תובענה בדרך של המרצת פתיחה, למתן פסק דין הצהרתי כספים ששילמה ו/או אמורה לשלם המשיבה מס' 1 למערער מכוח פוליסה לתשלום תגמולי ביטוח חודשיים במקרה של אובדן כושר עבודה (להלן: "הפוליסה") מהווים קצבה המשתלמת מאת מעביד או קופת גמל כמשמעותה בסעיף 8(ה) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן: "החוק"). 2. התשלום החודשי האמור ששילמה או אמורה לשלם המשיבה מס' 1 למערער מכוח הפוליסה נחשב "שכר עבודה" נוכח הוראת סעיף 8(ה) לחוק, ולכן, אין הוא ניתן לעיקול, העברה או שיעבוד, אלא בכפוף לאמור בהוראות הסעיף הנ"ל. 3. על המשיבה מס' 1 לשלם למערער את תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה מחודש אפריל 2010 ואילך מידי חודש בחודשו, כפוף להוראות סעיף 8(ה) של החוק. עד כאן העתירה המבוקשת בהמרצת הפתיחה. ג. בית משפט קמא מציין, במסגרת העובדות שהונחו בפניו, כי הפוליסה הוצאה למערער על-ידי המשיבה מס' 1 בשנת 2000 ומדובר בפוליסה לביטוח חיים, עם הרחבה לתשלום חודשי, המוגדר בפוליסה "חלף הכנסה", זאת למקרה של אובדן כושר עבודה. במהלך שנת 2005 נקלע המערער למצב נפשי קשה, אושפז במחלקה הפסיכיאטרית באחד מבתי החולים מיום 23.10.05 עד 19.12.05, ובהמשך נקבעה לו נכות על-ידי המוסד לביטוח לאומי. כפועל יוצא מן המפורט לעיל, ועל בסיס המסמכים הרפואיים שהציג המערער למשיבה מס' 1, הכירה זו, מפעם לפעם, בזכאותו של המערער לקבל תשלום חודשי מכוח הפוליסה, כשזכאותו זו של המערער הוכרה בפעם האחרונה בתאריך 22.2.10, בתוקף עד יום 1.4.11. ד. מוסיף בית משפט קמא, כי התשלומים החודשיים שולמו על-ידי המשיבה למערער, במלואם, עד יוני 2009. בשלב מסויים הוטלו עיקולים על כספי הפוליסה לטובת נושים של המערער (המשיבה מס' 2 - בנק דיסקונט, והמשיבה מס' 3 - פז חברת נפט בע"מ). החל מחודש יוני 2009 עד אפריל 2010 שילמה המשיבה מס' 1 למערער תשלומים חודשיים עד לגובה הסכום אשר מוגן לפי הוראות חוק הגנת השכר. בגין התקופה שהחל מיום 1.4.11 ואילך לא פנה המערער אל המשיבה מס' 1 בבקשה כי יאושר המשך המצב של אובדן כושר עבודה, וממילא לא הציג למשיבה מס' 1 מסמכים כלשהם, רפואיים או אחרים, בנוגע לתקופה זו. ה. מציין בית משפט קמא, כי הצדדים הגישו ללשכות ההוצאה לפועל בקשות שונות בנוגע לעיקולים, ולמימושם. ביום 6.2.10 ניתנה על-ידי רשם ההוצאה לפועל בתל-אביב החלטה לאשר את מימוש העיקולים אצל צד ג', דהיינו, אצל המשיבה מס' 1. המערער פנה לרשם ההוצאה לפועל בבקשה לביטולו של צו המימוש אשר ניתן, ואולם, אין חולק כי הצו לא בוטל, וכי המערער לא הגיש בקשת רשות ערעור בנוגע להחלטה זו. המערער גם אישר בפני בית משפט קמא כי ביום 2.3.11 ניתנה על-ידי רשמת ההוצאה לפועל בנתניה החלטה נוספת בדבר מימוש העיקולים. ו. כותב בית משפט קמא, בסעיף 8 של פסק דינו: "אין חולק כי בשלב מסויים שינתה כלל את התנהלותה אל מול