בקשה למתן צו פירוק בעילת חדלות פירעון

בקשה למתן צו פירוק בעילת חדלות פירעון עיקרי העובדות הצריכות להכרעה: חברת גלובל הנה חברה העוסקת בפיתוח טכנולוגי מתקדם ומחקר ומצויה בבעלות אליעזר יעקב (להלן: "יעקב"). החברה מושא בקשת הפירוק הינה חברה מוגבלת במניות, אשר לטענת המבקשת הוקמה במטרה לגייס משקיעים וכן לשווק את המוצרים שמפתחת המבקשת, ובייחוד מצלמת אבטחה בטכנולוגיה חדשנית ומתקדמת שפותחה על ידי אליעזר יעקב (להלן: "המצלמה"). מן העבר השני, טוענת החברה כי נוסדה על מנת לרכז את פיתוח ומסחור המצלמה. חברה זו הוקמה על ידי שלושה בעלי מניות: אליעזר יעקב (בעליה של המבקשת), גדעון מילר (להלן: "מילר") ויצחק פומרנץ (להלן: "פומרנץ"). על פי הנטען, ניהול החברה בפן העסקי נמסר לידי מילר ופומרנץ, בעוד שהניהול הטכנולוגי נותר בידי יעקב. מבקשת הפירוק עולה כי גלובל סיפקה לחברה עבודות טכנולוגיות וכן חומרים ושירותים שונים לצורך עבודתה. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת כספית שביסודה טענת המבקשת כי החברה לא שילמה לה תשלומים שונים עבור הפיתוח והשירותים שסיפקה לה. מחלוקת זו הועברה לבוררות לפני הבורר רו"ח בנימין (בנג'י) ריצ'מן. בפסק הבורר הראשון שיצא תחת ידיו של הבורר ביום 13/7/10 והמנוסח כמכתב לכל מאן דבעי, נרשם באופן לקוני ותמציתי כך: "הרינו לאשר כי חברת אדפטיב אימיג'ינג טכנולוגיות בע"מ, שהיא חברת סטרט-אפ, חייבת סך של 639,000$ לחברת גלובל מו"פ בע"מ בגין עבודות מו"פ שנעשו עבורה". הא ותו לא. שאלת תוקפו של פסק בוררות זה הועברה להכרעה שיפוטית ובמסגרת פסק דינו של בית משפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת שבח) מיום 22/1/12 נפסק כי הצדדים הסכימו להפנות את הסכסוך ביניהם לבוררות, וכי המדובר בפסק בוררות, הגם שאינו כולל את מלוא קביעות הבורר כפי שנמסרו לצדדים בעל פה, וכך גם אינו כולל הכרעה בכל השאלות שהפנו הצדדים לבורר. בנסיבות אלה, הורה בית המשפט על השבת פסק הבוררות לידי הבורר על מנת שזה "ימסור לצדדים פסק בורר מסודר וערוך כדבעי", תוך שבית המשפט נמנע מלבטל את פסק הבורר או לאשרו. עוד הורה בית המשפט לבורר להעלות על הכתב, באופן מסודר, את פסיקתו כפי שנמסרה לצדדים בעל פה, ללא הנמקות, ובלבד שזו לא תסתור את הסכום שנקבע בפסק הבוררות הראשון. בית המשפט הבהיר כי ככל שהבורר יבקש להכריע בנושאים נוספים, כי אז עליו להעלותם על הכתב, ואלה יהוו חלק מפסק הבוררות המשלים. על יסוד פסק הבוררות המקורי הגישה גלובל ביום 21/2/13 את בקשת הפירוק שלפניי. ביום 15/8/13 ערך הבורר את פסק הבוררות המשלים. במסגרת פסק הבוררות המשלים קבע הבורר כי מהסך של 639,000$ שנפסק קודם לכן יש להפחית סך של 100,000$ שגלובל קיבלה לידיה בנאמנות ואשר יועד במקור עבור החברה. היינו: סך כל החוב שחבה החברה