ביקשה שיוענק לה פיצוי פיננסי בעבור הסניף שפונה לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: "החוק"). לאחר שנתקבלו מספר החלטות על ידי המשיבה והועדה המיוחדת, ערערה המערערת עליהן בבית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת אנה שניידר) במסגרת תיק ו"ע 35954-09-11. ביום 31.12.12 נתן בית המשפט קמא את פסק דינו בתיק. דינו. המערערת, שלא השלימה עם פסק הדין, הגישה את הערעור שלפניי. עיקר המחלוקת נסוב על אופן חישוב הפיצוי הפיננסי לפי סעיף 66 לחוק, הקובע כאמור: "הפיצוי בשל סניף שהיה פעיל ביום הקובע, יחושב לפי שווי הנכסים של הסניף או לפי השווי הפיננסי של הסניף, לפי בחירת הזכאי, ולענין זה יחולו הוראות סעיף 64(ב); בחר הזכאי בפיצוי לפי השווי הפיננסי, יגיש למנהל דוחות כספיים מבוקרים על ידי רואה חשבון לגבי פעילות הסניף בתקופה הקובעת, ובלבד שהדוחות לגבי השנים שעד 2002 יתבססו על נתונים שבוקרו בידי רואה חשבון לפני היום הקובע; לא הוגשו דוחות כאמור להנחת דעתה של ועדת זכאות, יחושב הפיצוי בשל הסניף לפי שווי הנכסים שלו." אופן החישוב של שווי הנכסים והשווי הפיננסי של העסק, מתבסס על הוראות התוספת השלישית לחוק, סעיף 9 לתוספת זו, קובע כדלקמן: "הפיצוי לפי השווי הפיננסי יחושב על ידי הכפלת ממוצע הרווח התפעולי של העסק בתקופה הקובעת (בסעיף זה - הרווח התפעולי הממוצע), לאחר הפחתה של 30 אחוזים ממנו, במכפיל לעסק; נוסחת חישוב הפיצוי היא כלהלן: שווי העסק = הרווח התפעולי הממוצע * 0.7 * המכפיל לעסק" מרכיבי נוסחת הפיצוי, הרווח התפעולי הממוצע והמכפיל לעסק, מחושבים בהתאם לסעיפים 11 ו-12 לתוספת השלישית לחוק. במסגרת קביעת הרווח התפעולי הממוצע של העסק, יש לחשב את הוצאות העסק. ככלל, לסניף או לעסק עשויות להיות הוצאות ישירות (בעבור שירותים כמו שכר דירה, חשמל, מים וכו'), וכן הוצאות עקיפות (בגין הוצאות כלליות של העסק, התומכות בפעילות של כלל הסניפים). האופן שלפיו יש לחשב את ההוצאות העקיפות של הסניף, הוא שעומד בלב המחלוקת שבענייננו. המשיבה קבעה בהחלטתה שיש לבצע את החישוב על פי שיטת יחס המחזורים, שיטה שבית המשפט קמא אימץ בפסק דינו. על פי שיטה זו, מחלקים את מחזור ההכנסות של הסניף במחזור ההכנסות של העסק כולו (להלן: "יחס ההכנסות"). בהמשך, מכפילים את ההוצאות העקיפות של העסק ביחס ההכנסות. על פי שיטה זו מניחים כי יחס ההכנסות צריך להיות זהה ליחס ההוצאות, קרי בין כלל ההוצאות העקיפות של העסק לבין כלל ההוצאות העקיפות של הסניף. מן העבר השני, סבורה המערערת שיש לערוך את החישוב לפי מפתח תמחיר המבוסס על פעילות, שיטת ה-Activity Based Costing (להלן: "שיטת ה-ABC"). על פי שיטה זו, מחשבים את ההוצאות העקיפות (הכלליות) של הסניף לפי תשומות הניהול שהושקעו בפועל בסניף. בנוסף, הצדדים חלוקים לגבי אופן קביעת חישוב הרווח התפעולי לפי סעיף 11 לתוספת השלישית בחוק, ובכלל זה האופן שבו יש להוסיף את עלות שכר הבעלים לפי סעיף 11(ב) לתוספת השלישית בחוק. פסק דינו של בית משפט קמא השאלה העיקרית