טוענת, כי במסגרת עבודתה כמטפלת ומנהלת מעונות לילדים נחשפה לשמש במשך כארבע שעות בממוצע ליום, וכתוצאה מכך נגרמו לה נגעים בעור. ג. המשיבה החלה את עבודתה כמטפלת אצל המערערת מס' 1 בשנת 1980 (בהיותה כבת 36). עד 1.9.1984 עבדה המשיבה כמטפלת, כשבמהלך תקופה זו לא עבדה במשך 8 חודשים. סך הכל עבדה המשיבה כארבע שנים כמטפלת אצל המערערת מס' 1. בהמשך, מיום 1.9.84 החלה המשיבה לעבוד כמנהלת מעון אצל המערערת מס' 1 וכיהנה בתפקידי ניהול עד שלהי 1995. מכאן שבסך הכל עבדה המשיבה כמנהלת מעון אצל המערערת מס' 1 במשך כ-11 שנה. ד. בהמשך, בחלוף כשנה ו-8 חודשים לאחר סיום עבודתה אצל המערערת מס' 1, החלה המשיבה, בשנת 1997, לעבוד בתפקיד של גננת אצל המערער מס' 2 במתנ"ס, גן ילדים ומעון לגיל הרך, וזאת תקופה רצופה של כשלוש שנים עד שנת 2000. ה. המשיבה אובחנה לראשונה כסובלת מנגעים בעור במרץ 1996, ועברה ביום 28.3.96 את הפרוצדורה הראשונה להסרת נגעים בעור. בהמשך, התגלו שוב נגעים בשנים 1997, 1998, 2000 כאשר לאחר הפוגה נתגלו נגעים נוספים משמעותיים בשנת 2003. ו. עקב הנגעים בעור, ועל יסוד תעודה רפואית לנפגע בעבודה מרופא תעסוקתי בקופת חולים (ד"ר ס. שלוסברג), ומסמכים רפואיים נוספים, הגישה המשיבה ביום 8.7.03 תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בנגעים בעור כנובעים מחשיפתה לשמש בתקופת עבודתה אצל המערערים. משסירב המוסד לביטוח לאומי להכיר בנגעים אלה כנובעים מעבודתה של המשיבה, היא הגישה תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה בחיפה. לאחר קבלת חוות דעת של מומחה רפואי שמינה בית הדין, ניתן ביום 1.5.2008 פסק דינו של בית הדין לעבודה על פיו נקבע כי המשיבה לקתה בגידולים סרטניים בעור מסוג בזליומה, שהופיעה בפניה, ידיה, ועור החזה, וזאת כתוצאה מחשיפתה לקרני השמש במסגרת עבודתה כגננת. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה למשיבה בגין הפגיעות בעור נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 28%. ז. את תביעתה לפיצויים כנגד המערערים הגישה המשיבה לבית משפט קמא ביום 10.8.2008. במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט קמא הגישה המשיבה חוות דעת של מומחה למחלות עור מטעמה, פרופ' ר. ברגמן, ואילו המערערים הגישו את חוות דעתו של האונקולוג פרופ' ב. קליין. שני המומחים קבעו, שהמשיבה סובלת ממחלת סרטן עור. לטעמה של המשיבה סיבת המחלה היא חשיפתה לשמש. נכותה מחמת מחלתה זו: 28% לצמיתות. ח. עמדת המערערים בפני בית משפט קמא היתה שרוב שנותיה לא עבדה המשיבה, וכאשר כן עבדה - היא שימשה רוב שנותיה בתפקידי ניהול בהם לא נחשפה לשמש. כן טענו המערערים, שהמשיבה לא הוכיחה כי חשיפתה הבלעדית לשמש היתה בעבודה ו/או שיש קשר סיבתי בין חשיפתה לשמש בעבודתה לבין נזקיה. ט. לאחר שמיעת עדויות קבע בית משפט קמא, שחצרות הגנים בהם עבדה המשיבה היו בחלקם חשופים לשמש, וכי הילדים יצאו לחצר. השאלה הרלוונטית היתה, האם אכן יצאה המשיבה לחצרים משך 4 שעות ביום, כשהיא חשופה לשמש, מבלי לכסות