הורשע לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בבת זוג - לפי סעיפים 380 + 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") כלפי בת זוגו (המתלוננת) ובעבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין כלפי שתי חברותיה, עבירות שבוצעו ביום 1.5.08 (להלן: "הארוע המרכזי"). באירוע זה הורשע המערער גם בעבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 482 לחוק העונשין, בעבירה של איומים כלפי המתלוננת, לפי סעיף 192 לחוק העונשין ובעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו - לפי סעיף 275 לחוק העונשין. כן הורשע המערער בעבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש בקשר עם שני אירועים נוספים מחודשים יולי ונובמבר 2007, כלפי המתלוננת. בית המשפט קמא גזר על המערער 3 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של "עבודות שרות", שני מאסרים מותנים ותשלום קנס בסך 2,500 ₪. ב. כתב האישום בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא כי הוכחו מעבר לכל ספק סביר כל העובדות שנטענו בכתב האישום, כדלקמן: ביום 1.5.08 בשעות הערב היה המערער פרוד מבת זוגו לשעבר, המתלוננת, ששהתה בדירת חברתה רחל בקרית אתא ועמן חברה נוספת בשם שירה (להלן: "הדירה"). המערער טילפן באותו ערב מספר רב של פעמים למתלוננת וביקש לפוגשה אך היא סירבה לפוגשו. סמוך לשעה 22:30 הגיע המערער - כשהוא בגילופין - סמוך לדירה וצפר עם צופר רכבו כחצי שעה ללא הפסקה. לאחר מכן ניגש המערער לדירת שכנתה של המתלוננת, דפק בחוזקה על דלתה, צלצל בפעמון, הזדהה בשם "טום קרוז" וחסם בידו את עינית הדלת. השכנה קראה למשטרה. בהמשך, ניגש המערער לדירה, קרא למתלוננת "איפה את שרמוטה, זונה", דפק בחוזקה על הדלת עד שנסדק הקיר ונגרם נזק לזגוגית של תמונה שנפלה ממנו. משפתחה המתלוננת את הדלת, נכנס המערער לדירה ותקף את שירה בכך שאחז בצווארה ודחפה, ואת רחל והמתלוננת בכך שדחפן בידיו. המערער עזב את הדירה וברחוב פגש שוטרים שהוזעקו כאמור ע"י השכנה, סרב לבקשתם להזדהות, תקף את השוטרים בכך שדחפם וברח, עד שנתפס על ידם סמוך לדירה, שם החל להשתולל, מנע מהם לאוזקו, דחפם וחבל באחד מהם בכך שגרם לו שריטות ושפשופים בידיו. בשלב זה התיז עליו השוטר פאר גז פלפל. הנאשם ברח שוב, נכנס לדירה, תקף שוב את המתלוננות רחל ושירה בכך שדחפן, "העיף" את משקפיה של שירה, ואיים על המתלוננת כי ימרר לה את החיים וירצח אותה. בהמשך, גם לאחר שנאזק ע"י השוטרים המשיך המערער להשתולל ולהתנגד למעצר. המערער הורשע עוד בכך כי בשני מועדים, בחודשים יולי ונובמבר שנת 2007, תקף את בת זוגו המתלוננת; פעם אחת בכך שדחפה ומגש זכוכית שהחזיקה נפל ונגרם לה חתך בפרק כף היד, ופעם שניה בכך שהשליך לעברה מגב ממתכת שגרם לחתך בברכה. ג. הכרעת הדין בהכרעת דינו בחן בית המשפט קמא את העדויות והראיות שהונחו בפניו ומצא כי עדי התביעה - המתלוננת, חברותיה, השכנה והשוטרים - מהימנים ואמינים. מנגד, קבע כי גירסת המערער בלתי אמינה והגדירה כ"מיתממת". לפיכך, החליט בית המשפט קמא להרשיעו בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט קמא לא סבר כי בעלילה עסקינן, תוצאת הקשר הזוגי שהיה ביניהם. לתימוכין הפנה לעובדה כי היתה זאת השכנה שהזמינה את המשטרה ולא המתלוננת או חברותיה. עדותה של השכנה שימשה את בית המשפט קמא כחיזוק לגירסת השוטרים, מאחר והשכנה כלל לא הכירה את המערער ולא היתה לה כל סיבה להעליל עליו עלילה. ב"כ הנאשם טענה כי המערער עלה לדירה