במדרגות האולם ונגרם לו שבר בירך ימין, שהצריך ניתוח לקיבוע השבר ושיקום ד"ר ערן לין שחיווה דעתו מטעם המשיב העריך את נכותו בשיעור של 20%, וד"ר ששון עמיהוד מטעם המערערות העריך אותה בשיעור של 10%. בעלי הדין ויתרו על חקירת המומחים, ובית המשפט קבע את הנכות בשיעור של 15%. 2. המשיב העיד כי ירד במדרגות האולם כשהוא אוחז במעקה שהיה צמוד לקיר, וכאשר הגיע לשורה שבה היה עליו לשבת, עזב את המעקה, ופנה לעבר שורת הכיסאות. בשלב זה נפלה עליו אישה ("המבקרת"), וכתוצאה מכך נפל גם הוא. 3. המשיב הגיש חוות דעת של מהנדס ד"ר אלעזר איל-ביקלס, שקבע כי שלחי המדרגות אינם שווים באורכם, אינם עומדים בדרישות תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 ("תקנות ההיתר") וגורמים בכך לסכנה מוחשית למשתמשים במדרגות. כמו כן נעדרו מן האולם מאחזי יד בתחילת כל שורה, לצד הכסא הקיצוני. בעדותו הוסיף ד"ר ביקלס כי רוחב המדרגות באולם היה 2.60 מטר, וכי על פי תקנות ההיתר, במקום שרוחב המדרגות עולה על 2.50 מ', יש להתקין מעקה נוסף במרחק שלא יעלה על 1.90 מ' מן המעקה או מן הקיר הקרוב ("מעקה האמצע"). המערערות לא הגישו חוות דעת הנדסיות מטעמן, והסתפקו בחקירתו של ד"ר ביקלס. 4. המבקרת שגרמה לתאונה לא אותרה ולא הובאה לעדות. המשיב העיד כי בהיותו שרוי בכאביו לא בירר את פרטיה. רעייתו של התובע אף היא לא יכולה הייתה להועיל בעניין זה, משום שלא ראתה את האירוע עצמו. הרעיה העידה כי חברתה רצה אל התובע מיד לאחר שנפל, אך גם החברה לא ידעה מי היא המבקרת. נציגת מדיטק הסבירה שניסתה להתחקות על עקבותיה, אך ללא הועיל. 5. בית משפט קמא האמין לעדות המשיב, ומצא כי אי הבאתה של המבקרת לעדות לא פגעה באמינותו. עדותו, שהייתה העדות המרכזית, נתמכה בעדות רעייתו, בעדויות של עובדות האוניברסיטה והמדיטק, וכן ב"הודעה על פגיעה" שערכה עובדת של האוניברסיטה, אשר העידה כי הפרטים נודעו לה מפי נציגת מדיטק, שהייתה ככל הנראה במקום בזמן האירוע. נוסף על כך, סמנכ"ל התפעול של האולם, מר יצחקי, העיד כי בעבר אירעו אירועים רבים של נפילה במדרגות. 6. מכל האמור לעיל הסיק בית משפט קמא, "ברמה גבוהה של בטחון", כי הכשלים הבטיחותיים במדרגות תרמו באופן משמעותי לתאונה, וקבע כי יש להניח שהעדר האחידות בשלחי המדרגות הוא שגרם לאותה מבקרת למעוד וליפול על המשיב. אילו הותקנו מאחזי יד במהלך המדרגות עצמן, יכול היה המשיב להיאחז בהם. 7. נקבע כי למשיב, שהיה כבן 82 במועד התאונה, אשם תורם בשיעור 10%, משום שעצם הצורך לאחוז במעקה מלמד כי היה עליו לבקש ולקבל עזרה מאחרים. החבות המאוחדת כלפי המשיב חולקה בין עיריית חולון בעלת האולם (30%), לבין מחזיקת האולם ברישיון מאת העיריה - מדיטק (50%), והאוניברסיטה הפתוחה שארגנה את הקונצרט (10%). 8. נזקי המשיב חושבו לפי הצורך בעזרת הזולת מאת רעייתו (30,000 ₪), הוצאות נסיעה (3,000 ₪), הוצאות רפואיות (10,000 ₪), וכן כאב וסבל בסכום של 50,000 ₪. סה"כ הועמד הנזק על 93,000 ₪, בצירוף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%. הערעורים 9. המערערות טענו בשני ערעורים שונים (העיריה והחברה לפיתוח מזה והאוניברסיטה הפתוחה מזה), אך הטענות דומות שעל כן נפרטן יחדיו: הטיעון המרכזי הוא העדר קשר סיבתי שכן שהגורם לתאונה לא הוכח, ולכן לא ניתן היה להטיל אחריות כלשהי על מי מן המערערות. הואיל ולא נודעה הסיבה שבשלה נפלה המבקרת על המשיב, אין לקבוע כי נפלה כתוצאה מכשל במדרגות, גם אם קיים כזה. המשיב - שעליו הוטל נטל ההוכחה - לא הביא ראיות לעניין זה, ולפיכך היה על בית