את ראשה, ומבלי שתבחר לעצמה מקום מוצל לשהות בו. בית משפט קמא קבע, שהוא איננו מקבל את גירסת המשיבה בענין זה, עקב חוסר סבירותה, וחוסר ההגיון שבה. נקבע, שלא עולה מן הראיות אפשרות לשהייתה של המשיבה משך 4 שעות ביום תחת קרני השמש. גם פרק זמן של שלוש שעות ביום, כך ציין בית משפט קמא, מוגזם, בלתי סביר, בלתי הגיוני, ואינו עולה ממארג הראיות שהוגשו. י. בית משפט קמא מוסיף ומציין, בהמשך דבריו, כי הנגעים הראשונים אובחנו אצל המשיבה לאחר שסיימה את עבודתה אצל המערערת מס' 1, וטרם תחילת עבודתה אצל המערער מס' 2 (כ-9 נגעים), ולאחר מכן, בעת עבודתה של המשיבה אצל המערער מס' 2 אובחנו וטופלו כ-4 נגעים נוספים. לאחר סיום העבודה אצל המערער מס' 2 אובחנו וטופלו אצל המשיבה כ-14 נגעים נוספים. בית משפט קמא קבע (בסעיף 27 לפסק דינו), שכל הגידולים, עד לשבע שנים לפני הגשת התביעה, דהיינו, עד לשנת 2001 התיישנו, ומאותו מועד והלאה, דהיינו מיום 11.8.2001 - לא התיישנו. י"א. בית משפט קמא קבע, שיש להטיל אחריות על המערערים בגין מצבה של המשיבה וזאת החל מיום 11.8.2001, תוך ניכוי אשם תורם בשיעור של 30% מחמת חוסר זהירותה של המשיבה מעצם חשיפתה לשמש (סעיף 37 לפסק הדין). י"ב. בשאלת החבות קבע בית משפט קמא, כי המערער מס' 2 הפר את הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשנ"ז-1997, בכך שמעולם לא סיפק למשיבה כל ציוד או אמצעים להגנה מפני השמש והעסיק את המשיבה כשהיא חשופה לשמש ולא מוגנת. עוד ציין בית משפט קמא, שהמערערים הפרו את החובות החקוקות כפי שאלה באות לידי ביטוי בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד-1984, ולכן מוטלת על המערערים, לפי קביעת בית משפט קמא, אחריות לפיצוי המשיבה בגין הפרת החיקוקים בגין עוולת הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין). י"ג. בית משפט קמא לא דן למעשה בסוגיית הקשר הסיבתי בין החשיפה לשמש לבין פרוץ המחלה ממנה סובלת המשיבה, והניח קיומו של קשר סיבתי זה. על כן, משקבע בית משפט קמא כי יש להטיל אחריות על המערערים, הוא עבר לדון בשאלת גובה הנזק של המשיבה. י"ד. בית משפט קמא דן בגובה הנזק של המשיבה וקבע כי, נכותה התפקודית עומדת על שיעור של 10% נכות, והוסיף, שהמשיבה זכאית לפיצוי בגין רכיבי נזק שונים המסתכמים בסכום כולל של 185,000 ₪. מסכום זה קבע בית משפט קמא שיש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי בסכום של 103,000 ₪ ומן היתרה, כך קבע בית משפט קמא, יש לנכות אשם תורם בשיעור של 30%. נעיר, כי נכון היה לנכות תחילה את האשם התורם מסך כל הנזק, ומן היתרה הנשארת להפחית את תשלומי המוסד לביטוח לאומי, כך שחישוב זה היה מוביל לתוצאה לפיה יתרת הפיצוי למשיבה היא 26,500 ₪, ולא 57,400 ₪, כפי שקבע בית משפט קמא בהחלטת תיקון פסק הדין מיום 11.12.12. ט"ו. שני הצדדים ממאנים להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא. המערערים מלינים על כך, כי שגה בית משפט קמא בכך שלא דחה את תביעתה של המשיבה מחמת התיישנות. כמו כן טוענים הם, שבית