המרצת פתיחה להצהיר על עדיפות זכויות המבקשת להירשם כבעלים בלעדי של בית במושב על פני זכות המשיבה 1 (להלן: "קרנית"), להיפרע ממחצית הנכס את חובו הפסוק של בעלה לשעבר, המשיב 4, שבגינו הטילה קרנית עיקול על זכויותיו. הרישום הקיים בספרי ממ"י משקף זכויות בשיעור מחצית לכל אחד מבני הזוג. עפ"י הסכם גירושין מיום 3.9.08 אמור חלקו של הבעל לעבור אף הוא על שם המבקשת. מדובר, איפוא, בתביעה שלפי "הלכת מזל אהרונוב" (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4), 199). המבקשת טוענת כי עניינה משתבץ בגדרי ההלכה הפסוקה דנן, משמע, זכותה המהותית להירשם כבעלים של מחצית הזכויות, שהיתה שייכת לבעלה, כפי שהתגבשה בהסכם הגירושין, שאושר ע"י ביה"ד הרבני, גוברת, מכח דיני היושר, על העיקול המאוחר יותר שהוטל מטעם קרנית, טרם שבוצעה העברת הזכויות על שמה. קרנית מתנגדת לבקשה, ונימוקיה יפורטו בהמשך. המשיב 3 - בנק מזרחי, שלזכותו רשומה משכנתא על הבית, אינו נוקט עמדה בשאלה הספציפית של התחרות בין הסכם הגירושין לבין העיקול, בכפוף להבטחת זכויותיו שבזיקה להלוואה המובטחת במשכנתא ולקיום דרישותיו השונות, ואף המבקשת אינה מתכחשת לזכויות אלה ולקדימותן. ממ"י - המשיב 2, אינו נוקט, אף הוא, עמדה במחלוקת שבין הצדדים הישירים, המבקשת וקרנית, כפוף, כמובן, למילוי כל התנאים והדרישות הרגילים הכרוכים בהשלמת העברת הזכויות שהמבקשת חפצה לבצע. המשיב 4 - בעלה לשעבר של המבקשת, מסכים למתן הסעד נשוא ההמ"פ. טענות קרנית כנגד המבקשת להדיפת בקשתה ועל מנת לדחות תביעתה, מושתתות על מספר אדנים. האחד - מדובר בהסכם גירושין שנועד להבריח נכסי הבעל החייב מנושיו. השני - הלכת אהרונוב אינה חלה משום שאין מדובר בעיקול המאוחר להתחייבות האובליגטורית המקנה זכויות שביושר למבקשת, אלא, בסיטואציה הפוכה, של עיקול קודם והעברת זכויות מאוחרת. השלישי - חוסר תום לב של המבקשת, אשר היתה מודעת לכך שמדובר בהברחת נכסים מחשש לעיקולם, וכי הדבר משתקף מפרוטוקול הדיון בביה"ד הרבני. הרביעי - המבקשת אחראית לחובות בעלה מכח הלכת השיתוף שבין בני זוג. החמישי - מדובר בהענקה אסורה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, ובדעת קרנית להגיש לבימ"ש המוסמך בקשה למתן צו כינוס כנגד המשיב 4 ולעתור לביטול ההענקה, על כן, יש לעכב הדיון בתובענה זו. השישי - ההעברה נשוא הסכם הגירושין נעשתה בניגוד לשיעבוד הרשום לזכות הבנק המשיב 3, ועל כן ממילא אינה תקפה. לשם דיון והכרעה בטענות הללו, יש להקדים ולהבהיר את לוח הזמנים הרלוונטי, ואת מקור החוב הפסוק שבגינו הוטל העיקול מטעם קרנית. כפי שיפורט להלן, קביעת העובדות החיוניות הללו, שלמעשה אינן אמורות להיות במחלוקת ושלא היתה צפויה להיות בעייתית, הפכה למורכבת