאות בדיקות השמיעה המצויות בתיקו הרפואי. לפיכך, ביקש המערער בערעורו, לבטל את החלטת הועדה קמא, ולהשאיר, בהתאם להסכמתו של המערער, את הקביעה כי רק באוזן ימין קיימת נכות בין תנאי השירות למצבו של המשיב. 25. ב"כ המשיב חזר על תאור השתלשלות החלטות הועדה קמא וטען כי הערעור אינו מגלה כל סיבה שמצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. לטענתו, אין רלבנטיות להודעת המערער מיום 16.10.12 שמתייחסת להחלטת הועדה קמא מיום 20.2.12 ולא לזו בעקבות ישיבת 12.11.12 וההחלטה הנוספת מיום 4.12.12, בה הובהר למערער כי במידה ולא תתקבל כל הודעה מטעמו - יתקבל הערעור. ב"כ המשיב טען כי המערער לא הגיש כל הודעה מטעמו ובצדק ניתן פסק הדין בהעדר תגובתו. ב"כ המשיב טען כי אי עמידת המערער במועדים הקבועים להגשת תשובה מטעמו אינה בבחינת התנהלות ראויה וכי במהלך כל ההליך השתהה המערער במתן תשובותיו. ב"כ המשיב טען כי המערער לא פירט בהודעת הערעור את הנימוקים למחדלו לאי הגשת עמדת המערער. 26. ב"כ המשיב טען כי גם לגופו של ענין יש לדחות את הערעור מאחר ואינו מגלה טעם משפטי המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. לטענתו, הועדה קמא הבהירה בהחלטותיה כי פרשנותו של המומחה מטעם המערער אינה תואמת את פרשנות חברי הועדה קמא (ששניים מחבריה הם רופאים) ולפיה מדובר בליקוי שמיעה דו צדדי ולפיכך המליץ למערער לשקול את קבלת הערעור. ב"כ המשיב טען כי לבית משפט זה, בכל הכבוד הראוי לו, אין את הכלים המקצועיים להעריך את מצבו הרפואי של המשיב , דבר אשר מצריך ידע מיוחד בתחום וכי הועדה קמא קבעה, ובצדק , את הקשר הסיבתי בין הנזק השמיעתי בשתי אוזניו של המשיב לבין שירותו הצבאי, על בסיס הממצאים הרפואיים שבתיק הרפואי - דבר שהינו בסמכות הועדה קמא בלבד. 27. לאחר סקירת פסיקה סיכם ב"כ המשיב וטען כי הערעור מופנה כולו כנגד קביעות עובדתיות של הועדה קמא, ואינו מעלה כל שאלה משפטית, ולפיכך דינו להידחות. 28. בישיבת יום 30.4.13 הוצע על ידינו כדלקמן: "ההכרה באוזן ימין תישאר על כנה. לגבי אוזן שמאל - פסק דינו של הועדה קמא יבוטל. התיק יוחזר לועדה קמא. ימונה בהסכמה אודיולוג מומחה לאבחון ליקוי שמיעה על מנת שיבדוק אם קיימת נכות באוזן שמאל של המשיב ומהי אותה נכות". ב"כ המשיב הסכים להצעה וב"כ המערער ביקש שהות למתן תשובה, ובהחלטתנו נקבע כי אם תשובת המערער תהיה שלילית - יינתן על ידינו פסק דין בהתאם לחומר שבתיק. בהמשך להחלטתנו הודיע ב"כ המערער כי : "הנכונות שלנו להכיר באוזן ימין בוועדה היתה בבחינת לפנים משורת הדין והבהרתי זאת בהודעה והרצון שלנו היה כן ואמיתי לסיים את המחלוקת שם. אנו מסכימים להחזיק את התיק לוועדה ושימונה מומחה". לאור דבריו, מהם עלה כי המערער מוכן להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שתינתן החלטה