המשפט לדחות את התביעה. בהקשר זה זו הוסיפו המערערות כי כל האמור בחוות דעתו של ד"ר ביקלס הוא בגדר השערה: תקנות ההיתר אינן רלוונטיות, ואילו מעקה האמצע לא נתמך בדרישת התקנות, אלא בדעתו האישית בלבד. יתרה מזו, ההצעה למעקה האמצע לא נזכרה בחוות הדעת והושמעה לראשונה בעדותו של ד"ר ביקלס. ועל כולם, גם אם קיים מפגע במדרגות, הרי לא הוכח קשר סיבתי בינו לבין נפילת אותה מבקרת שסיבת נפילתה לא הוכחה. עוד נטען כי העדויות בדבר נפילת אותה מבקרת לא היו עדויות ישירות אלא מכלי שני. בקשר לנזק המערערות טענו כי היה על בית המשפט להתחשב בעברו הרפואי של המשיב, כפי שעשה המומחה מטעמן. נטען כי המשיב נזקק לעזרת צד ג' עוד לפני התאונה, כי לא הובאו ראיות להוכחת הסכומים שנפסקו בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, וכי טעה בית המשפט בפוסקו 50,000 ₪ בגין כאב וסבל. נוסף על כך טענו המערערות להגדלת שיעור האשם התורם של המשיב. העיריה והחברה לפיתוח טענו לשיעור אחריות גבוה יותר של האוניברסיטה הפתוחה, והאוניברסיטה הפתוחה טענה להעדר אחריות כלל. 10. כאמור, המשיב הגיש ערעור שכנגד, שבו עתר לביטול הקביעה בדבר אשמו התורם, ולהגדלת שיעור הפיצויים. דיון והכרעה 11. החלטנו לדחות את ערעורי המערערות, ואת הערעור שכנגד של המשיב, ולהותיר את פסק הדין קמא על כנו, אף כי הנמקתנו שונה. 12. ככלל לא יתערב בית משפט שלערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית (רע"א 1723/11 מרדכי קמינצקי נ' רוזה שנייצר (20.3.2011), וכך גם בענייננו. בית משפט קמא נתן אמון בדברי המשיב, הן לעניין נסיבות האירוע, הן לעניין הנזק. טענותיו בדבר הנזק נתמכו בחוות הדעת מטעמו, ואין סיבה להתערב בניתוח העובדתי והמשפטי שבפסק הדין באשר לנכות הרפואית ולנכות התפקודית. 13. במוקד הערעורים עומדת שאלת האחריות, דהיינו אם צדק בית משפט קמא כשקבע שהמשיב הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, בבחינת המוציא מחברו. אנו סבורים כי בנסיבות העניין אין הנטל מוטל על המשיב, כי אם על העיריה ועל החברה לפיתוח, שאל כתפיהן עבר לאחר שהמשיב הוכיח את קיומםשל התנאים להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו". זו הוראת סעיף 41 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." שלושה הם התנאים שעל תובע לעמוד בהם כדי להעביר את הנטל אל הנתבע, ואלו הם: כי לא ידע ולא יכול היה לדעת מה למעשה גרם לאירוע, כי הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, וכי נראה לבית המשפט שהמקרה מתיישב יותר עם מסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שלא התרשל. נדון להלן בכל אחד מהתנאים, על יסוד קביעותיו של בית המשפט העליון (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539, 554 ואילך (2001)). יצוין כי המשיב עמד על החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" החל מכתב התביעה, וחזר עליו בעיקרי הטיעון שהגיש בערעור. משום כך אין מניעה לבסס את פסק הדין על טענה משפטית זו (תקנה 454 בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). 14. ידיעת המשיב (א) הכלל "הדבר מעיד על עצמו" "...