לגלובל, המבקשת, נאמד בפסק הבוררות המשלים בסך של 539,000$. כן הוסיף הבורר וקבע כי החברה חייבת למילר, אחד מבעלי המניות בחברה, סך של 938,000$. עוד הוסיף הבורר לענייננו כי התוכניות, הפטנטים והאבטיפוס שפותחו על ידי גלובל הם הרכוש הבלעדי של החברה (סעיף 6 לפסק הבוררות המשלים). באותה נשימה המשיך הבורר וקבע כי חובות החברה לגלובל ולמילר ישולמו מתוך רכוש החברה (סעיף 7 לפסק הבוררות המשלים), כך שהן גלובל והן מילר ייפרעו עד כדי חלקם היחסי בחוב, באותו מועד וללא יתרון למי מהם על פני רעהו (סעיף 8 לפסק הבוררות המשלים). ייאמר כבר כאן: לקביעות המומחה בכל הנוגע לאופן פירעון חוב החברה אני מייחס משמעות מיוחדת אשר יש בה כדי להכריע את גורל הבקשה כולה, כפי שיפורט עוד בהמשך. עוד הוסיף הבורר וקבע כי בשלב זה איננו רואה הצדקה לפירוק החברה, דבר שיפחית את שוויה. אי לכך קבע הבורר כי פירוק החברה ייעשה רק בהסכמת כל הצדדים. עד כאן סקירת הרקע העובדתי הצריך לבקשה, וכעת לבחינת טענות הצדדים. טענות המבקשת: המבקשת טוענת כי היא נושה של החברה על פי פסק הבוררות, אשר מחייב גם אם טרם אושר על ידי בית המשפט. כן טוענת המבקשת כי המציאה לחברה דרישת תשלום, בציינה כי אם זו לא תפרע את חובה כלפיה, כי אז תוגש נגדה בקשת פירוק. על פי הנטען, בקשת הפירוק הוגשה לאחר שבית המשפט המחוזי בתל-אביב הכיר בפסק הבורר, תוך שהוא קובע כי פסק הבוררות המשלים אינו יכול לשנות את ההחלטה המקורית בדבר חוב של החברה כלפי גלובל הנאמד ב- 639,000$, חוב שטרם נפרע על ידי החברה. בנוסף, לטענת המבקשת, סך התחייבויות החברה עולה על נכסיה, ולחברה אין כל יכולת לפרוע את חובותיה כלפי המבקשת וכלפי נושים נוספים. בהקשר זה מציינת המבקשת כי ככל הידוע לה, שווי נכסי החברה נאמד ב- 0 ש"ח. לשיטתה של המבקשת, בנסיבות אלה יש לראות את החברה כחדלת פירעון וליתן צו לפירוקה מכוח סעיף 257(4) לפקודת החברות. במסגרת סיכומיה, מוסיפה המבקשת וטוענת כי פסק הבוררות המשלים ניתן בחוסר סמכות, תוך שהבורר חורג מסמכויותיו ומכריע בנושאים שכלל לא נמסרו להכרעתו. על פי הנטען, המבקשת הגישה בנדון בקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות המשלים, ובמסגרתה עתרה לקבוע כי רק החיוב הראשוני נושא פסק הבוררות המקורי הנו מחייב (החלטה בבקשה זו טרם ניתנה והתיק נדחה למתן פסק דין). בהקשר זה כופרת המבקשת בטענת החברה שלפיה על פי פסק הבורר, טרם הגיע מועד פירעון החוב. המבקשת טוענת כי הבורר לא קבע שהחוב ישולם רק ממכירת נכסי החברה והוא אף לא היה מוסמך לקבוע כך, שכן קביעה מעין זו מאיינת את החלטת בית המשפט. מכל מקום, לשיטתה, אין מניעה כי מכירת נכסי החברה תתבצע בפיקוח בית המשפט במסגרת הליך פירוק. מכל מקום, לשיטת המבקשת, פסק הבוררות המשלים רק מוסיף וקובע כי לחברה חובות ניכרים גם