מעט, משום, שלמרבה הצער, המידע והטיעונים שהונחו בפני ביהמ"ש מטעם קרנית, לא היו מדוייקים, ואף מטעים. יש לקוות שמדובר בתקלות שבתום לב, אולי בחוסר זהירות ואף התרשלות בבדיקת הדברים, ובקיום החובה להציגם בפני ביהמ"ש במלואם ובמדוייק. התמונה שהתבררה, לבסוף, היא כדלקמן: בשנת 2001 הפעיל המשיב 4 מונית שהיתה מעורבת בתאונת דרכים, שבה נפגעו נוסעים, ולא היה לו כיסוי ביטוחי תקף. קרנית נדרשה, לפיכך, לפצות הנפגעים. במסגרת אחת התביעות שהוגשו נגדה, שיגרה קרנית הודעת צד שלישי למשיב 4, וביום 26.7.04 ניתן פס"ד שחייב את קרנית לפצות הנפגעת, ואת המשיב 4 (להלן גם: "החייב") לשפותה בסכום הפיצוי. קרנית נקטה הליכי הוצל"פ כנגד החייב והוטל עיקול אצל ממ"י על זכויותיו בבית (להלן:"העיקול הראשון"). עיקול זה נרשם ביום 23.4.06. לאחר שנחתם הסכם פשרה בין החייב לקרנית, ביום 16.4.08, והחוב סולק כנגד תשלום של כ - 39,000 ₪, בוטל העיקול. ראש ההוצל"פ החליט על כך ביום 4.5.10, וההחלטה הומצאה לממ"י ביום 12.6.06. מחיקת העיקול בספרי המינהל נעשתה רק ביום 4.11.10. בין לבין, ביום 3.9.08, נכרת הסכם הגירושין, שבמסגרתו עוגנה העברת זכויות החייב בבית על שם המבקשת. פרוטוקול ביה"ד הרבני הוא מיום 9.9.08. מאחר שקרנית פיצתה נפגעים נוספים בתאונה, היא הגישה נגד החייב תביעת שיפוי נוספת וחדשה . פסק הדין בתביעה זו ניתן ביום 16.6.09, ובעקבותיו נפתח תיק הוצל"פ חדש ונוסף , כנגד החייב, והוטל עיקול שני, על סכום של כמעט 400,000 ₪ (להלן: "העיקול השני"), זאת ביום 29.8.11, והוא נרשם בספרי ממ"י ביום 7.9.11. עיקול זה לא בוטל, והוא זה שהמשך קיומו מונע, בין השאר, את השלמת רישום זכויות החייב בבית על שם המבקשת, מכח הסכם הגירושין, כאשר אין חולק שפניית בא כוחה למינהל כדי לאפשר ולקדם רישום זה, נעשתה כאשר העיקול השני כבר היה רשום ומעוגן. מערך העובדות דנן, נפקותו למחלוקות נשוא המשפט, היא כדלקמן: 1. העיקול הראשון, שאומנם נמחק פורמאלית רק לאחר הסכם הגירושין, אינו קיים עוד, ובמועד הגשת המרצת הפתיחה (21.2.13), לא היה בו להוות מכשול כלשהו להעברת הזכויות. עיקול זה לא הניע את הגשת ההליך כלל ועיקר. 2. במועד כריתת הסכם הגירושין כבר היה הסכם הפשרה, הרלוונטי להסרת העיקול הראשון, עשוי וחתום. הואיל שחלק מהסכום שולם בתשלומים חודשיים, עדיין לא הוסר העיקול באותו מועד. מחיקתו נעשתה לאחר פירעון מלוא סכום הפשרה. 3. בעת כריתת הסכם הגירושין, ומתן התחייבות החייב להעביר זכויותיו בבית למבקשת, כלל לא בא לעולם עדיין החוב נשוא העיקול השני, ופסה"ד הרלוונטי ניתן חודשים ארוכים לאחר מכן. למותר לציין, שהעיקול השני לא היה קיים ואף לא בגדר הצפוי והנחזה נכון למועד הגירושין. ככל שאותה עת כבר התנהל הליך משפטי כלשהו שבעטיו ניתן היה לחזות תביעת שיפוי עתידית כנגד החייב, וככל שהדבר יכול היה להיות בידיעת המבקשת, בזמן הרלוונטי, הרי, יוטעם - תיזה כזו לא נטענה ולא הוכחה כלשהו. 