משפט קמא לא ביסס או לא נימק את קביעתו בשאלת הקשר הסיבתי, וכן שגה משקבע, כי המערערים הפרו את חובת הזהירות כלפי המשיבה, וכאשר קבע חלוקה בין המערערים באופן שלא ניתן לבצעה שהרי המשיבה לא עבדה עוד אצל מי מן המערערים מאז סוף אוגוסט 2000 ואילך. עוד ובנוסף מלינים המערערים כנגד שיעורו של האשם התורם, כנגד אופן חישוב הנזק, וכנגד אופן ביצוע הניכוי של תשלומי הביטוח הלאומי והאשם התורם . ט"ז. המשיבה הגישה ערעור-שכנגד, כשלטענתה לא היה כל אשם תורם מצידה, ולחלופין, ניכוי האשם התורם שבוצע גבוה מידיי והיה מקום להעמידו לכל היותר על 10%. כמו כן, לטענת המשיבה, נכותה התפקודית היא בשיעור זהה או קרוב לנכות הרפואית המשוקללת (28%), דהיינו, נכותה התפקודית עולה על 10% שזו הנכות התפקודית שקבע בית משפט קמא בפסק הדין. כמו כן נטען בערעור-שכנגד, שהיה מקום לפסוק לזכות המשיבה פיצויים בשיעור העולה משמעותית על זה שנפסק בפועל, ו/או להפחית סכומים נמוכים יותר בגין תשלומי המוסד לביטוח לאומי. י"ז. באי כוחם של הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 2.7.13, שמענו את תמצית טיעוניהם של הצדדים. י"ח. לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית משפט קמא, למסמכים הרלוונטיים, ולטיעוניהם של באי כח שני הצדדים, בכתב ובעל-פה, מסקנתנו היא שדין הערעור העיקרי להתקבל, וכי אין מנוס מלדחות את התביעה מחמת התיישנותה. נבהיר: לא מצאנו צורך לדון בטענת המערערים אשר סבורים, כי ההתיישנות חלה גם לגבי התקופה שלפני שנת 2001, וזאת משום שגם מתוך נקודת המוצא שסבר בית משפט קמא בפסק דינו, דהיינו, שעל התקופה שבין השנים 1996 ועד 2001 חלה התיישנות, המסקנה צריכה היתה להוביל לדחייתה של התביעה. י"ט. בצדק קבע בית משפט קמא בפסק דינו, כי המועד בו התגבשה עילת התובענה לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות הינו ממועד היווצרות הנזק. כמות הנגעים (12) שאובחנו וטופלו אצל המשיבה בתקופה שמשנת 1996 ועד 2001, לא היתה מבוטלת, כמו כן היתה תכיפות בגילוי הנגעים. תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא שהיה על המשיבה, כאדם סביר, לברר את הנסיבות שגרמו לנגעים אלה ולעמוד על אפשרות קיום קשר סיבתי בין עבודתה לבין גילוי הנגעים. כ. האבחון הראשוני נערך למשיבה ביום 28.3.96. מספר חודשים לאחר מכן טופלה המשיבה על ידי פרופ' אולמן שהורה לה להימרח בקרם הגנה (נ/7) ולהימנע מחשיפה לשמש (עיינו, למשל, ברישום בתיק הרפואי מיום 12.11.96). לפי עדות המשיבה בפני בית משפט קמא (עמ' 24 לפרוט'), היא פעלה לפי עצתו של פרופ' אולמן. בנוסף עולה מתוך עיון בסיכום בדיקה היסטופתולוגית מיום 4.11.96, שנמצאו אצל המשיבה שני קטעי עור עם BCC . לכן, לכאורה, ראוי היה לקבוע כי התביעה התיישנה בחלוף שבע שנים ממועד גילוי הנזק דהיינו מיום 28.3.96. יחד עם זאת, כאמור לעיל, לא מצאנו לנכון לקבוע מסמרות בענין זה, נוכח מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה התיישנה התביעה לגבי התקופה שעד 11.8.2001, שכן ממילא