לבעל המניות מילר, כך שבין כה וכה ברור כי אין ביכולתה לפרוע את חובותיה והדבר מחזק את המסקנה שמן הראוי להורות על פירוקה, מה גם שעל פי פסק הבוררות המשלים, החברה היא אכן חדלת פירעון, וגם לכך יש ליתן את המשקל המתחייב. לטענת המבקשת, מהדיונים שהתקיימו בתיק עולה כי לחברה אין כל מקורות הכנסה ואף נצברו לחובתה חובות נוספים. כן מוסיפה המבקשת וטוענת כי אין לקבל את טענת מילר שלפיה אינו בקיא בפרטי חשבון הבנק של החברה ומצבה הכספי, ויש לקבוע כי תשובותיו המתחמקות בנדון מלמדות כי לחברה אין מקורות הכנסה, וודאי לא כאלה שיש בכוחם להביא לסילוק חובותיה. בשולי הסיכומים, מוסיפה המבקשת וטוענת כי החברה דנא אינה פעילה כלל, כי אין לה לקוחות וכי אינה מקיימת כל פעילות עסקית. אי לכך, סבורה המבקשת כי גם מטעם זה יש להורות על פירוק החברה. ייאמר מיד: טענה זו שעניינה פירוק מחמת העדר פעילות לפי סעיף 257(2) לפקודת החברות, לא בא זכרה בבקשה ובמהלך הדיון לפניי, וגם במסגרת חקירתו לא נשאל מילר כל שאלה בנוגע לפעילותה השוטפת של החברה. אי לכך, נדחית טענה זו בהיותה בגדר הרחבת חזית אסורה. תגובת החברה: החברה מתנגדת לבקשת הפירוק ומדגישה כי הבקשה הוגשה על ידי גורם שהוברר כי הוא מתחרה שלה, בחוסר תום לב ובמטרה לחסלה ולהשתלט על נכסיה, תוך שימוש לרעה בהליכי הפירוק. בראש ובראשונה טוענת החברה כי פירוק חברה הנו צעד חריג וקיצוני, שהשימוש בו חייב להיעשות בתום לב ומתוך מטרה כשרה. עוד טוענת החברה כי אף שהמבקשת העריכה כי אין לחברה יכולת לפרוע את החובות כלפיה או כלפי נושים נוספים (ראו בין היתר סעיף 7 לבקשת הפירוק), טרחה והגישה את בקשת הפירוק דנא, דבר המדבר בעד עצמו ומלמד על מניעיה הנסתרים. החברה מוסיפה וטוענת כי מקור המחלוקת הכספית שהתגלעה בין הצדדים בהערכה שגויה וחריגות של המבקשת מהצעות מחיר שנתנה. לשיטתה, המבקשת לא טרחה לצרף את ההסכם שנחתם בין הצדדים, אשר עליו היא משתיתה את טיעוניה, תוך שהיא יוצרת מצג כאילו החברה הפרה את ההסכם עמה, אף שלמעשה, אין הדברים כך. כאן המקום להבהיר כי לאחר שניתן פסק הבוררות המשלים ונקבע היקף החוב של החברה למבקשת ואופן פירעונו, טענות אלה ביחס למקור החוב ואופן היווצרותו אינן רלוונטיות לבקשה שלפני. לפיכך, טענות אלה אינן מעלות ואינן מורידות לענייננו. החברה מדגישה כי הבקשה מקדימה את זמנה במובן זה שהחוב שנקבע במסגרת פסק הבוררות המשלים הוא חוב עתידי מותנה ולא חוב תלוי ועומד. לשיטתה, הבורר קבע בסעיף 7 לפסק הבוררות המשלים כי החובות המוגדרים כ"חובות ישנים" אינם חובות שהגיע מועד פירעונם, אלא חובות שישולמו מהתמורה שתתקבל ממכירת נכסי החברה. לפיכך, סבורה החברה כי יש לדחות את הבקשה, שכן חובה כלפי המבקשת הוא חוב עתידי מותנה, שעתיד להיות משולם אף ורק מהכנסות עתידיות (היינו: כי לא מדובר בחוב