4. העיקול השני, שאת הסרתו ומחיקתו מבקשת כעת הגברת אוחנה, בהליך הנוכחי, נרשם בספרי ממ"י שלוש שנים לאחר הסכם הגירושין ומתן ההתחייבות האובליגטורית להעברת הזכויות, וכמעט שנה לאחר שהעיקול הראשון נמחק והוסר. משום מה, לאורך התנהלות ההליך הנוכחי, החל מהגשת כתב התשובה, וכלה בסיכומים, ועל אף שביוזמת ביהמ"ש הובהר הפן העובדתי לאשורו, כאשר התגלה אי דיוק במידע שהוצג על ידי קרנית (ב"כ ממ"י, עו"ד ג. חדאד סייעה בכך. הודעת קרנית בתגובה להחלטתי שעסקה בכך, אף היא נותרה מעורפלת מעט, בעיקר בסעיף 6 רישא של ההודעה) הוסיפה משיבה זו וטענה, בווריאציות שונות, שיש להתייחס להתחייבות הבעל להעביר זכויותיו לגרושתו, כאל דיספוזיציה שנעשתה בניגוד לצו העיקול הרלוונטי ובעיתוי המאוחר יותר, על ציר הזמן, להטלתו של העיקול. אציין, במלוא הזהירות, שעד עתה אין בפני הסבר להתנהלות זו של המשיבה 1 ולהצגת הטיעונים באורח העלול להתפרש כנועד לערפל, וחלילה להטעות. מכאן - לבחינת הטענות שהעלתה קרנית כנגד דרישת המבקשת להכיר בעדיפות זכותה שביושר על פני העיקול השני: 1. הסכם הגירושין נועד להברחת נכסים - לא הוצגה כל ראייה לכך שמדובר בגירושין פיקטיביים. בכגון דא, יש להראות שמדובר בהסכם למראית עין ושבני הזוג, למשל, ממשיכים להתגורר יחד ולנהל משק בית משותף. או - אז ניתן יהיה לומר שהעברת הזכויות המעוגנת בחוזה אינה משקפת כוונה אמיתית ומהותית לבצע דיספוזיציה בנכס. לא זה המקרה שלפנינו. הטענה, לכל היותר, הינה, שביסוד החלטת בני הזוג להתגרש, עמדו בעיות כלכליות וחיסרון כיס של המשיב 4 (כפי שנראה יש עיגון לכך בפרוטוקול ביה"ד הרבני). אפשר, גם, שהסכמת הבעל להעביר הזכויות בבית לגרושתו, הונעה, במידה כזו או אחרת, מחשש ש"מסת הנכסים המשפחתית" תפגע ושיוטל עיקול אי פעם בעתיד על הבית. עדיין, עסקינן במניע לביצוע הדיספוזיציה ולא בפגם בעיגונה החוזי או בגמירות הדעת של הצדדים המתקשרים. דברים ברוח זו נזדמן לי לומר בעבר, בעניין ה"פ 54997-09-11 עמר נ' דאבוש שיווק הצפון בע"מ (): "אין מדובר בחוזה למראית עין, כזה הבטל או ניתן לביטול, כלל ועיקר. החוזה משקף היטב את כוונת הצדדים - מכירת הזכויות בדירה והעברתן מאלשיך לעו"ד עמר, ותשלום התמורה בכוון ההפוך. אף אם המניע להתקשרות, מצד אלשיך, נעוץ ברצון להקדים את המשיבה 1, ולהרחיק הנכס מאימת עיקול צפוי, עדיין העסקה נותרת "אמיתית" לחלוטין, כשלעצמה, ומשקפת במדויק את התוכן הקנייני, כלכלי, מסחרי, העולה מקריאה פשוטה וברורה של הסכם המכר. הסכם למראית עין אינו כזה