שעמדה בפני בית משפט קמא היא האם שגתה המשיבה בהחלטות שנתנה בעניינה של המערערת. בית משפט קמא קבע שבמסגרת הערעור עליו לבדוק אם המשיבה פעלה בהתאם להוראות החוק ובהתאם לחומר שהונח בפניה. עוד קבע, כי היה ונושא מסוים לא הוסדר באופן מפורש או מלא בחוק, יש לבדוק אם ההחלטה שניתנה על ידי המשיבה, מתיישבת עם רוח החוק ונמצאת במתחם הסבירות, וזאת לנוכח מטרתו של החוק, שעיקרו, הענקת פיצוי ראוי והוגן בנסיבות המיוחדות של העניין. בית משפט קמא הסביר כי במסגרת חישוב הפיצוי הפיננסי לסניף, קבע המחוקק מנגנון, המסתמך על דו"חות כספיים אשר בוקרו על ידי רואה חשבון. היות ובענייננו, המערערת הודתה שהנתונים, לעניין שיטת ה-ABC, לא נשאבו ישירות מהדו"חות הכספיים אלא מנתוני ההוצאות וההכנסות בשנים הרלוונטיות, קבע בית משפט קמא, שאין מקום להחליף דו"חות כספיים מבוקרים בכלים תמחיריים, הנתונים למניפולציות של העסק. עוד קבע, שהמשיבה פעלה בסבירות כשסירבה להתבסס על שיטת ה-ABC וכשבחרה לפעול לפי שיטת יחס המחזורים, שכן שיטה זו, הולמת, לדעת בית משפט קמא את דרישות החוק. כמו כן, התייחס בית משפט קמא לעובדה שהמערערת עצמה לא הייתה עקבית לגבי אופן ייחוס ההוצאות העקיפות, וקבע כי היא פעלה בדרך הנוחה לה. לעניין ייחוס ההוצאות הישירות, ואי הכללת חובות אבודים ופרסום, קבע בית משפט קמא שמדובר בטענות חדשות שהועלו בשלב מאוחר מאוד, ודחה טענות אלו לגופן. אשר לעלות שכר הבעלים, בית משפט קמא קבע שמטרת המנגנון הקבוע בסעיף 11(ב) לתוספת השלישית לחוק הוא לתקן עיוות שנוצר בקביעת הרווח התפעולי בשל משיכות יתר של שכר על ידי הבעלים. לדעת בית משפט קמא, כשמדובר בפיצוי בגין סניף, התיקון צריך להתבצע ביחס לרווח התפעולי של הסניף המפוצה וביחס לעלות שכר הבעלים ביחס לאותו הסניף, שאם לא כן, יאבד המנגנון את משמעותו. בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא שהמשיבה פעלה נכון ובהתאם להוראות סעיף 11(ב)(1) לתוספת השלישית לחוק, כשהוסיפה לרווח התפעולי את הסכום היחסי של עלות שכר הבעלים, ולא את כלל ההוצאות של שכר הבעלים. כמו כן, קבע בית משפט קמא שהמשיבה פעלה נכון כשהמליצה לוועדה המיוחדת, שאותה יחסיות תתבצע גם בשלב ההפחתה של עלות השכר הנורמטיבית וזאת בהתאם לסעיף 11(ב)(2) לתוספת השלישית לחוק. תמצית טענות המערערת לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא כשסבר שאינו מוסמך להתערב בהחלטת המשיבה, וכשלא פירש את החוק בעצמו. לדידה, דחיית טענותיה על ידי בית משפט קמא בנימוק הסבירות, הייתה מנוגדת לדין ולפסיקה, ובעשותו כן, העביר למעשה בית משפט קמא את סמכותו לפרש את החוק למשיבה. לדעתה, קביעה זו הפוכה למגמת המחוקק, הנוטה להרחיב את סמכויותיו של בית המשפט בתיקים הנוגעים ליישום תוכנית ההתנתקות. לאור האמור, המערערת סבורה שבמקרה זה היה על בית משפט קמא לבדוק את ההחלטה לגופה ולא להסתפק בקביעה שהיא נמצאת במתחם הסבירות, שכן לו רצה המחוקק להגביל את סמכות התערבותו של בית המשפט, הרי שהוא היה מציין זאת במפורש. אשר