שהגיע מועד פירעונו), כך שלכל היותר מדובר בחוב במחלוקת שאינו יכול להוות עילה לפירוק החברה. לטענת החברה, פסק הבוררות המקורי הוא מסמך חסר תוקף משפטי, שכן לא אושר על ידי בית המשפט. בנוסף, טוענת החברה כי ממילא שטרם אושר פסק הבורר באופן סופי, כך שאין לאפשר למבקשת לאוכפו במסגרת הליך זה. באשר לעילה הנוספת עליה נסמכת המבקשת, היא עילת פירוק שעניינה חדלות פירעון מאזנית לפי סעיף 258(3) לפקודת החברות, טוענת החברה כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח שמכלול נכסי החברה נופלים מהתחייבויותיה לאורך זמן, ובכלל זאת לא הגישה כל אסמכתה או חוות דעת מומחה לתמיכה בטענותיה. בהקשר זה טוענת החברה כי לא זו בלבד שהמבקשת לא הוכיחה מה שווי נכסי החברה, אלא אף לא הוכיחה דבר לעניין התחייבויותיה (מלבד החובות שפורטו בפסק הבוררות המשלים). עוד מוסיפה החברה וטוענת כי העובדה שהנושה הגדול ביותר של החברה, בעל המניות מילר, מתנגד לבקשת הפירוק, מצדיקה אף היא דחיית בקשת הפירוק. אשר על כל האמור לעיל, טוענת החברה כי יש לדחות את הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות משפט גבוהות במיוחד. דיון והכרעה: בראש ובראשונה אבקש להזכיר כי במהלך הדיון לפניי הצעתי לצדדים למנות בעל תפקיד שיפעל לכינוס נכסי החברה ומכירתם בתמורה מקסימלית לשם כיסוי חובותיה, אלא שהצעה זו, אף שעדיין סבורני כי היא נכונה וראויה, נדחתה על ידי החברה. בנסיבות אלה, אין מנוס אלא להכריע בבקשת הפירוק לגופה. בקשת הפירוק דנא נסמכת על פי פרק ההקדמה על עילה אחת ויחידה: היותה של החברה חדלת פירעון לפי סעיף 257(4) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1981 (להלן: "פקודת החברות"), וזאת בהתאם לחלופות המנויות בסעיף 258 לפקודת החברות, על כל סעיפי המשנה שבו. אמנם במסגרת פרק העובדות טוענת המבקשת כי יש להורות על פירוק החברה גם מכוח הוראות סעיף 257(5) לפקודת החברות, שעניינו פירוק מטעמי צדק ויושר, אלא שבמסגרת הבקשה גופה לא הרחיבה דבר בהקשר זה והטענה אף נזנחה כליל במסגרת סיכומיה. סעיף 257(4) לפקודת החברות קובע כי בית המשפט רשאי לפרק חברה אם הפכה לחדלת פירעון. סעיף 258 לפקודת החברות מוסיף וקובע באילו נסיבות ניתן לראות בחברה כחברה "חדלת פירעון" וכדלקמן: "(1) נושה שמגיע לו מן החברה, על פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על חמישה שקלים שהגיע זמן פרעונו, מסר לחברה במשרדה הרשום דרישה חתומה בידו לשלם לו את חובו, ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה את החוב ולא נתנה ערובה ולא הגיעה לידי סידור להנחת דעתו הסבירה של הנושה; (2) צו הוצאה לפועל או כתב בי-דין אחר שניתן על פי פסק דין או צו של בית משפט לטובת נושה של החברה לא קויים כולו או מקצתו; (3) הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, לאחר