המבקש, ובגין התקופה שהחל מחודש 4/2010 ועד ליום 1/4/2011 - תקופה בגינה הכירה כלל בזכאותו העקרונית של המבקש לקבלת תשלומים חודשיים מכוח הפוליסה - לא שילמה כלל למבקש תשלומים כלשהם, לרבות תשלומים עד לגובה הסכום המוגן". בית משפט קמא מציין, כי המערער לא נקט בפעולה כלשהיא עד להגשת ההליך נשוא הערעור (ביום 1.6.11). ז. במקביל לפתיחת ההליך הנ"ל בבית משפט קמא, עתר המערער גם למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד שיורה למשיבה מס' 1 להימנע ממימוש הכספים ומהעברתם למשיבות מס' 2 ומס' 3, ואולם, הבקשה למתן צו במעמד צד אחד נדחתה. בנוסף, ביום 13.6.11 התקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה למתן צו מניעה זמני, ולפי המלצת בית משפט קמא חזר בו המערער מן הבקשה והסכים לדחייתה. ח. מסכם בית משפט קמא, כי אין מחלוקת שלאחר שנדחתה הבקשה לצו המניעה הזמני העבירה המשיבה מס' 1 את כל תגמולי הביטוח בגין התקופה שהחל מאפריל 2010 עד 1.4.11 לתיקי ההוצאה לפועל אשר בהם הוטלו העיקולים. ט. באשר לעצם הסמכות העניינית לדון בתביעה, קבע בית משפט קמא שאפילו ניתן היה לראות במשיבה מס' 1 משום "קופת גמל", הרי מצויה הסמכות העניינית לדון בתביעה בידי בית משפט קמא, הן משום שהפוליסה בה עסקינן אינה פוליסת ביטוח מנהלים לעובד אלא פוליסת פרט, אך גם אילו מדובר היה בביטוח מנהלים נתונה סמכות עניינית לבית המשפט לדון בה. י. מסקנת בית משפט קמא, לאחר עיון בטיעוני הצדדים היתה, שדין התביעה להידחות, וזאת בעיקרו של דבר מן הטעמים שפורטו בבקשת המשיבה מס' 2 לסילוק על הסף מיום 11.10.11. הטעם האחד הינו: חוסר ניקיון כפיים, שהרי בקשה למתן סעד הצהרתי מבוססת על דיני היושר, ומתן סעד בעניין זה מצוי בשיקול דעתו של בית המשפט. מציין בית משפט קמא, כי די בהתנהלות שבתיק זה כדי לקבל את טענת המשיבות בדבר חוסר ניקיון כפיים של המערער שלא מסר בתובענה, ואף לא בבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, תמונה מקיפה דיה של ההליכים בתיקי ההוצאה לפועל, כפי שהיה עליו לעשות, וגם עדותו בפני בית משפט קמא לא התיישבה עם תום לב, כשהתחמק בעקביות ממתן תשובות ענייניות. י"א. הטעם השני, שבית משפט קמא מציין הינו הנימוק העיקרי לדחיית התביעה על הסף, דהיינו, שבנסיבות העניין נראה כי אין מקום לדון בבקשה למתן סעד הצהרתי. לעניין זה מפנה בית משפט קמא להחלטתו מיום 8.9.11 בה הוא ציין, כי: "לא יהא זה נכון לאפשר עקיפת החלטות חלוטות אלה..." (סעיף 17 של פסק הדין), והכוונה היא, שלא יהא זה נכון לאפשר עקיפת החלטות אופרטיביות שניתנו על-ידי רשמי ההוצאה לפועל. י"ב. בית משפט קמא הוסיף, שההחלטות החלוטות של רשמי ההוצאה לפועל מתייחסות לכספים שהצטברו אצל המשיבה מס' 1 בגין התקופה שעד לתאריך 1.4.11. ואילו באשר לתקופה שממועד זה ואילך, סבר בית משפט קמא כי: "לא עמד המבקש בנטל להראות