לדו"חות הכספיים, המערערת סבורה שהמשיבה חרגה מסמכותה כשהתערבה בדו"חותיה הכספיים, שכן הדרך היחידה במסגרתה יכולה הייתה המשיבה להתערב בהם היא באמצעות סעיף 11(ב)(4) לתוספת השלישית לחוק, המאפשר התערבות בעריכת הדו"חות, אם אלו לא נערכו על פי כללי החשבונאות המקובלים. לדבריה, משאישרה המשיבה את דו"חותיה, ולא עשתה שימוש בסעיף זה, הרי שלא היה לה מקור סמכות להתערב בדו"חות אלו. לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא בהבנתו את הנתונים המקוריים, שכן מסד הנתונים עליו התבססו כל תחשיבי משרד רואה החשבון מטעם המשיבה נגזרו מאותו מסד הנתונים שבוקר, ושעמד בבסיס הדו"חות הכספיים של העסק בזמן אמת. לדבריה, השאלה היחידה שנותרה פתוחה הנה מהי שיטת המיון הנכונה לנתונים אלו, בהתחשב בתכליתו של החוק. כמו כן, בתחשיב הפיצוי מיום 13.6.11 מצוין, כי רואי החשבון מטעם המשיבה אישרו את שלמות הנתונים ואף המליצו על סמך נתונים אלו, לקבל את התוצאה הסופית. לדעת המערערת, שיטת ה-ABC משקפת באופן נאמן את ההוצאות העקיפות של הסניף, שכן היא מאפשרת לבדוק באופן מדויק את השימוש של הסניף בהוצאות הכלליות של העסק, ובכך לאמוד ביתר דיוק את הפגיעה האמיתית בסניף. בניגוד לכך, טוענת המערערת, כי שיטת יחס המחזורים מניחה למעשה שכל הסניפים מתפקדים באופן זהה, מבלי להתחשב בייחודיות של כל סניף וסניף. לדידה, אין בעובדה שחישוב הפיצוי באמצעות יחס המחזורים נערך עבור בתי עסק אחרים כדי להצדיק פרשנות פוגענית יותר של החוק כלפיה. בנוסף סבורה המערערת, שבית משפט קמא שגה כשקבע שאין לייחס הוצאות פרסום באופן ישיר לסניף המערערת, שכן לטענתה, לא היו לסניף גוש קטיף הוצאות פרסום, משום שפרסומי המערערת לא פנו ללקוחות המגזר החקלאי אותם הסניף שירת. ככל שאותם לקוחות הושפעו מפרסומים אלו, הרי שהשפעת הפרסומים עליהם הייתה מצומצמת ביחס לסניפים אחרים ומכאן שייחוס הוצאות הפרסום על פי שיטת יחס המחזורים, פגע בפיצוי שהמערערת זכאית לו. לעניין שכר הבעלים, המערערת טוענת כי האופן שלפיו יישמה המשיבה את הוראות החוק, סטה מלשון החוק, שכן סעיף 11 לתוספת השלישית בחוק מגדיר באופן ברור כיצד יש לחשב את הרווח התפעולי. לדידה, יש לערוך את החישוב בדרך של הוספת שכר בעלים באופן מלא והפחתת השכר הנורמטיבי באופן מלא, וכי אין לקבל את נימוק בית משפט קמא המתייחס לתכלית המנגנון שבסעיף 11 לתוספת השלישית בחוק, שכן לשון החוק במקרה זה היא חד משמעית וברורה, ואין בה התייחסות להוספה יחסית, כפי שביצעה המשיבה. דיון והכרעה לאחר ששקלתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הפיצוי שמוענק על ידי המשיבה, מקורו בקופת המדינה. בית המשפט קמא קבע ובצדק, שזוהי הסיבה לכך שהמחוקק דורש להסתמך על מקורות חיצוניים, כמו דיווחים לרשויות המס ודו"חות כספיים שבוקרו על ידי רואה חשבון. דרישה זו נועדה להבטיח למעשה את אמינותם ומהימנותם של הנתונים המובאים בפני המשיבה כאשר היא נדרשת להעניק פיצוי כזה או אחר. לשונו של סעיף 66 לחוק היא ברורה, דהיינו, תנאי לקבלת