לגבי שתי האוזנים, שלא כפי שאנו הצענו, בהתחשב בכך שהמערער הסכים לנכות באוזן ימין, הורינו כי התיק נלקח על ידנו למתן פסק דין - הניתן על ידינו בזאת. דיון והכרעה: 29. אקדים ואומר שאני סבורה, כי לא היה מקום לטיעוניו של ב"כ המשיב בעיקרי הטיעון מטעמו, באשר למחדליו הפרוצדורליים של המערער. מעיון בתיק הועדה קמא עולה, כאמור כי הודעת הערעור הוגשה על ידי המשיב ביום 7.10.10 וכל שנאמר בה הוא כי מוגש ערעור על החלטת קצין התגמולים וכי נימוקי הערעור יוגשו בנפרד. ניתנה על ידי הועדה קמא החלטה הקוצבת מועד להגשת הודעת ערעור מתוקנת ובהמשך ניתנו 3 אורכות נוספות, אך ב"כ המערער לא עמד במועדים שנקצבו ולפיכך ניתן ביום 3.5.11 פסק הדין שהורה על מחיקת הערעור, לאחר שלא הוגש ערעור מתוקן חרף החלטות קודמות. ביום 8.5.11 הגיש ב"כ המשיב בקשה לביטול פסק הדין ובקשה להארכת המועד להגשת ערר מתוקן. באותו יום ניתנה על ידי כבוד השופטת א. דגן החלטה המורה על ביטול פסק הדין, כמבוקש בבקשה. ההחלטה ניתנה מבלי שנתבקשה תגובת המערער. המערער לא השיג על החלטה זו. לאור האמור - לא ראוי הוא כי משניתן פסק דין נוסף על ידי הועדה קמא, והפעם לאור מחדלי המערער - יטען ב"כ המשיב, כאמור לעיל, כי אי עמידת המערער במועדים הקבועים להגשת תשובה מטעמו אינה בבחינת התנהלות ראויה. ראוי היה כי בנסיבות אלה יודיע כי הוא מסכים לקבלת הערעור ולהחזרת הדיון לועדה קמא. 30. יוער כי המערער לא פנה לועדה קמא בבקשה לבטל את פסק הדין אלא הגיש את הערעור שבפנינו. 31. לגופו של ענין - אינני מקבלת את טענת ב"כ המשיב לפיה המדובר בערעור עובדתי וכי אין למצוא כל טעות משפטית בפסק דינה של הועדה קמא. אפילו העירה הועדה קמא, במהלך הדיונים בפניה, כי היא מפרשת באופן אחר את תוצאות הבדיקות שנערכו למשיב - הדבר לא קיבל ביטוי בפסק דינה של הועדה, ובפסק דינה אין כל הכרעה משפטית לגופו של ענין. בנסיבות אלה, ממילא ברור כי לא ניתן לערער על פסק הדין לגופו של ענין. גם אם סברה הודעה קמא כי יש מקום לקבל את הערעור וכי שגה המערער בעמדתו - היה על הועדה קמא ליתן נימוקיה לקבלת הערעור. 32. בחינת תיקו של המשיב אצל המערער מלמדת כי בשנת 2001 הגיש המשיב דוח פציעה בגין פגיעה בתאונת דרכים בתאריך 23.1.01. בדוח זה נרשם כי נפגע בגב, בראש ובצוואר. התלונה הראשונה בפני המערער על חבלת רעש היא משנת 2003, כאשר בדוח פציעה שהגיש נאמר כי בתאריך 15.8.03 נפגע באוזניו מפיצוץ. גם במסמכים רפואיים שונים בתיק, המתייחסים לפגיעה באוזניים נאמר (למשל במסמך מיום 12.6.05) כי: "לפני שנתיים ניפגע בפיצוץ, הפרשה דמית מאוזן ימין, מאז סובל מצפצופים באוזן הימנית". גם בתצהיר של המשיב, מיום 30.5.09, שהוגש בתמיכה לתביעותיו נאמר: "כמו כן, במהלך שירותי הצבאי התחלתי לסבול מירידה בשמיעה, וזאת עקב חשיפה לירי ופיצוצים רבים, הן בפעילות מבצעית והן באימונים". אין התייחסות לקשר בין תאונת הדרכים לליקויי שמיעה. 