כי עומדת לו זכות אשר מן הראוי לדון בה וליתן לגביה סעד הצהרתי. הלכה פסוקה היא כי בית המשפט אינו מצהיר הצהרותיו על זכויות העתידות להיוולד וטרם באו לעולם" (סעיף 19 של פסק הדין). בית משפט קמא ציין, כי מאז ננקט ההליך המשפטי ועד מועד פסק הדין, חלף זמן רב והמערער לא הראה זכאות לקבלת סכומים כלשהם בגין התקופה שלאחר 1.4.11, כך שההתדיינות בנושא זה תהא תיאורטית גרידא, ולכן אין מקום לדון בכך. לפיכך, נדחתה התביעה, כשבית משפט קמא הוסיף: "התובענה נדחית, מבלי שאביע דעתי בנוגע לשאלה המשפטית שטעונה היתה הכרעה אילו הייתי רואה לנכון להכריע בתובענה לגופה" (סעיף 20 של פסק הדין). י"ג. המערער ממאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, וסבור כי פסק הדין הוא שגוי וכי לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף. לטעמו, אין זה נכון כאילו הוא בא לבית משפט קמא בחוסר תום לב. אדרבא, לדעת המערער לא נפל כל רבב בהתנהגותו. כמו כן נטען, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי בהיעדר זכאות לכספים עתידיים לאחר 1.4.11 אין מקום להכרעה בתביעה לגופה, וכן טעה משאימץ בפסק דינו את האמור בהחלטת הביניים מיום 8.9.11. י"ד. לטענת המערער יש נפקות להכרעת בית המשפט גם ביחס לכספים שהועברו על-ידי המשיבה מס' 1 בגין התקופה עד 1.4.11, שכן, למערער זכות השבה ו/או זכות החזר הכספים מנושיו השונים לפי סעיף 20(ב) של חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). אם יקבל בית המשפט את תביעתו, יהא הוא זכאי להשבת כל הסכומים שהועברו על-ידי המשיבה מס' 1 ללשכת ההוצאה לפועל בגין התקופה שמאפריל 2010 ועד בכלל, מכוח סעיף 20(ב) של חוק ההוצאה לפועל. ט"ו. המערער טוען כי להכרעת בית המשפט נפקות הצופה פני עתיד לגבי זכויות עתידיות שעשויות להיות לו לאחר 1.4.11, אך גם לגבי תקופת העבר מאפריל 2010 עד אפריל 2011, דהיינו, גם בנוגע לכספים שהועברו על-ידי המשיבה מס' 1 ללשכת ההוצאה לפועל לאחר שהמערער חזר בו, בהמלצת בית המשפט, מן הבקשה למתן צו מניעה. טוען המערער, שאין החלטות רשמי ההוצאה לפועל מהוות מעשה בית דין לעניין כספים אלה, ואם יקבל בית המשפט את טענותיו לגופן, יהא על כל אחד מנושיו להחזיר את הכספים שהוא קיבל, לפי חלקו היחסי, ולכן, טעה בית משפט קמא משקבע, שאין מקום לדון בזכאותו של המערער לכספים בגין תקופת העבר. ט"ז. לטעמו של המערער היה על בית משפט קמא להכריע בשאלה המשפטית שהונחה על שולחנו, נכון לעובדות הרלוונטיות ולתשתית העובדתית והראייתית כפי שהונחה בפניו, נכון למועד הגשת התביעה. כל שינוי בנסיבות או במצב עובדתי בגין אירועים שאירעו לאחר מועד הגשת התביעה (הכוונה להעברת הכספים בגין התקופה מאפריל 2010 עד 1.4.11 על-ידי המשיבה מס' 1 ללשכת ההוצאה לפועל), אין בה כדי לפתור את הערכאה קמא מלהכריע בשאלה המשפטית שהונחה בפניה. י"ז. עוד טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא משקבע שהוא לא עמד בנטל להראות שעומדת לו זכות שמן הראוי לדון בה וליתן לגביה סעד הצהרתי, ולטעמו, לא היה עליו להצביע על כל זכות עתידית על מנת שבית המשפט יכריע בסוגיה המשפטית המונחת בפניו, וגם אם סבר בית משפט קמא שהשאלה המשפטית הפכה לתיאורטית עדיין חובה היתה על בית המשפט לדון בה ולהכריע בה. י"ח. בנוסף טוען המערער, כי בית משפט קמא התעלם מן העובדה שמדובר בתביעה לפי פוליסת ביטוח חיים לקבלת פיצוי בגין אי כושר עבודה, וזכותו של המערער להגיש בגינה תביעה נגד המשיבה מס' 1 תוך שלוש שנים מיום התגבשות זכותו לקבלת תגמולי הביטוח, וביום מתן פסק הדין עדיין עמדה למערער הזכות לתבוע את תגמולי הביטוח לפי הפוליסה, עד 31.3.14. משלא התיישנה תביעתו של המערער לקבלת תגמולי ביטוח לפי הפוליסה, עדיין יש למערער זכות על פי דין לתבוע כספים מן הפוליסה, ומזכות זו התעלם בית משפט קמא ובכך נפל פגם בפסק דינו, כך לטענת המערער. י"ט. המשיבה מס' 1 סבורה לעומת זאת שאין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, וכי מטרת הגשת הערעור היא, ניסיון לעקוף את מחדליו של המערער, שעה שלא השיג כלל, קל וחומר במועד, על החלטות רשמי ההוצאה לפועל, ומשנעשו ההחלטות חלוטות, והמשיבה חוייבה בצו מימוש להעביר את הכספים לידי המעקלים, לא ניתן לגבור על החלטות חלוטות אלה בהליך בו בחר המערער לנקוט. כ. עוד טוענת המשיבה מס' 1, שאין המדובר בענייננו במחלוקת משפטית, כי אם במחלוקת עובדתית, כמו גם בשאלת מהימנותו וחוסר תום ליבו של המערער, שלגביהם הכריע בית משפט קמא לאחר שהתרשם מן המערער באופן בלתי אמצעי. מוסיפה המשיבה מס' 1, שמשקבע בית משפט קמא כי המערער פעל בחוסר תום לב, ושלא בניקיון כפיים, וכי לא ניתן להאמין לעדותו, ובשים לב לכך שהתובענה בה עסקינן היתה למתן פסק דין הצהרתי, דין הערעור להידחות, וכידוע, בקביעות עובדתיות אין בית המשפט שלערעור מתערב. כ"א. טוענת המשיבה מס' 1, כי למעשה אין מחלוקת באשר לתשלומים שבוצעו, ככל שבוצעו, בתקופות אשר קודמות לתקופה הכלולה בתובענה, ואף אין מחלוקת לגבי התקופה המאוחרת יותר, דהיינו, לאחר 1.4.11, שעה שהמערער כלל לא טען כלפי המשיבה מס' 1 ישירות, או בין כותלי בית המשפט, כי מצבו היווה מקרה ביטוח של אובדן כושר עבודה לפי הפוליסה לתקופה שמיום 1.4.11 ואילך. מכאן, שהמחלוקת בפני בית משפט קמא התייחסה רק לתקופה שמיום 1.4.10 עד 1.4.11. העובדה שהמערער זכאי, כפוף להוראות הפוליסה והדין, להגיש תביעה לתקופה שמיום 1.4.11 ואילך, אין בה כדי לבסס זכות כלשהיא שלגביה ניתן לתת סעד הצהרתי. כ"ג. מוסיפה המשיבה, שביוני 2010 ניתן צו מימוש שהורה לה להעביר את הכספים להם זכאי המערער לתיקי ההוצאה לפועל, ולפיכך, חדלה המשיבה לשלם כספים לידי המערער והמתינה להכרעה שיפוטית. דא עקא, שהמערער לא השיג על החלטות