שהמניע לכריתתו הוא פסול או ראוי לגינוי. צריך שיהיה מדובר במסמך שכלל אינו משקף את כוונתם האמיתית של הצדדים. משמע - יש פער בין ההסדר המשפטי המוסכם בין הצדדים לבין הביטוי החיצוני והמצג המועלה כלפי אלה שאינם בקיאים בכוונה הסמויה מהעין של המתקשרים הישירים. (ע"א 630/78, ביטון נ. מזרחי, פד"י ל"ג(2),576). דוגמא לכך עשויה להיות מקום בו הסכם מכר מקרקעין הוא פיקטיבי, במובן זה שבין הצדדים לו הוסכם, לאשורו של דבר, כי הבעלות תוסיף ותוותר בידי ה"מוכר", וברור להם שביחסים ה"פנימיים", אותו "קונה", כביכול, לא ידרוש מבעל דברו את החזקה בממכר, אף לא ינהג בו מנהג בעלים בפועל" בדומה - גם בענייננו, כל עוד לא הוכח שהסכם הגירושין נעשה למראית עין בלבד, אין תוקפו ונפקותו של הסעיף העוסק בהעברת הזכויות בבית למבקשת, נפגעים כלשהו מכך שמי מהצדדים חפץ להשיג, בעקיפין, תוך כך, "הצלת" הבית מתגרת ידם של נושים אפשריים. זאת- אדגיש - בכל הצריך לדיון המצומצם נשוא ההליך כעת. ברור, שהשיקולים במסגרת בקשה מתאימה לביטול העסקה בהליכי פשט"ר או כיוצא באלה, יכולים להיות שונים וגם ההכרעה יכול שתשתנה בהתאם. 2. הלכת מזל אהרונוב אינה חלה משום שהעיקול קדם - כפי שפורט בהרחבה לעיל, טענה זו פשוט אינה נכונה ברמה העובדתית. העיקול הנדון הוטל זמן רב לאחר ההתחייבות להעברת הזכויות שבהסכם הגירושין. מהיבט זה - אין מניעה להחיל את ההלכה הפסוקה המוכנה להכיר בעדיפות הזכויות שביושר שנרכשו טרם הטלת העיקול, אף אם עובר לרישום ההעברה במרשם הרלוונטי, הוטל עיקול. העיקול ("העיקול הראשון") שהיה עדיין רשום על הבית בעת עריכת הסכם הגירושין, אינו זה הנדון כיום. הוא הוטל על סכום נמוך יחסית, שפירעונו הוסדר בהסכם הפשרה מיום 16.4.08, ולימים - אכן נמחק והוסר. אין ספק שבשעתו, דינו היה להיות מועדף וגובר על פני ההתחייבות להעברת הזכויות בבית. כיום - עיקול זה אינו רלוונטי כלשהו. 3. חוסר תום לב של המבקשת - אכן, בפרוטוקול דיון הגירושין בביה"ד הרבני, מיום 9.9.08, נרשם מפי המשיב 4 כי "המצב בינינו קשה בגלל חובות כבדים, בגלל תאונה חוייבתי מעל מיליון ₪ ורוצים להטיל עיקול על רכושי". לא ברור מנין נלקח הסכום של מיליון ₪ המוזכר כאן, שהרי, מצינו, שתביעת השיפוי הראשונה של קרנית היתה בסכום יחסית נמוך, וסולקה על דרך פשרה עוד קודם להסכם הגירושין, ואילו, תביעת השיפוי השניה, שאף היא הסתיימה בחיוב המשיב 4 "רק" בסכום של 400,000 ₪ לערך, הוכרעה רק חודשים ארוכים לאחר הדיון בביה"ד הרבני, ואותה עת לא היה ידוע איזה חיוב, אם בכלל, יושת עליו. אולם - וזה העיקר - כל עוד הסכם הגירושין לא הוכח כפיקטיבי, וכאמור, המניע והסיבה לגירושין ולהסכמה להעברת הזכויות בדירה, מבחינת המשיב 4, אינם רלוונטיים, איני סבור