פיצוי לפי השווי הפיננסי הוא הגשת דו"חות כספיים מבוקרים על ידי רואה חשבון. במקרה דנן, המסמך האחרון שהוגש מטעם המערערת למשיבה היה למעשה דו"ח אקסל, שהוכן על ידי סמנכ"ל הכספים של המערערת. היות והמסמך לא היה דו"ח כספי שבוקר על ידי רואה חשבון הרי שהוא לא קיים מלכתחילה את דרישות החוק. בענייננו, בניגוד לכל עסק אחר, המשיבה לא שללה לחלוטין את שיטת ה-ABC ובחנה שיטה זו, לפנים משורת הדין. לאחר שבחנתי את מכלול הטענות בעניין אימוץ שיטת ה-ABC, הגעתי למסקנה, שאין מקום לאמץ את השיטה בענייננו, בצורה הנטענת על ידי המערערת. במה דברים אמורים? השאלה שהתעוררה בפני היא האם המשיבה הייתה צריכה ללכת על פי שיטה זו. המערערת טענה כי בתחשיב הפיצוי מיום 13.6.11, שנערך על ידי רו"ח מטעם המשיבה, הומלץ לקבל את הדו"חות שערכה המערערת באמצעות שיטת ה-ABC , וכן לקבל את הדרך שבה חושבו חובות אבודים בדו"חות הסניף. ברם, עיון בתחשיב הפיצוי מיום 13.6.11 מלמד על כך שמדובר בציטוט חלקי מתוך תחשיב הפיצוי, שאינו מעיד בהכרח על המלצה חד משמעית לנהוג בשיטה זו. בפועל, תחשיב הפיצוי כולל מספר המלצות פרטניות לחישוב הרווח התפעולי והפיצוי הנגזר במסגרת החלופות השונות, תחשיב הפיצוי אינו מאמץ חלופה כזו או אחרת, ומותיר את שיקול הדעת למשיבה. לא זו אף זו, תחשיב הפיצוי מיום 13.6.11 שעליו נשענת המערערת מציין את הדברים הבאים (פרק ה' - הנחות בבסיס החישוב): "הנחה מספר 4: העמסת הוצאות הסניף בשיטת החברה (ABC) חשבונאות תמחירים אינה חשבונאות פיננסית ואינה כפופה לכללים חשבונאיים מקובלים. חשבונאות זו נועדה מטבע הדברים לצרכים פנימיים וככזו היא אינה מבוקרת על ידי רואי חשבון חיצוניים. ... יש קושי רב לבודד את ההשפעה של שינוי בפעילות יחידת רווח אחת ביחס למכלול הפעילות בארגון בכלים תמחירים, כאשר אילו אינם ניתנים לבדיקה אמפירית ביחס לארגון פעיל, אלא בארגון אשר תנאיו שונו, וכל מדידה כיום תהא מבוססת על הנחות עבודה ולא על בחינת התוצאה בפועל. לפיכך, שיטות אלה טובות לאמדן הקצאת עלויות, אולם הן אינן יכולות להוות תחליף לדרכי רישום חשבונאיות המבוססות על עלויות ועל מחירים הנקבעים במכירה לצד ג'. לא בכדי הכללים החשבונאיים המתקדמים קובעים שיש לערוך דוחות מאוחדים בהם יבטלו כל פעילות בין חברתיות (לרבות רווחים שטרם מומשו). הקצאת עלויות על פי כל מפתח שיקבע, הינה פעולה בתוך הארגון שאינה יכולה להוות מדד אובייקטיבי לבחינת ריווחיות במקטע מסויים במכלול פעילות הארגון, במיוחד כאשר דוחות אלה נערכים בדיעבד. לטעמנו לא בכדי המחוקק התייחס בסעיף 66 לחוק שעל התובעים להגיש דוחות כספיים של הסניף שיהיו מבוססים על נתונים שבוקרו לפני היום הקובע (כל זאת במטרה לבטל הטייה מגמתית בייחוס הנתונים). סעיפי ההוצאות הרלוונטיות המיוחסים לפעילות הסניף כמו גם מפתחות הייחוס נקבעו על ידי החברה. כל ייחוס / העמסה שתבוצע על ידי גורם אחר עלול להיות מעוות באותה מידה. בין ביחס מחזורים ובין בהקצאה על פי מפתח עלויות תמחיר ישיר, תמחיר מטרה או תמחיר העמסה וגם השיטה