לאחר תקופה זו המשיבה כבר לא הועסקה על ידי מי מן המערערים (כזכור, העסקתה אצל המערער מס' 2 הסתיימה ביום 31.8.2000). ברי איפוא שבמועד בו הוגשה תביעתה של המשיבה (10.8.2008) תביעתה בגין נזקים הנובעים מתקופת העסקתה אצל המערערים, שהסתיימה ביום 31.8.2000 - התיישנה. כ"א. נוסיף ונציין, כי מעיון בפרוט' עדותה של המשיבה, עולה מודעותה לסיכון שבחשיפה לשמש כבר בשנים 1996-2000: "ש. את מתחילה לעבוד במתנ"ס בשנת 96 עד 2000? ת. ונלחמת על קירוי. אז היתה לי מאד מודעות ונלחמתי לקרות את החצר..... עבדתי שם 3 שנים ולא היה קירוי לחצר..... ..... ש. למה היה חשוב לך נושא קירוי החצר? ת. כי אז כבר הייתי הרבה יותר מודעת לענין של הפגיעה ויותר דאגתי לילדים מאשר לעצמי.... " (עמ' 29 לפרוט'). כ"ב. לא נעלמה מעינינו טענת המשיבה, המתבססת על עדותו של המומחה האונקולוג מטעם המערערים, פרופ' ברוך קליין (עמ' 40-42 לפרוט'), שאישר כי בשנת 2002 היתה נכותה של המשיבה למעשה בשיעור של 0%, משום שנכון לאותו מועד היא למעשה החלימה, ובשנת 2003 ואילך הופיעו נגעים נוספים, חדשים, בשכיחות רבה יותר. איננו סבורים שיש בדבריו של המומחה מטעם המערערים כדי לסייע בידי המשיבה. כאמור, עבודתה של המשיבה אצל המערער מס' 2 הסתיימה ביום 31.8.2000. מאותו מועד ואילך המשיבה לא הועסקה אצל המערערים או מי מהם, וממילא לא נגרמה למשיבה מאותו מועד ואילך חשיפה לשמש בגין עבודתה אצל המערערים או מי מהם, שהרי, מן התאריך הנ"ל היא כבר לא הועסקה על ידם. כ"ג. בשולי הדברים נוסיף, שהמשיבה גם לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לשמש בתקופת העסקתה על ידי המערערים לבין אותם נגעים שהופיעו שנים לאחר גמר העסקתה, וזאת בראיות רפואיות מתאימות, דהיינו, לא הוגשה חוות דעת רפואית שתבסס את טענתה של המשיבה בענין זה. כ"ד. אשר על כן יש לדחות את תביעתה של המשיבה מחמת התיישנותה. נוכח מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון בשאר טענות המערערים ואולם, נעיר, כי גם אנו סבורים שבית משפט קמא, במסגרת פסק דינו, לא דן בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי בין החשיפה הנטענת לשמש לבין מחלתה הספציפית של המשיבה, ובהעדר הכרעה בסוגיה זו לא ניתן להטיל חבות. כ"ה. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים את הערעור, ומורים על דחיית תביעתה של המשיבה, וממילא אנו דוחים את הערעור- שכנגד. בנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות. כ"ו. ככל שבוצע על ידי המערערים תשלום למשיבה על פי פסק דינו של בית משפט קמא, תחזיר המשיבה את התשלום למערערים לא יאוחר מאשר 60 יום ממועד המצאת פסק דיננו (הפגרה כלולה במנין הימים). הפקדון, ככל שהופקד על ידי המערערים בערעור העיקרי, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערים, עו"ד א. אלרום, עבור המערערים. הפקדון, ככל שהופקד על ידי המשיבה בערעור-שכנגד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המשיבה עבור המשיבה. קטיניםהכרה בתאונת עבודהחשיפה לשמשמטפלת