רשמי ההוצאה לפועל אשר הורו על העברת הכספים, ולאחר שחלפו המועדים הנקובים בדין לתקיפת החלטות רשם ההוצאה לפועל, פנה המערער בבקשה נשוא הדיון למתן סעד הצהרתי. במסגרת הליך זה חזר בו המערער מן הבקשה למתן צו מניעה זמני, ולכן, משהבקשה לצו מניעה בוטלה, ונותרו על כנם הצווים החלוטים שניתנו על ידי רשמי ההוצאה לפועל, נאלצה המשיבה לפעול בהתאם לצווים אלה, בהתאם לחובה שחלה על המשיבה. כ"ד. עוד מוסיפה המשיבה, שגם לא יכולה להיות תחולה להוראות סעיף 20 שבחוק ההוצאה לפועל, שהרי אין המדובר בכספים ששולמו מחמת טעות, מכיוון שהמערער חזר בו מבקשתו למתן צו מניעה, ובהתנהלותו גרם לכך שהמשיבה חייבת היתה להעביר את הכספים המעוקלים ללשכות ההוצאה לפועל. כ"ה. המשיבה מס' 1 טוענת, כי למערער אין כל עילה כנגדה ועליו לפעול, ככל שלדעתו יש מקום לכך, לקבלת הכספים מידי המעקלים. בכל הנוגע לכספים עתידיים, ככל שתקום לו זכות לקבלם, יהא צורך לבחון את העניין בבוא העת, לרבות השאלה האם לכשתקום הזכות הנטענת עדיין יהיו עיקולים, ומכל מקום, ככל שרצה המערער להשיג על החלטות רשמי ההוצאה לפועל, היה עליו לפעול במועד ובהליך הנכון, ומשלא פעל כך אין לו להלין אלא על עצמו. כ"ו. בעיקרי הטיעון שמטעמה, הוסיפה המשיבה והתייחסה בהרחבה לשאלת מהות תגמולי הביטוח ולשאלת תחולתו של סעיף 8 לחוק הגנת השכר על כספים אלה, אך נקדים ונציין, שבנסיבות המקרה שבפנינו איננו סבורים שסוגיה זו מחייבת דיון והכרעה בהליך שבפנינו. כ"ז. גם מטעם המשיבה מס' 3 (פז חברת הנפט בע"מ) הוגשו עיקרי טיעון כשמשיבה זו סומכת גם היא את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, ואף היא עומדת על כך, שבקשות המערער נדחו על-ידי רשמי ההוצאה לפועל, כמפורט בפסק דינו של בית משפט קמא, ולאחר שהמועדים לערער על החלטות רשמי ההוצאה לפועל חלפו מזמן, הפך הערעור הנוכחי לכל היותר לערעור "בדרגה שלישית", מבלי שהתקיימו איזה מהתנאים המוקדמים שאך בהתקיימם תדון ערכאת הערעור בערעור ממין זה. כ"ח. המשיבה מס' 3 מוסיפה וטוענת, כי המערער פעל בחוסר תום לב משהסתיר מעיני בית משפט קמא מסכת של עתירות שקדמו להגשת תובענה זו, סוגיה שבית משפט קמא התייחס אליה בפסק דינו. המשיבה מס' 3 מוסיפה ומציינת, שגם המערער אינו חולק כי הכספים המעוקלים אינם שכר עבודה, ואינם בגדר כספים שהופרשו לטובת ביטוח פנסיוני. אין מקום למחלוקת כי כספים אלה אינם יכולים להוות חלק משכר עבודה כמשמעותו על פי דין (סעיפים 4 עד 6 בעיקרי הטיעון של המשיבה מס' 3). עד כאן תמצית טיעוניהם של ב"כ הצדדים. כ"ט. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 18.6.13 שמענו את תמצית טענותיהם של ב"כ הצדדים, אשר חזרו למעשה על עמדותיהם. לאחר שעיינו בטיעוניהם של הצדדים, מסקנתנו היא, שדין הערעור להידחות. ל. בהתייחס לתקופה שמיוני 2009 ועד אפריל 2010 שילמה המשיבה למערער את כלל התשלומים החודשיים המגיעים לו בהתאם לתנאי פוליסת הביטוח, וזאת עד לגובה "הסכום המוגן" על פי הוראות חוק הגנת השכר, ולכן, לגבי תקופה זו ממילא אין ולא יכולה להיות טענה למערער. ל"א. נותרות שתי תקופות המחייבות התייחסות: התקופה האחת היא מאפריל 2010 עד 1.4.11. לגבי תקופה זו העבירה המשיבה מס' 1 את תגמולי הביטוח שהגיעו למערער ללשכת ההוצאה לפועל, וזאת לאחר שניתנו צווי מימוש של העיקולים שהוטלו מטעם המשיבות מס' 2 ומס' 3, שהינן נושות של המערער. לאחר שהמערער חזר בו מבקשתו למתן צו מניעה זמני שימנע העברת כספים אלה, פעלה המשיבה, כאמור כבר לעיל, בהתאם לצווי המימוש והעבירה את הכספים המעוקלים, בשלמותם (דהיינו, כולל "הסכום המוגן" לפי הוראות החוק), ללשכת ההוצאה לפועל. ל"ב. התקופה השניה היא התקופה שמיום 1.4.11 ואילך. בהתייחס לתקופה זו נקבע מפורשות בפסק דינו של בית משפט קמא (סעיף 6), כי בגין התקופה שלאחר 1.4.11 המערער לא פנה למשיבה מס' 1 בבקשה כי יאושר המשך המצב של אובדן כושר עבודה וממילא לא המציא לה מסמכים כלשהם, רפואיים או אחרים, בנוגע לתקופה זו, ובנוגע לזכאותו, כך שכלל לא הובהר, וממילא לא הוכח, שהמערער אכן זכאי או עשוי להיות זכאי לתגמולי ביטוח כלשהם בהתייחס לתקופה שמיום 1.4.11 ואילך. ל"ג. באשר לתקופה שמאפריל 2010 עד 1.4.11: המשיבה קיבלה צווי עיקול ביחס לתגמולי הביטוח שהגיעו למערער בהתאם לתנאי הפוליסה, ובהמשך קיבלה המשיבה צווי מימוש ביחס לעיקולים אלה. לפי צווים אלה היה על המשיבה להעביר את תגמולי הביטוח ללשכת ההוצאה לפועל, וזאת לנוכח העיקולים שהטילו המשיבה מס' 2 והמשיבה מס' 3, שהיו נושות של המערער, על כספים אלה. (נציין כי בין המערער לבין המשיבה מס' 2 הושג הסדר במהלך ההתדיינות בפני בית משפט קמא ולכן ההליך כנגד המשיבה מס' 2 נמחק). ל"ד. המערער לא נקט בהליך של ערעור או בקשת רשות ערעור בהתייחס להחלטות רשמי ההוצאה לפועל. יתר על כן, המערער גם לא נקט בהליך לפי סעיף 20(ב) של חוק ההוצאה לפועל: "שולם סכום כסף בטעות, תוך כדי הליכי הוצאה לפועל, רשאי רשם ההוצאה לפועל לפי בקשת צד מעוניין לתת כל צו לתיקון הטעות; צו כאמור ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין". ל"ה. ככל שסבר המערער שהוראות סעיף 8 של חוק הגנת השכר חלות על תגמולי הביטוח המגיעים לו, ומשהעיקולים והליכי המימוש התנהלו בפני רשמי ההוצאה לפועל, היה על המערער לפעול בהתאם לסעדים ולתרופות שמעמיד לרשותו חוק ההוצאה לפועל, לרבות קבלת הכרעה ביחס לשאלה, האם הוראות סעיף 8 של חוק הגנת השכר, בנוגע ל"סכום מוגן", חלות גם על תגמולי הביטוח שעוקלו על-ידי המשיבות מס' 2 ומס' 3. המערער לא נקט בהליך של ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטות רשמי ההוצאה לפועל, ואף לא בהליך לפי סעיף 20 של חוק ההוצאה לפועל. ל"ו. יתר על כן: המערער הגיש ביום 1.6.11 את