שהמבקשת מנועה, מטעמי העדר תום לב, לטעון לכינון זכויות מהיושר לטובתה בבית הנדון. מההיבט שלה, כנגד קבלת המחצית השניה בבית (שהרי מחצית הזכויות ממילא רשומה על שמה), היא עצמה נתנה התחייבויות, במסגרת ההסכם, שאינן קלות ערך כלל ועיקר. בסעיף 4 של אותו הסכם, היא התחייבה להעניק מגורים לכל ילדי הצדדים, גם אלו שאינם קטינים , כל עוד הילדים יחליטו להישאר ולגור עימה. אין די בכך שהמבקשת שמעה את דברי בעלה במעמד הדיון הנ"ל, והיתה ערה לכך כי הוא חושש מהטלת עיקול על רכושו, כדי להסיג את הזכויות שנרכשו על ידה מכח ההסכם, כפי שאושר על ידי ביה"ד, מפני העיקול המאוחר יותר שאכן בא לעולם בשלב כלשהו. לא למותר לאזכר, שמיד לאחר האמירה שהושמעה על ידי המשיב 4, תועדה המבקשת אומרת לביה"ד, חד וחלק, כי "אני לא יכולה להמשיך במצב הזה איתו. רוצים להתגרש". על כן, אני דוחה גם טענה זו. 4. המבקשת אחראית לחובות בעלה - מדובר בטענה סתמית ובלתי מוכחת, באשר הקונסטרוקציה המשפטית שלפיה ניתן לחייב אישה בחובות בעלה, כאשר אין נגדה פסק דין, ותיק ההוצל"פ אינו מתייחס אליה, מחייבת הרמת נטל הוכחה והנחת תשתית עובדתית מורכבת. הטענה היא לחיובה מכח הלכות השיתוף שבין בני זוג. אין די בהעלאת הטענה גרידא. מעבר לכך - לא מדובר בהטלת עיקול על חלקה של המבקשת בבית, אלא בעיקול שהתבקש רק על זכויות הבעל - המשיב 4. לו סברה קרנית שניתן לחייב המבקשת בחובות בעלה לשעבר, מכח הדינים הללו, צריכה היתה ליזום הליך נפרד ויעודי שיביא למתן הצהרה ברוח זו, מה שיאפשר פתיחת הליכי גביה והוצל"פ, ובכלל זה - הטלת עיקול על נכסיה שלה. כזאת לא אירע, ועל כן, ובנוסף לאמור לעיל, אין ההליך הנוכחי בבחינת האכסנייה הנכונה והאפשרית לבחינה ולהכרעה בסוגיה זו. 5. מדובר בהענקה אסורה ויש לעכב ההליך - בסיכומיה, ושלא על דרך הגשת בקשה נפרדת וסדורה, מעדכנת קרנית, באמצעות בא כוחה, כי הוגשה בקשה למתן צו כינוס על נכסי המשיב 4, והיא שבה על בקשתה לעכב הדיון בתובענה הנוכחית עד להכרעת בית המשפט של פש"ר בזכויות הצדדים. ברי, שעניינה של ההכרעה בהמ"פ הנוכחית מצומצם ותחום אך ל"תחרות" בין הסכם הגירושין - סעיף העברת הזכויות בבית, ולבין העיקול המאוחר יותר מטעם קרנית. אין להכרעה נפקות באשר לשאלה של תקינות ההענקה, בזיקה לדיני הפשט"ר ולהלכות המחייבות בתחום זה. בעניין "אליהו עמר" שאוזכר לעיל, ציינתי כבר כי "הנתיב לביטול עסקה שתכליתה הברחת נכסים, ע"י חייב, והערמה על נושים, אינו נשלט ע"י דין החוזים "הרגיל", ואינו עובר דרך הליך של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי, על בטלות העסקה, כפי שנעשה כאן. הנתיב הנכון - הוא במסגרת הליכי פשיטת רגל, ככל שעומדת לנושה העילה הנאותה לכך, ובגדר ההוראות שהנאמן