פעם אחת בלבד ודפיקותיו החזקות בדלת נבעו מכך שהשוטרים התיזו עליו גז פלפל. תוך הפניה לעדות המתלוננת, ציין בית המשפט קמא כי המערער עלה לדירה פעמיים ורק בפעם השנייה היה זה לאחר שהשוטרים התיזו עליו גז פלפל, ומכאן שדפיקותיו החזקות בדלת שגרמו לנזק לקיר ולתמונה, לא נבעו מכאביו בשל התזת גז הפלפל, כפי שטענה באת כוחו. בית המשפט קמא ניתח בפרוטרוט את עדויות המתלוננת וחברותיה והפנה לכך שהמערער - גם על פי דברים שאמר באימרתו במשטרה - היה בגילופין בזמן האירוע, דבר שחיזק את הראיות בדבר התנהגותו הבריונית. עוד פרט בית המשפט קמא את הסתירות הרבות בין עדותו - "המיתממת" - לבין דברים שאמר באימרותיו בעת חקירתו במשטרה. בית המשפט קמא היה ער לכך - והזהיר עצמו הזהר היטב - כי לגבי שני האירועים מן החודשים יולי ונובמבר 2007, הראיה היחידה שהיתה בפניו היתה עדותה - המאוחרת - של המתלוננת (שמסרה על אירועים אלה לראשונה בעת חקירתה על האירוע המרכזי). אולם, לנוכח עדותו הבלתי מהימנה של הנאשם, בחר בית המשפט קמא ליתן אמון מלא בעדותה - היחידה - של המתלוננת, שנתמכה, במידה מסויימת, בתעודה רפואית לגבי אחת הפציעות לגביה סיפרה המתלוננת כשבאה לטיפול בבית החולים, כי "נפלה". בית המשפט קמא נתן אמון בעדויות השוטרים שנתמכו בעדות השכנה ולא התעלם מעובדת הרשעתו של השוטר פאר בביצוע עבירות אלימות וסחיטה כלפי אשתו וילדיו בשלן לעונש מאסר בפועל. בית המשפט קמא נתן דעתו לשורה של סתירות בעדויות העדים, אליהן הפנתה ב"כ המערער, אך קבע כי אלה אינן סתירות היורדות ל"שורשו של ענין". לדעת בית המשפט קמא ניתן להסביר את הסתירות בכך שמדובר באירוע אלים, מתמשך, עליו העידו העדים כעבור כ- 3 שנים כשכל אחד מתאר את שראה וקלט בחושיו, מזווית ראייתו "... בלהט האירוע ובשים לב למהירות בו התרחש ובלחץ שהיה שרוי בו...". לעומת עדויות השוטרים, לא הצליח המערער לספק תשובה לשאלה, מדוע יעלילו עליו כשאין ביניהם כל היכרות מוקדמת? דווקא אי ההתאמות שנמצאו בין עדויות עדי התביעה הביאו את בית המשפט קמא לקבוע, כי לא היה תיאום גירסאות. ד. הטענות בערעור בהודעת הערעור, בטיעון בעל פה ובהשלמת טיעון בכתב, התמקדה ב"כ הנאשם בסתירות שנפלו לשיטתה, בין עדויות העדים, כשלדעתה, סתירות אלה צריכות להטות את הכף לכיוון זיכויו של המערער. לעומתה, טענה ב"כ המאשימה בעל-פה ובתגובה בכתב שהוגשה ביום 21.5.13, כי לרוב לא מדובר בסתירות וגם אם ישנן כאלה, אין הן מהותיות ומכל מקום, הכרעת הדין מבוססת על קביעות מהימנות וממצאים שבעובדה, בהם, אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב ובמיוחד, כשממצאים אלה מבוססים גם על דברי עדים שרובם עדים ניטרליים כמו השכנה והשוטרים. ה. דיון והכרעה לאחר בחינה מדוקדקת של העדויות, הכרעת הדין וטענות הצדדים הגענו למסקנה כי הכרעת הדין מבוססת בעיקר על קביעת ממצאי מהימנות ואמינות בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. אי התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות נובעת מכך שהעדים לא העידו בפניה ולא ניתן להתרשם מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי כפי שעשה בית המשפט קמא. בעניין זה נפנה לנאמר בע"פ 10009/03 פלוני נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך ס"ח 171: "ההתערבות בממצאים שנקבעו על-ידי בית-משפט של דיון על יסוד התרשמות ממהימנות של עדים שהופיעו בפניו, מוגבלת למקרים יוצאי דופן, כגון מקרים בהם הגרסה העובדתית שאימץ אינה מתקבלת על הדעת...". בית המשפט קמא