בשעות הערב כאשר הגיעו לביתו על מנת לאסוף שניים מילדיהם המשותפים של המערער והמתלוננת. המערער נידון ל- 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות (כולל הפעלה בחופף ובמצטבר של 3 חודשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו) ול- 5 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין. הערעור מכוון כלפי הרשעת המערער וכלפי חומרת עונש המאסר לריצוי בעבודות שירות. ב"כ המערער טוען בהודעת הערעור ובטיעוניו בפנינו כי שגה בימ"ש קמא כאשר לא קיבל את טענות ההגנה העצמית והסילוק ממקרקעין שהעלה המערער בפניו וכאשר אימץ את הודעות המתלוננת והידיד שלה במשטרה והעדיף אותן על פני עדויותיהן בבית המשפט. ב"כ המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור כלפי הכרעת הדין וטוענת כי מדובר בערעור על ממצאים עובדתיים שקבע בימ"ש קמא על סמך אמון שנתן בדברי המתלוננת והידיד בהודעותיהם במשטרה, אותם העדיף על פני העדויות בבית המשפט כאשר לטענתם הם לא זכרו דבר מהאירוע נושא כתב האישום. כמו כן, לטענת ב"כ המשיבה, מבוססת הכרעת הדין על דחיית גרסתו של המערער מנימוקים שערכאת ערעור איננה מתערבת בהם שכן הם מבוססים על חוסר אמון שנתן בימ"ש קמא בדברי המערער. עיון בהכרעת הדין של ביהמ"ש קמא בכל הקשור להרשעתו של המערער מעלה כי היא מבוססת על אמון שנתן בימ"ש קמא בדברים שאמרו המתלוננת והידיד בהודעות שמסרו במשטרה, ואשר אומצו על ידי ביהמ"ש קמא לאחר שדחה את טענותיהם בבית המשפט כי הם לא זוכרים את מה שקרה באירוע ואת הכחשתם את הדברים שיוחסו למערער בכתב האישום. ביהמ"ש קמא צדק כאשר עשה שימוש בהוראות סעיף 10 א' לפקודת הראיות, לאחר שהמתלוננת והידיד הוכרזו כעדים עוינים שכן דברי המתלוננת והידיד בבית המשפט, כפי שהובאו בעמ' 4-3 להכרעת הדין לגבי המתלוננת ובעמ' 6-5 לגבי הידיד, מצדיקים את קביעת ביהמ"ש קמא כי מדובר בגרסאות תמוהות ובלתי משכנעות שמסרו המתלוננת והידיד בבית המשפט שנבעו באופן ברור מהחלטת המתלוננת שלא להפליל את המערער, שמשמש משענת כלכלית למתלוננת ולילדיהם המשותפים ומחששו של הידיד מהמערער (ראה נימוקי ביהמ"ש קמא בעמ' 9 למטה - 11 להכרעת הדין). איננו מקבלים את טענת ב"כ המערער לפיה טעה ביהמ"ש קמא כאשר קבע שהדברים שמסרו המתלוננת והידיד בהודעותיהם במשטרה הם דברי אמת שכן אף אנו, כמו בימ"ש קמא, התרשמנו כי קיימת התאמה בין הדברים שמסרו שניים אלה בהודעות במשטרה ת/1 ות/3 ותוכנן מצדיק את מסקנת ביהמ"ש קמא לפיה הם לא ניסו בהודעות במשטרה להשחיר את פני המערער ולפגוע בו מעבר למה שהיה מתחייב מהתנהגותו באירוע נושא הכרעת הדין. גרסתה של המתלוננת בהודעה שמסרה במשטרה נתמכת גם בדברים שאמר המערער לפיהם הוא חסם את דרכה של המתלוננת, שניסתה להיכנס לחצר ביתו, בכף ידו שהיתה צמודה לגופה. לאור כל האמור לעיל, צדק ביהמ"ש קמא כאשר קיבל כראיות את ההודעות שמסרו המתלוננת והידיד במשטרה, לאחר שהחוקרת העידה לגבי נסיבות מסירתן, לרבות הסיוע שהסתייע הידיד בפתק שעליו כתב את תוכן האיומים שהשמיע המערער, גם אם הפתק עצמו לא נתפס על ידי המשטרה. כך גם צדק בימ"ש קמא כאשר העדיף את דברי המתלוננת והידיד בהודעות במשטרה וקבע כי מדובר בדברי אמת, בניגוד לדברי השקר שמסרו בעדויותיהם בפניו. איננו מקבלים את טענת ב"כ המערער בכל הקשור לתחולת ההגנות של סילוק ממקרקעין והגנה עצמית שכן בימ"ש קמא לא האמין