שהביא בחשבון את חבויותיה המותנות והעתידות, שאין ביכלתה של החברה לשלם את חובותיה". המלומדת, ציפורה כהן, בספרה פירוק חברות (תש"ס-2000), בעמ' 103 (להלן: "ציפורה כהן"), מתייחסת לעילה של פירוק חברה מחמת אי יכולת פירעון, ומציינת כי בעוד שהחלופה השלישית בסעיף 258 לפקודת החברות, דורשת הוכחה פוזיטיבית בדבר חדלות הפירעון של החברה, הרי ששתי החלופות הראשונות בסעיף זה מקימות חזקות, שבהתקיימן רואים את החברה כחדלת פירעון, גם מבלי שיוכח מצבה בפועל. וכעת, לבחינת סעיפי המשנה הקבועים בסעיף 258 לפקודת החברות, תוך יישומם על המקרה שלפנינו. סעיף 258 (1) לפקודת החברות - האם המבקשת הנה בגדר נושה של החברה בחוב שהגיע זמן פירעונו? תחילה אבקש להבהיר כי במסגרת החלטה זו ולשם הכרעה עניינית בטענות המועלות במסגרתה, אצא מנקודת הנחה, מבלי להכריע בנושא, כי פסק הבוררות, על כל חלקיו, הוא מחייב מבחינת הצדדים, אף שטרם אושר על ידי בית המשפט המוסמך. במסגרת סעיף 6 לפסק הבוררות המשלים מפרט הבורר מהם הנכסים העומדים לחברה, לרבות הידע, אב הטיפוס ומוצרים שפותחו או יוצרו על ידי גלובל עבור החברה. לפי קביעתו, כל הנכסים הללו יימכרו והתמורה תופקד בחשבון החברה. בסעיף 7 לפסק הבוררות מוסיף הבורר וקובע כדלקמן: "מהתמורה של המכירה הנ"ל ייפרעו החובות הישנים לגלובל ולמילר עפ"י סעיף 1 וסעיף 2 דלעיל". בסעיף 8 לפסק הבוררות מבהיר הבורר מהו אחוז התמורה לו זכאית החברה ומהו אחוז התמורה שיועבר למילר, תוך שהוא מדגיש כי על כל צד לקבל את חלקו היחסי בחוב באותו זמן וללא העדפת צד אחד על פני משנהו. יוצא שפסק הבוררות המשלים קובע מהו חובה של החברה כלפי גלובל ומילר. יחד עם זאת פסק הבוררות אינו עוצר בנקודה זו וממשיך וקובע כי אותם חובות ישולמו, כולם או חלקם, בחלוקה יחסית מהתמורה שתתקבל ממכירת נכסי החברה. במילים אחרות, בפסק הבורר שתי הכרעות משמעותיות הרלוונטיות לענייננו: הן קביעה לגבי גובה חובות החברה וזהות נושיה (ביחס למחלוקת הממוקדת שהתגלעה בין הצדדים), והן קביעה מפורשת בנוגע לאופן פירעון אותם חובות, תוך אמירה ברורה כי החובות ישולמו מתוך התמורה שתתקבל ממכירת נכסי החברה. קביעת הבורר בנקודות אלה עודנה תלויה ועומדת וטרם הוכרע גורלה במסגרת הבקשה שהגישה המבקשת בנדון לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בנסיבות אלה, יוצא שקביעות הבורר עוסקות בחוב עתידי, שטרם הגיע זמן פירעונו, ואשר עשוי לעמוד למבקשת כלפי החברה רק בסיום הליך מכירת נכסי החברה, ככל שאכן יעמדו לזכותה כספים עם סיום אותו הליך. משכך, נכון לשלב זה, לא קמה החזקה בסעיף 258(1) לפקודת החברות הקובעת כי יש לראות בחברה בנסיבות העניין כחברה "חדלת פירעון". יושם אל לב כי ציפורה כהן, בספרה הנזכר לעיל בעמ' 104 מבהירה, ואנוכי מסכים עם