בפשט"ר יכול לבקש מביהמ"ש המוסמך. אין בדין האזרחי, שמחוץ לדיני הפשט"ר הוראה ישירה המאפשרת ביטול עסקה כזו, אך בשל היותה מונעת מרצון להרחיק נכס מהישג יד הנושים. ( ר'- ע"א 5709/99, לוין נ. שילר, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, )". הדברים יפים, בשינויים המתחייבים, גם לענייננו. ככל שחששה של קרנית הוא במישור יצירת שינוי מצב בלתי הפיך, אם תיעתר הבקשה למחיקת העיקול, והזכויות בבית יועברו בשלמות למבקשת, כל עוד תלויה ועומדת בקשתה בפני ביהמ"ש של פשט"ר, הרי, הנתיב הנכון אינו בעיכוב הדיון וההכרעה שבפני. ניתן לנקוט בצעדים הדיוניים המתאימים כדי לנטרל חשש זה, אם וככל שימצא שקרנית זכאית לסעד זמני, כזה או אחר, עד שיוחלט בבקשה שהוגשה, כפי שנמסר, לבימ"ש של פשט"ר. 6. ההעברה למבקשת נעשתה בניגוד לשיעבוד הרשום - מאחר שהבנק, המשיב 3, אינו טוען לבטלות או נפסדות של התחייבות המשיב 4 להעברת זכויותיו בבית, ואין לו עמדה במחלוקת הנדונה כעת, אין מקום לאפשר לקרנית להישמע בטיעון זה. יתר על כן, המשיב 3 אף מוכן, בתנאים מסויימים, שיבטיחו את ההלוואה נשוא המשכנתא, ליתן הסכמתו להעברת הזכויות במלואן על שם המבקשת (ראה סעיפים 8.1- 8.3 לכתב התשובה מטעם הבנק). נמצא, שבטיעון זה המשיבה 1 מנסה לריב את ריבו של אחר, שכלל אינו צד לקטטה... מכל האמור והמקובץ - מסקנתי היא שבמחלוקת הממוקדת והמצומצמת שהועמדה להכרעה בהליך הנוכחי, הדין עם המבקשת. אין בכוחו של העיקול שהוטל על זכויות המשיב 4 בבית, שנים ארוכות לאחר שהתחייב להעבירן למבקשת, כדי לגבור על זכותה להביא לסיום ההעברה ולעיגונה ברישום. לטעמי, לא הצליחה קרנית להכניס את עניינה בגדרי החריגים להחלת הלכת "מזל אהרונוב" והפסיקה הענפה שהילכה באותו נתיב. איני רואה מקום, או צורך, ליתן למבקשת את קשת הסעדים האופרטיביים השונים שעתרה להם, ושלחלקם יכול ויהיו השלכות מעבר למתחייב מההכרעה במחלוקות שנדונו כעת. הסעד הנכון והראוי הינו אך זה שלפיו מוצהר שיש למחוק ולהסיר את העיקול הרשום בספרי ממ"י, על זכויות המשיב 4 בבית הנדון, זה שהוטל לטובת המשיבה 1 בתיק הוצל"פ 01-90065-09-6. לעניין חיוב המשיבה 1 בהוצאות ושכ"ט עו"ד של המבקשת, לקחתי בחשבון גם את ההתנהלות הבעייתית שתוארה בגוף הפסה"ד, בכל האמור בהצגת העובדות הבסיסיות והנחתן במדוייק בפני ביהמ"ש. על כן - אני מחייב את המשיבה 1 בסכום כולל של 30,000 ₪ נכון להיום. בהינתן הודעת המשיבה 4 על ההליכים שהיא יזמה בבימ"ש של פשט"ר, במטרה להביא לביטול הקניית זכויות המשיב 4 בבית לטובת המבקשת, תעוכב מחיקת העיקול והסרתו הפורמאלית למשך 30 יום מהיום, על מנת לאפשר למשיבה 1 לנקוט בצעדים הדיוניים המתאימים, ככל שתראה זאת לנכון. המרצת פתיחהמושבים נחלות ומשקים