ההליך של המרצת הפתיחה לבית משפט קמא, ובמסגרת זו עתר למתן צו מניעה זמני שימנע את מימוש הכספים המעוקלים והעברתם ללשכת ההוצאה לפועל. בהמשך חזר בו המערער מבקשתו למתן צו מניעה זמני, ומשכך בדין העבירה המשיבה מס' 1 את הכספים המעוקלים, בהתאם לצווי המימוש, ללשכת ההוצאה לפועל, שהרי המשיבה מס' 1 חייבת היתה לפעול בהתאם לאמור בצווים אלה. ל"ז. גם בכל הנוגע למשיבה מס' 2 (שלגביה ההליך ממילא נמחק), ולמשיבה מס' 3, אין המערער זכאי לסעד במסגרת התובענה למתן פסק דין הצהרתי, זאת לאחר שהצבענו על כך שבכל הנוגע לעיקולים, וצווי מימוש העיקולים, (במסגרת זו גם שאלת תחולת סעיף 8 של החוק בנוגע ל"סכום המוגן"), היה על המערער למצות את מלוא זכויותיו במסגרת הוראות חוק ההוצאה לפועל, ובכלל זה גם הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, ככל שסָבַר שהחלטות רשמי ההוצאה לפועל אינן כדין, או פוגעות בזכויותיו, ואולם, לא כך נהג המערער, ועל כך אין לו להלין אלא על עצמו. ל"ח. בהתייחס לתקופה שלאחר תאריך 1.4.2011, סבורים אנו שהמסקנה אליה הגיע בית משפט קמא מבוססת ונכונה היא. דהיינו, המערער כלל לא פנה למשיבה בבקשה כי יאושר לגביו המשך המצב של אובדן כושר עבודה, והוא לא המציא למשיבה מסמכים כלשהם, רפואיים או אחרים, בנוגע לתקופה זו. ממילא לא עמד המערער בנטל להראות, כי עומדת לו זכות שמן הראוי לדון בה וליתן לגביה סעד הצהרתי (סעיף 19 לפסק דינו של בית משפט קמא). אף במהלך התקופה מאז ננקט ההליך בפני בית משפט קמא ועד למתן פסק הדין, חלף זמן לא קצר, והמערער לא הראה זכאות לקבלת סכומים כלשהם בגין התקופה שלאחר 1.4.2011. לכן, ההכרעה שהמערער מבקש היא בנושא תיאורטי גרידא ולא למטרה זו נועד הסעד של מתן פסק דין הצהרתי. ל"ט. יתר על כן, ולמניעת ספק, ובכפוף לתקופת ההתיישנות שבהתאם לחוק חוזה ביטוח, הרי ככל שהמערער יגיש בקשה מתאימה/תביעה מתאימה למשיבה לאישור זכאותו או המשך זכאותו לתגמולי ביטוח בהתאם לתנאי הפוליסה, ויימצא זכאי לכך, כי אז יוכל המערער, במידת הצורך, וככל שיהיו אז עיקולים תלויים ועומדים כנגדו, להעמיד למבחן את השאלה האם הוראת סעיף 8 של החוק בנוגע ל"סכום המוגן" חלה על תגמולי הביטוח שיהא זכאי להם, אם אמנם יהא זכאי להם, בבוא העת. מ. על יסוד כל האמור לעיל, מסקנתנו היא, שלא נפלה טעות בתוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו, ולפיכך, אנו מורים על דחייתו של הערעור. בית משפט קמא ראה לנכון להימנע מלחייב את המערער בתשלום הוצאות משפט למרות דחיית התביעה, ואף אנו החלטנו, לאחר ששקלנו בדבר, ובנסיבות העניין, להימנע מלחייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבות, ולפיכך, לא יהא צו להוצאות. הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר על-ידי מזכירות בית המשפט לידי בא כוח המערער עבור המערער. המרצת פתיחהפסק דין הצהרתי