פעל כמצווה עליו בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), לפיו: "ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". לערכאת הערעור קשה להתרשם מ"אותות האמת" המתגלים בעדותם של העדים שאינם מעידים בפניה וזאת הסיבה העיקרית לאי התערבותה בהכרעת הדין במקרים אלה. לנושא זה התייחס לאחרונה כב' השופט נ. הנדל, לאמור: "נקודת המוצא של השביל בו פוסעת ערכאת הערעור בדונה בטענות הנוגעות לממצאים וקביעות מהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית היא בהכרעת הדין גופה. ככלל, אין ערכאת הערעור פותחת במסע מקביל לזה שעשתה הערכאה הדיונית תוך בירורן של הראיות וצירופן לכלל מסכת עובדתית מגובשת. תפקידה אחר. תפקידה של ערכאת הערעור לפסוע בשביל אותו כבשו כבר רגליה של הערכאה הדיונית תוך שהיא בוחנת שביל זה על פיתוליו ומהמורותיו, אך עושה זאת מגופו פנימה תוך בחינת שיקול הדעת שהפעילה ערכאה קמא. זהו למעשה ההיגיון המכונן את ההלכה הידועה לפיה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובשאלות מהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית". (ע"פ 6001/12 פלוני נ' מדינת ישראל (מיום 12.5.13). למעשה, ב"כ המערער מבקשת מאיתנו לפעול בניגוד להלכה המושרשת הנ"ל של בית המשפט העליון ולקיים משפט חדש, שבו נפתח ב"מסע מקביל" לזה בו צעדה הערכאה הדיונית ונקבע, לגבי עדים - שלא ראינו ולא שמענו את עדותם - ממצאי מהימנות שונים מאלה שקבע בית המשפט קמא. לא מצאנו כי נפל פגם כלשהו בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. אף שאין אנו יכולים להתרשם מאותות אמת או שקר בעדות העדים, כפי שהתרשם בית המשפט קמא, יכולנו להתרשם מן הסתירות שפורטו בהכרעת הדין בין עדות הנאשם לגירסתו בחקירה, בה הודה שבעט בדלת בחוזקה, שהיה "מסטול" ושלמעשה עלה לדירה פעמיים, בפעם הראשונה לפני שהותז עליו גז פלפל. לא מצאנו פגם בחיזוק שמצא בית המשפט קמא לעדויות השוטרים, בעדות השכנה, שהיתה עדת ראייה ניטראלית וצפתה בחלקים רבים של התנהגות הנאשם מול השוטרים ולא היתה לה כל סיבה להעליל על הנאשם, כשלא הכירה אותו עובר לאירוע. כבית המשפט קמא לפנינו, איננו סבורים כי עצם העובדה שאחד העדים המרכזיים, השוטר פאר, הורשע בעבירות אלימות וסחיטה כלפי משפחתו, פוטר מן המשטרה ומרצה עונש מאסר, יש בה כדי לפסול את עדותו מראש "באופן אוטומטי", כפי שעולה מטענות ב"כ הנאשם, במיוחד כשדבריו נתמכים בדברי עדים נוספים - שוטרים, השכנה, והמתלוננת - ובחלקם בדברי המערער עצמו באימרותיו בחקירה. אין זה ראוי כי נתייחס בערעור זה לכל סתירה, פירכה או אי התאמה אליה הפנתה הסניגורית. די שבית המשפט קמא התייחס אליהן, ולא מצאנו כי טעה בהתייחסותו, או בקביעת המהימנות שקבע. גם בנושא זה פעל ביתה משפט כמצוות המחוקק בסעיף 57 לפקודת הראיות הקובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעה עובדתית שלגביהן חלו הסתירות". זאת ועוד. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי רק סתירות מהותיות המוכוונות למטרת אמירת שקר והסתרת האמת מבית המשפט, עלולות להביא לקיומו של ספק באותן עדויות בהן נתגלו הסתירות. "יש להבחין בין 'סתירות לכאורה', הנעוצות בטבע האנושי, לבין 'סתירות אמיתיות', המעלות חשש של אמירת שקר; שרק האחרונות מכרסמות ומעמידות בספק את מהימנות העדות שבקשר אליה מתגלות הסתירות". (ע"פ 993/00 - אורי שלמה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 1111). זאת בתנאי שלא ניתן הסבר מתקבל על הדעת לסתירה