של תמחיר עלויות (ABC) אינן נותנות מענה מספק לעניין זה. בנסיבות הזמן שחלף לא ניתן לאסוף נתונים השוואתיים ביחס לחברות וגופים אחרים..." דברים אלה מדברים בעד עצמם. כאמור, שיטת ה-ABC הנה שיטת תמחור במסגרתה העסק או הסניף בוחר בעצמו כיצד לתמחר את פעילותו על פי שיקוליו הפנימיים. הדבר מעורר אפוא קושי, שכן השליטה נתונה לבעל העסק ולכן תמיד קיים חשש לכך שעשויה להתבצע מניפולציה של הנתונים. קושי נוסף בשיטה, הוא אופן יישומה. המשיבה טענה כי החשבוניות שהוגשו לה מטעם המערערת היו מורכבות ממיליוני שורות, אשר במסגרתן נדרשה המשיבה לבדוק מה רלוונטי לסניף ומה לא, על בסיס שורות אלו למצוא מהן הוצאות הניהול של הסניף ולבסוף לחזור על הבדיקה ביחס לכל אחת מהשנים הרלוונטיות. בנסיבות אלו, שוכנעתי כי מדובר בתהליך שאינו מעשי ובלתי ממשי, וזאת בייחוד כששורה בחשבונית אינה בהכרח משקפת את תשומות הניהול שנדרשו באותו עניין לאשורן, שכן כל שורה שכזו, עשויה להיות מחושבת בצורה שונה. אם לא די בכל אלה אוסיף, שתחשיב הפיצוי מיום 13.6.11 מלמד על כך שהמערערת עצמה לא הייתה עקבית, כששלחה את דו"חות הרווח וההפסד לפעילות הסניף. בתחשיב הפיצוי (פרק ב' - תמצית מנהלים, מסעיף 3 ואילך) צוין כי תחילה נשלחו ביום 3.8.05 הדו"חות שכללו רק את ההוצאות הישירות של הסניף. בהמשך, תיקנה המערערת את הדו"חות ביום 9.4.06 וערכה אותם מחדש וייחסה לפעילות הסניף, הוצאות הובלה וחלק יחסי מהוצאות התקשורת של החברה. רק בסוף, ביום 16.8.10, הגישה המערערת דו"חות כספיים, שבמסגרתן הועמסו ההוצאות לפי שיטת ה-ABC. חוסר העקביות בהתנהגותה של המערערת מצביע על כך שהדו"חות, במסגרתן הועמסו ההוצאות לפי שיטת ה-ABC, נערכו למעשה אד-הוק לצורך קבלת הפיצוי. כאשר נשאל ב"כ המערערת במסגרת הדיון מיום 10.06.13 על השיטה בה נהגה המערערת משנת 2000, הוא השיב כאמור: "בוודאי שיש תיעוד. במשך שנה שלמה פעל בעל החברה מול רו"ח הוועדה. את הבדיקה של מיליון מאה החשבוניות עשינו באופן שוטף, כל שנה בודקים חשבוניות. התיעוד הועבר לרואי החשבון של המינהלת. כל פעם שביקשו כרטסת חשבוניות מסרנו לרואה החשבון." ברם, טענה זו עומדת בסתירה לעובדות שצוינו בתחשיב הפיצוי מיום 13.6.11 (בפרק ב' - תמצית מנהלים), שם נטען כי: "5.3. החברה לא ערכה דוחות כספיים שוטפים לסניף בגוש קטיף. 5.4. דו"חות הסניף שהוצגו בפנינו הוכנו בדיעבד, לצורך ביצוע תחשיב הפיצוי לעסק. הם אינם מבוקרים ע"י רואה חשבון של החברה לפי הנוסח המקובל אך מאושרים על ידו." בנסיבות אלה, לא נותר לי אלא לאמץ את האמור בפסק דינו של בית משפט קמא, שם קבעה כבוד השופטת אנה שניידר כי היא לא שוכנעה מטענות המערערת לפיה היא פעלה בשיטת ה-ABC עובר לפיצוי, וזאת בהתחשב בכך שבדיקותיה של המשיבה העלו כי המערערת יישמה בעצמה את שיטת יחס המחזורים בחישוב עלויות המכר של הסניף, וכי רק בקשר להוצאות העקיפות, היא ביקשה לפעול לפי שיטת ה-ABC. עוד עולה, כי המשיבה קבעה בהחלטתה מיום 14.6.11, שדו"חות הסניף שהוגשו בפניה מטעם המערערת, הצביעו