עמדתה, בכל הכבוד, כי בקשה לפירוק חברה הנסמכת על החזקה בסעיף 258(1) לפקודת החברות אינה יכולה להיות מוגשת על ידי נושה מותנה או עתידי, שכן לגביהם לא מתקיים התנאי שהגיע זמן פירעונו של החוב. בהקשר זה מוסיפה המלומדת ציפורה כהן וקובעת: "מכאן, שחוב שיש לשלמו במועד מאוחר יותר או שהוא מותנה במילוי תנאי מוקדם אינו יכול לשמש בסיס לדרישה סטטוטורית". דברים אלה יפים גם למקרה שלפנינו. אמנם נכון כי במסגרת פסק הבוררות המקורי נקבע שהחברה חייבת לגלובל סך של 639,000$, אך קביעה זו סוייגה בהמשך, במובן זה שהובהר כי החוב אינו חוב שחל מועד פירעונו כבר עתה, אלא הובהר כי למבקשת תקום הזכות להיפרע על פיו רק לאחר מכירת נכסי החברה, לרבות הידע שנצבר, אב הטיפוס הקיים ומוצרים שפותחו או יוצרו על ידי גלובל עבור החברה, ורק אם תיוותר יתרת חוב לא מסולקת, רק אז תהיה המבקשת נושה בעלת חוב שהגיע מועד פרעונו שככל שלא ייפרע, תעמוד לה הזכות והאפשרות להגיש בקשת פירוק נגד החברה. בנסיבות אלה וכפי שציינתי לעיל, אין לראות בגלובל, נכון לעת הזו, אלא בגדר נושה עתידי מותנה, שאינו זכאי להגיש בקשת פירוק על יסוד החזקה המופיעה בסעיף 258(1) לפקודת החברות. יצוין כי לאור הקביעה המפורשת במסגרת סעיף 7 לפסק הבוררות המשלים, שלפיה "מהתמורה של המכירה הנ"ל ייפרעו החובות הישנים לגלובל ולמילר עפ"י סעיף 1 וסעיף 2 דלעיל", טענת המבקשת שלפיה הבורר לא קבע שהחוב ישולם רק ממכירת נכסי החברה, אינה נכונה מבחינת עובדתית. גם טענת המבקשת שלפיה הבורר לא היה מוסמך לקבוע מהו מקור פירעון החוב כלפיה, אין בכוחה לסייע לה בגדרי בקשה זו, ולכל היותר עמדה בפניה האפשרות להעלות טענה זו במסגרת הבקשה לביטול פסק הבורר שהגישה, אשר תוכרע בבוא העת על ידי הערכאה המתאימה. נכון לשלב זה, אם כן, בפני בית משפט זה מצוי פסק הבורר המשלים על כל חלקיו והכרעותיו, לרבות הקביעה הנוגעת לאופן ביצוע פסק הבוררות ודרך פירעון חובות החברה על פיו. בשולי הדברים יצוין כי אמנם נכון שפסק הבוררות קובע כי לחברה חובות גם עבור מילר, אחד מבעלי המניות בחברה, אך נושא זה אינו מעלה ואינו מוריד לבקשה שלפנינו, שכן מילר לא הגיש כל בקשה לפירוק החברה בשל חובה כלפיו כך שנושא זה אינו רלוונטית למחלוקת בה עסקינן. לבסוף, בכל הנוגע להסתמכותה הסתמית של המבקשת על סעיף 258(2) לפקודת החברות שעניינו "צו הוצאה לפועל... שניתן על פי פסק דין או צו של בית משפט לטובת נושה של החברה לא קויים כולו או מקצתו...", הרי שסעיף זה אינו מתקיים בענייננו, שכן גם בהתעלם מהשאלה אם נדרש, כתנאי מקדמי, פסק דין המאשר את פסק הבוררות המשלים, טרם בשל המועד לקבוע כי החברה לא מכבדת את פסק הבוררות, ומכאן שאין לבקשתה של גלובל בהקשר זה על מה שתסמוך. סעיף 258(3) לפקודת החברות - האם הוכחה חדלות פירעון מאזנית? טענת המבקשת כי סך