לגרסתו של המערער לפיה הוא פעל לאורך כל הערב מתוך דאגה לרווחת ילדיו וקבע, ובצדק, כי הוא פעל ממניעים שונים לחלוטין ולא הצליח להתגבר על הכעס שהיה בו בשל הפצעים הנפשיים שטרם הגלידו. בימ"ש קמא קבע, לאחר ששמע את עדותו של המערער, כי הוא לא הדף מסיגי גבול שביקשו לפלוש לחצר ביתו אלא שיבש את מסירת הילדים המשותפים לידי המתלוננת באמצעות מעשי אלימות, פיזית ומילולית, כלפיה וכלפי הידיד (ראה עמ' 14 להכרעת הדין). גם קביעה זו היא קביעה עובדתית שמבוססת על חוסר האמון שנתן בימ"ש קמא בדברי המערער ואין היא מצדיקה התערבותה של ערכאת ערעור. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור כלפי הכרעת הדין. באשר לערעור כלפי העונש, ב"כ המערער טוען בסעיפים 6-4 להודעת הערעור כי טעה בימ"ש קמא כאשר לא האריך את המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער שכן הוא הוטל בגין מעשים בדרגה נמוכה של עבירות האלימות ולאור נסיבותיו האישיות הקשות של המערער והפגיעה הצפויה בפרנסתו אם יצטרך לרצות מאסר, ולו בעבודות שירות. כמו כן טוען ב"כ המערער כי בימ"ש קמא שגה כאשר לא נתן משקל מספיק לעמדת המתלוננת לפיה המערער משקיע את כל מעודו בילדיהם המשותפים ומאסרו יפגע לא רק בו אלא בראש וראשונה בבני משפחתו שזקוקים לעזרתו, לרבות בשלושת אחיו שהם חולי סכיזופרניה שגרים עם המערער ותלויים בו באופן מלא. ב"כ המשיבה מתנגדת להארכת המאסר על תנאי ומצביעה על חומרת התנהגותו של המערער באירוע נושא גזר-הדין ועל הרשעותיו הקודמות בעבירות אלימות, לרבות הרשעה בעבירה של תקיפה שבה הורשע המערער זמן קצר לפני העבירות נושא גזר-הדין. עיון בגזר-הדין של ביהמ"ש קמא מעלה כי הוא התייחס בחומרה ראויה להתנהגותו של המערער כאשר קבע שמדובר בפגיעה ממשית, גם אם לא מרף החומרה העליון. ביהמ"ש קמא זקף לזכות המערער את העובדה שלא מדובר באירוע אלים שתכנן מראש או בעימות שיזם עם המתלוננת והידיד ומתחם הענישה שבין מאסר על תנאי ושל"צ לבין 10 חודשי מאסר בפועל מקובל עלינו. בימ"ש קמא התחשב, ובצדק, לחומרת העונש, בעברו הפלילי של המערער ובמיוחד בהרשעתו בתקיפת עובד חברת חשמל שבא לנתק את זרם החשמל בדירתו בשל אי תשלום חוב, נושא ת"פ 30049-03-10 (בימ"ש שלום נתניה) שכתב האישום וגזר הדין בו צורפו להודעת הערעור, שכן מדובר בגזר דין שניתן זמן קצר יחסית לפני האירוע נושא גזר הדין שבפנינו. בימ"ש קמא זקף לקולת העונש את דברי המתלוננת באשר לתפקודו של המערער והנזק שייגרם לבני המשפחה כתוצאה ממאסרו ואת נסיבותיו האישיות, ובצדק, לא האריך את המאסר על תנאי שתלוי ועומד נגד המערער שכן אין בנסיבות הנ"ל משום נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת המאסר על תנאי. בימ"ש קמא הקל עם המערער במידה הראויה כאשר קבע שמרבית המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער יופעל בחופף לעונש מאסר שהטיל על המערער בגין העבירות נושא גזר-הדין, כך שיוכל לרצות את המאסר בעבודות שירות ובכך תיגרם פגיעה קטנה יותר למשפחתו של המערער. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים גם את הערעור כלפי גזר הדין. המערער יתייצב בפני הממונה על עבודות שירות לקליטה והצבה ביום 8.10.13 בשעה 08:00 בנציבות שב"ס ברמלה, והתנאים שנקבעו לעיכוב ביצוע עבודות השירות יעמדו בתוקפם עד לסיום עבודות השירות. משפט פליליאלימותתקיפה בנסיבות מחמירותהרשעהתקיפה