על כך שרווחיות הסניף בגוש קטיף הייתה לכאורה גבוהה פי ארבעה ופי חמישה מרווחיות יתר סניפי העסק. המשיבה סברה שמדובר בפער קיצוני ברווחיות, שמקורו מ-"חיסכון" בהוצאות, כשראייה לכך, היא העובדה שבדו"חות העסק לאחר סגירת הסניף, לא היו שינויים מהותיים בסעיפי המאזן ובסעיפי הרווח והפסד. נראה אפוא כי קיים פער בין הטענה כביכול שהסניף בגוש קטיף היה רווחי פי כמה וכמה משאר הסניפים בעסק, לבין העובדה שאחרי הפינוי לא ירדה כלל רווחיות העסק. לכאורה, ניתן היה להניח שאכן תהיה ירידה שכזו, אולם זו לא התרחשה בפועל. הסבר אפשרי לכך, הוא שלקוחות הסניף העתיקו את מקום מגוריהם ועסקיהם, וכי הם המשיכו לעבוד עם סניף אחר של המערערת. בנסיבות אלו, עולה השאלה, האם ראוי להעניק פיצוי מעבר למה שכבר ניתן, אם למערערת עצמה לא נגרמו הפסדים לאחר סגירתו של הסניף בגוש קטיף. הנני סבור, שאין הצדקה להעניק פיצוי נוסף אם בפועל לא נגרם למערערת עיוות. במקרה דנן, נחה דעתי כי המשיבה דנה בפיצוי שמגיע למערערת בצורה עניינית, וקבעה בצדק, שאין מקום ליישם את שיטת ה - ABC בענייננו, כל זמן שהתוצאה אליה הגיעה הייתה הוגנת וראויה. אמנם שיטת יחס המחזורים, שהמשיבה בחרה לנקוט בה, אינה חפה מביקורת ואינה מושלמת, אולם בנסיבות העניין ובבחינת הרע במיעוטו, מדובר בסופו של דבר בשיטה סבירה והגיונית, שניתן לשלוט בה, לבקר אותה ולבדוק אותה, והיא מתבססת על הנתונים הכספיים של העסק בזמן "אמת". לפיכך הנני קובע כי שיטת יחס המחזורים, מתבססת על נתונים שבוקרו על ידי רואה חשבון ונמצאת בהלימה עם דרישות החוק בעניין. לעניין הוצאות הפרסום, במקרה דנן, שוכנעתי כי הבחירה לייחס את הפרסום לפי שיטת יחס המחזורים מוצדקת, שכן טענת המערערת לפיה לא היו כלל הוצאות פרסום בסניף מופרכת על פניה ואינה מתיישבת עם העובדה שהדו"חות הכספיים הצביעו על כך שהסניף בגוש קטיף הרוויח לכאורה פי ארבעה ופי חמישה משאר הסניפים. אוסיף, שלא ניתן לשלול את השפעתם של הפרסומים על הלקוחות הפוטנציאליים בכל הסניפים השונים. בנסיבות אלה, אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא בעניין. אשר להוצאות שכר הבעלים. אף על פי שסעיף 11(ב) לתוספת השלישית לחוק אינו מציין באופן מפורש אם יש לבצע את הוספת עלות השכר או להפחיתו באופן מלא או יחסי, ברור הוא שיש לקיים את תכליתו של סעיף זה, ולהגשים את המנגנון שעומד מאחוריו. טענת המערערת לפיה אימוץ החלטת המשיבה לפיה חישוב הרווח התפעולי המתוקן על ידי הוספת השכר בפועל באופן יחסי והפחתת השכר הנורמטיבי באופן מלא, סוטה למעשה מלשון החוק, דינה להידחות. הנני סבור שלא נפל פגם בפרשנותו של בית משפט קמא של סעיף זה, שכן פרשנותו הולמת את תכלית החוק, עולה עמו בקנה אחד ומונעת עיוותים בקביעת הרווח התפעולי. משכך, נחה דעתי כי המסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט קמא נכונה, וכי אין מקום להתערב בה. הערעור נדחה, אפוא. המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך של 10,000 ₪. פיצוייםתוכנית ההתנתקות / מפונים