התחייבויות החברה עולה על נכסיה וכי לחברה אין כל יכולת לפרוע את חובותיה כלפי המבקשת וכלפי נושים נוספים, הועלתה בעלמא וללא כל תימוכין. בהקשר זה, על נושה המבקש פירוק חברה מהטעם של אי יכולת פירעון לפי סעיף 258(3) לפקודת החברות, להציג ראיות פוזיטיביות בדבר חוסר יכולת הפירעון של החברה (ציפורה כהן, בעמ' 113). ראיות מעין אלה (או למצער ראשית ראיה) צריכות להצביע על כך שהחייב אכן נתון בקשיים כספיים ומתקשה בפירעון חובותיו (דוד האן דיני חדלות פירעון (התשס"ט-2009), בעמ' 232). לצורך הוכחת חדלות פירעון בהקשר סעיף זה, עשוי אותו נושה להסתמך על כך שהחוב המגיע לו לא שולם כראיה באשר לחוסר הסולבנטיות של החברה, כשזו אינה מסבירה את הסיבה לאי התשלום (ציפורה כהן, בעמ' 116). במקרה שלפנינו, כאמור, סיפקה החברה הסבר מוצדק לאי תשלום החוב למבקשת, תוך שהיא מפנה לפסק הבוררות, הקובע כי חובות החברה למבקשת ולמילר ישולמו בחלוקה יחסית מהתמורה שתתקבל עם מכירת נכסי החברה. במילים אחרות, לפי עמדתה של החברה, התואמת את עמדתי, על פי פסק הבוררות המשלים, טרם נוצר חוב שלא נפרע, כי טרם נוצר חוב שהגיע מועד פרעונו, ורק בסיומו של הליך מכירת נכסי החברה עשוי לקום חוב חלוט לטובת המבקשת, אם בכלל. באשר לשאלה אם עמדה המבקשת בנטל להוכיח, ולו באופן ראשוני, עילת חדלות פירעון מאזנית, הרי שלטענת המבקשת, ככל הידוע לה, שווי נכסי החברה נאמדים ב- 0 ש"ח. דא עקא שטענה זו אינה נתמכת במאומה. לא זו בלבד אלא שטענה זו סותרת בפירוש את פסק הבוררות המשלים, אשר קובע כי כל השרטוטים, התוכניות, הפטנטים והאבטיפוס שפותחו על ידי המבקשת הם רכושה הבלעדי של החברה (סעיף 6 לפסק הבוררות המשלים). יתירה מכך, במסגרת חקירתו של מילר לפניי הובהר כי לחברה יש נכסים בעלי ערך בדמות שני פטנטים עולמיים. בנסיבות אלה, החשש שהביעה המבקשת מכך שהחברה לא הצביעה על מקורות כספיים מהם תוכל להיפרע, אינו מבוסס ואף סותר את קביעות הבורר בפסק הבוררות המשלים. מן העבר השני, בכל הנוגע לחובותיה של החברה, הבהיר מילר כי החברה מצויה ביתרת זכות בחשבונה (אף כי מדובר ביתרה נמוכה), כי הוצאות החברה משולמות על ידי בעלי המניות, למעט יעקב, וכי לחברה אין חובות נוספים, מלבד חוב לבנק דיסקונט אותו משלמת גלובל, כך שגם במישור זה לא עמדה המבקשת בנטל ההוכחה המוטל עליה. טענת המבקשת כי לחברה חובות נוספים, בין היתר חוב שבגינו הוגשה תביעה לבית משפט השלום בכפר-סבא, אף היא אינה מלמדת בהכרח על כך שאין ביכולתה של החברה לשלם את חובותיה. בנסיבות אלה, דומני כי לא הוכח שהחברה מצויה במצב שבו אין ביכולתה לשלם את חובותיה, ומכאן שלא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 258(3) לפקודת החברות. ודוק: ניסיונה של המבקשת להפוך את נטל הראיה אל כתפי החברה, במובן זה שהחברה תידרש לספק