שבין העדויות (ע"פ 522/71 יצחק בחג'אן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2), 158). פעמים רבות אפוא, מתגלים הבדלים מסוימים בין אימרותיהם של עדים במהלך חקירתם במשטרה ובין אימרותיהם לבין עדויותיהם בבית המשפט, וככל שהם אינם משנים את גרסתם באופן מהותי, יש להתייחס לכך כאל דבר טבעי (5869/07 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 09.09.09, פורסם ב"נבו"). בית המשפט קמא לא התעלם מסתירות אליהן הפנתה הסנגורית והסבירן בכך שהארוע היה אלים, מהיר וטראומתי, ובכך, שהעדויות ניתנו כעבור מספר שנים, כשכל אחד מן העדים מוסר את שקלטו חושיו מזוית הראיה המיוחדת שלו. הנמקה זאת של בית המשפט קמא מקובלת עלינו במלואה וניתן לעגנה בהגיון וניסיון החיים, כפי שבואר בפסיקת בית המשפט העליון: "[...] חלק מהסתירות ניתן ליישב נוכח טיבו ואופיו של האירוע שהיה מלווה באנדרלמוסיה רבתי. כמו סצנה בסרט המצולמת ממספר זוויות בקטעי זמן שונים, כך שכל אחד מהעדים רואה את הדברים ממקום עומדו, מזווית אחרת, ולעתים בנקודת זמן אחרת. יתכן כי חלק מהסתירות בדברי העדים מקורו בהעצמה והפרזה בתיאור האירועים... לא כל עד שמשקר או טועה בחלקים מעדותו יש לקבוע כי אינו דובר אמת בגרסתו המרכזית, ומכאן מלאכתה של הערכאה הדיונית לבור את התבן מן הבר, ולעתים, כשיש צורך, אף להשתמש בכלל של 'פלגינן דיבורא'. כאמור, בית משפט קמא היה מודע לכך שחלק מהעדים הם נוגעים בדבר, ובחן בזהירות את דבריהם, וממכלול העדויות והצטברותן ניתן לקבוע את מעורבותם של המערערים בהכאת המתלונן" (ע"פ 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל (מיום 14.3.12); ראו גם ע"פ 564/78 פאוזי שחאדה נ' היועמ"ש, פ"ד לג(3) 77). הוא הדין לגבי הרשעת המערער בשני מקרי האלימות נגד המתלוננת, מן החודשים יולי ונובמבר 2007, לגביהן עדותה היוותה את הראיה היחידה. מסעיף 54א לפקודת הראיות עולה כי בית המשפט רשאי להרשיע נאשם במשפט פלילי גם על סמך עדות יחידה. בהתייחס לשתי העבירות הנ"ל, טענה ב"כ המערער, בהשלמת טיעוניה בכתב, כי בית המשפט קמא החליט להרשיע את מרשה ללא "חיזוק או סיוע". דא עקא, שלפי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות "חיזוק" נדרש לעדות שותף לעבירה ו"סיוע" לעדות שותף לעבירה שהינו "עד מדינה", ואין זה המצב בענייננו. בית המשפט קמא היה ער לכך כי מדובר בעדות יחידה, הזהיר עצמו ונימק היטב - דהיינו, "פרט" בהכרעת הדין - מדוע בחר ליתן אמון בעדות המתלוננת, גם לגבי עבירות אלה, ולא מצאנו כי שגה במסקנתו במיוחד בשל חוסר האמון - המוצדק - בגירסת המערער. לאור כל האמור, אנו קובעים כי הכרעת הדין של בית המשפט קמא מפורטת ומנומקת כדבעי, היא מבוססת על קביעות מהימנות ואמינות בהן אנו, כערכאת ערעור, לא מצאנו לנכון כי נתערב, ומכאן שדין הערעור להידחות. כאמור, ב"כ המערער לא טענה כנגד גזר הדין ואנו סבורים כי גם הוא ראוי. הואיל ועל פי חוות דעתו של הממונה על עבודות שרות היה על המערער להתייצב לתחילת ביצוען ביום 03/02/2013, וריצוי עונש המאסר עוכב עד מתן פסק הדין בערעור, אנו מורים לממונה על עבודות שרות להודיענו - עד ליום 23/06/2013, את המועד החדש שבו על המערער להתייצב לתחילת ריצוי עבודות השרות. בהסכמת הצדדים תשלח המזכירות את פסק דיננו לב"כ הצדדים ולממונה על עבודות שרות. לצורך מתן החלטה בדבר ריצוי עבודות השירות יוחזר אלינו התיק על-ידי המזכירות ביום 23/06/2013 או מיד עם קבלת עמדת הממונה על עבודות השרות. משפט פליליאלימותחבלה של ממשתקיפה