34. בחוות דעתו של ד"ר נכטיגל הוא מציין במפורש כי בדיקות השמיעה שסקר מראות ליקוי שמיעה בשתי האוזניים, אך לדבריו ליקוי זה אינו מהווה נכות. במכתב ההבהרה הוא גם מציין כי התוצאה בבדיקת השמיעה משנת 2001 באשר לאוזן שמאל אינה אפשרית מבחינה רפואית (וכלשונו - "סף שמיעה בהולכת אויר לא יכול להיות טוב מהסף בהולכת עצם, הוא רק יכול להיות זהה לו או גרוע ממנו"). 35. בחוות דעתו של ד"ר ברוורמן מטעם המשיב אין כל התייחסות לסוגיה זו של האבחנה בין "ליקוי שמיעה" לבין "נכות לפי סעיף 72ג'" ומה שנאמר על ידו בהתייחס לבדיקה משנת 2001 הוא כי: "קיים ליקוי שמיעה בצורת שנץ בתדרים הגבוהים, עם שמיעה תקינה בתדרי הדיבור". בנוסף, קביעתו של ד"ר ברוורמן באשר לנכותו של המשיב , הינה על סמך בדיקה שנערכה למשיב בשנת 2011 , אשר לא היתה רלבנטית למועד התביעה של המשיב. 36. אני סבורה כי האבחנה בין "נכות" ל"ליקוי שמיעה" היא אבחנה משפטית ולא אבחנה רפואית. בנוסף, נראה כי הכרעה על סמך המצב במועד התביעה של המשיב תהיה תיאורטית בלבד, שהרי לאחריה יהיה מקום לדון מחדש במצבו בשים לב לטענה בדבר החמרת מצב, כפי שעולה מחוות דעתו של ד"ר ברוורמן. בנוסף, בפסק דינה של הועדה קמא נקבע "קשר סיבתי בין הירידה בשמיעה בשתי האוזניים לתנאי השירות הצבאי" ואין בו כל התייחסות לסוגיית הטנטון, כך שממילא פסק הדין טעון השלמה. 37. בשים לב לכל האמור אני מציעה לעמיתי לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינה של הועדה קמא ולהורות על החזרת הדיון בערר לועדה קמא, שתמנה לצורך הכרעה, מומחה שיחווה דעתו בשאלת הפגימות להן טוען המשיב גם בשים לב למצבו כיום, והכל לגבי אוזן שמאל, שכן לגבי אוזן ימין הסכים המערער שיש להשאיר את הכרתו בפגימה באוזן זו (על אף שטען לפנינו כי הסכים לכך לפנים משורת הדין). הוצאות המומחה יוטלו על מי מהצדדים על פי שיקול דעתו של בית משפט קמא. 38. כמו כן מוצע כי חיוב המערער בהוצאות המשיב בועדה קמא יבוטל, ולא יהיה צו להוצאות בערעור. ב. בר-זיו, שופטת השופטת שושנה שטמר - אב"ד אני מסכימה. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופט דר' עדי זרנקין אני מסכים ע. זרנקין, שופט הוחלט כמפורט בפסק דינה של השופטת ברכה בר-זיו: אנו מבטלים את פסק דינה של הועדה קמא ככל שהוא מתייחס לפגימה באוזן שמאל של המשיב, ומורים על החזרת הדיון בערעור אל הועדה קמא על מנת שתמנה מומחה בתחום אף אוזן גרון שיחווה דעתו בשאלת הפגימות להן טוען המשיב, גם בשים לב למצבו היום, והכל לגבי אוזן שמאל. הוצאות המומחה יוטלו על מי מהצדדים על פי שיקול דעתו של בית משפט קמא. חיוב המערער בהוצאות המשיב בועדה קמא יבוטל, ואין צו להוצאות בערעור. נכותאוזנייםחשיפה לרעששמיעהמטרד רעש