את הנתונים הנוגעים למצבה הכספי והנכסים המצויים בבעלותה, ראוי לו כי יידחה. המבקשת היא זו שהגישה את בקשת הפירוק ועליה הנטל להוכיח, לפחות באופן ראשוני, שעל פי חבויותיה המותנות והעתידיות של החברה, אין ביכולתה לשלם את חובותיה, וזאת בייחוד שעה שמגישת הבקשה (גלובל) היא חברה שבבעלות אחד מבעלי המניות בחברה בה עסקינן, כך שיש להניח כי בידי אותו בעל מניות גישה לנתונים הכספיים והחשבונאיים של החברה. יתרה מכך, לא ניתן להתעלם מהרושם כי למבקשת אינטרס בפירוק החברה משום שתי סיבות, האחת, היותה המחזיקה בנכסי החברה שצוינו בפסק הבוררות מה גם שלפי טענות החברה ומילר לא מן הנמנע שהמבקשת אולי אף משתמשת בהם, והשניה, היות החברה מתחרה של המבקשת, נתונים שיש לתת להם את המשקל המתחייב ולו בפן של המניע להגשת הבקשה והעמידה עליה. אבקש להוסיף כי טענת המבקשת שלפיה במסגרת פסק הבוררות המשלים נקבע שהחברה היא חדלת פירעון, אין בה כדי לסייע לה. כל שקבע הבורר בהקשר זה הוא כי "ניתן להבין" מהפרוטוקולים ומפסקי הדין שהומצאו לו כי החברה היא חדלת פירעון, וכי לשיטתו, אין הצדקה לפירוק החברה על יסוד בקשת צד אחד בלבד, שכן הדבר עלול להפחית את שווי החברה. בנסיבות אלה, אין המבקשת יכולה להיבנות מהטענה שלפיה על פי פסק הבורר החברה הנה חדלת פירעון, ואין בכך כדי לסייע לה לעמוד בנטל המוטל עליה על פי סעיף 258(3) לפקודת החברות, מה גם שהבורר אינו קובע כי אין בכוחה של החברה לסלק את מלוא חובותיה, אלא רק כי החובות הקיימים צריכים להיות מסולקים עם מכירת נכסי החברה. מובן עם זאת כי ככל שנכסי החברה לא יכסו בסופו של יום את מלוא חובה של החברה כלפי גלובל, כי אז תהא האחרונה רשאית להגיש בקשה נוספת לפירוק החברה, ככל שתמצא לנכון לעשות כן. לסיכום, לא הוכח כי למבקשת עומדת זכות להגיש בקשת פירוק נגד החברה בהיותה נושה שהגיע זמן פירעון החוב כלפיה, וכך גם לא הוכח כי פסק הבוררות לא קוים או כי החברה הינה חדלת פירעון מבחינה מאזנית. בנסיבות אלה, לא מתקיימים התנאים בסעיף 258 לפקודת החברות, על כל סעיפי המשנה שבו, ודין הבקשה להידחות. בטרם סיום אבקש להדגיש כי פירוק חברה אינו צעד של מה בכך, כי אם צעד דרסטי שיש לו השלכות כלכליות מרחיקות לכת. אי לכך ועל יסוד הנימוקים שפירטתי לעיל, אין מקום לטענת המבקשת שלפיה מכירת נכסי החברה על פי פסק הבוררות צריכה להתבצע במסגרת של הליך פירוק דווקא. בל נשכח בהקשר זה כי לפי קביעת הבורר, פירוק החברה עלול להפחית את שוויה, על כל המשתמע מכך. סוף דבר: הואיל ועל יסוד המפורט לעיל לא קמה למבקשת בשלב זה כל עילת פירוק נגד החברה, אני דוחה את הבקשה. המבקשת תישא בהוצאות החברה ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 8,000 ש"ח, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. צוויםפירוק חברהחדלות פירעון