נועד לסייע ראייתית לאותו הנפגע שנחסמה בפניו דרך ההוכחה האינדיווידואלית מסיבות שאינן תלויות בו. לשון אחר: רק מקום בו התובע הנפגע אינו יכול ולא יכול היה להביא ראיות ספציפיות - ישירות או נסיבתיות - להוכחת נסיבות האירוע, ומצטרפים לכך שני התנאים הנוספים שבסעיף 31, רק אז ניתן יהיה להעביר הראיה ... " (ע"א 813/06 גיא פאול ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה (7.2.2008). (ב) המשיב העיד כי נפל בעטיה של מבקרת אחרת באולם הקונצרטים שנפלה עליו. הסיבה לנפילתה לא נודעה, היא לא הובאה לעדות, ואין עדות נוספת המלמדת על סיבת נפילתה. הסיבות לנפילתה יכולות היו להיות נעוצות בה עצמה, במצבה הפיסי או בתנועותיה, ממש כשם שיכולות היו לנבוע מן המצב הפיסי של המדרגות. (ג) המשיב, שהיה מלווה ברעייתו, הסביר שכאשר נפל היו רוב מעייני שניהם בפציעה ולא בשאלה מה גרם לה. לפיכך לא יכול היה להביא ראיה לסיבת נפילתה של המבקרת והוא לא ידע את שמה. (ד) בשעת האירוע נכחו באולם המדיטק שישה אנשים מטעם המערערות. העדויות מטעמן נשמעו מפי הגב' חגית אילני, מנהלת תוכן של המדיטק, שבהנהלת החברה לפיתוח, מר אורן יצחקי, סמנכ"ל תפעול של המדיטק, וגב' טל אורטל, מרכזת קורסים של אסכולות באוניברסיטה הפתוחה. עדויותיהם באשר לנפילה היו עדויות מכלי שני, שכן הם עצמם לא ראו את הנפילה ולא ידעו לזהות את המבקרת שנפלה על המשיב. 15. הנכס (א) אולם המדיטק נמצא בשליטה מלאה של העיריה ושל החברה לפיתוח. החברה לפיתוח התקשרה בהסכם עם האוניברסיטה הפתוחה, אשר לפיו הועמד האולם לרשות האוניברסיטה הפתוחה, לצורכי קורסים מסוימים שבגדרם נערך הקונצרט המדובר. הצדדים להסכם חולקים את ההכנסה ביניהם. על פי ההסכם אחראי המדיטק, בין השאר, לאספקת האולם ולכוח אדם שכולל סדרנים ואנשי תחזוקה, תפעול וניקיון. הואיל והשליטה המלאה באולם היא של עיריית חולון והחברה לפיתוח - נתמלא התנאי השני בסעיף 41 בפקודת הנזיקין. 16. האירוע מתיישב יותר עם רשלנות המערערות (א) "הכלל, כפי שנוסח על-ידי הנשיא אגרנט בד"נ 4/69 נוימן ואח' נ' כהן ואח' (להלן - פרשת נוימן \12]), הוא, כי 'נטל השכנוע, לענין קיומם של שלושת התנאים, רובץ על שכם התובע ועליו להרימו על-פי המבחן של עודף ההסתברויות' (שם, בעמ' 262, מול אותיות השוליים ג-ד). בענייננו אכן הראו המשיבות כי התאונה עלולה הייתה להיגרם עקב תקלות אפשריות במנגנוני ההפעלה של המעלית. בכך הונחה תשתית מספקת להערכה השיפוטית שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, כי אירוע התאונה מתיישב יותר עם קיומה מאשר עם היעדרה של התרשלות מצד המערערת" (ע"א 241/89 ישראליפט תשל"ג בע"מ נ' ר' הינדלי פ"ד מט(1) 45, 76 (1995)) (ההדגשה שלנו). (ב) אין מחלוקת ונקודת המוצא לדיון זה היא שסיבת נפילתה של המבקרת אינה ידועה. עדיין יש לבחון אם נפילתה מתיישבת יותר עם רשלנות של המערערות מאשר עם העדר רשלנות. (ג) לגבי מצבו של האולם הובאה חוות דעתו של ד"ר איל - ביקלס, מטעם המשיב בלבד. חוות הדעת מנתה שני ליקויים עיקריים באולם: שלחי המדרגות לא היו שווים, ובטור הכיסאות הראשון שבצד המדרגות לא הותקנו מסעדים לאחיזת הקהל. בעת עדותו הוסיף ד"ר איל-ביקלס כי פגם נוסף במדרגות הוא העדר מעקה האמצע, תוך הפרת הוראותיהן של תקנות ההיתר. הואיל וטענה אחרונה זו לא נכתבה בחוות הדעת, לא ראינו לנכון לבסס עליה ממצאים עובדתיים כלשהם. (ד) המערערות לא הגישו חוות דעת נגדית מטעמן, וניסו לקעקע את יסודות חוות הדעת של ד"ר ביקלס בחקירה שכנגד בעניין שלחי המדרגות ומסעדי האחיזה בטור הכיסאות הראשון. בית המשפט לא קיבל את טענתן. יוצא אפוא שנקודת המוצא העובדתית היא כפי שקבע בית משפט קמא: גרם המדרגות באולם נבנה באופן שאינו עומד בדרישותיהן של תקנות ההיתר, מה שגרם לסיכון מוגבר לנפילה. (ה) מעדות מר יצחקי, סמנכ"ל תפעול האולם, למדנו כי היו תלונות רבות בעבר אודות אותן מדרגות, ונפילות בהן (פסקה 14 בפסק הדין). (ו) אם כן, יש לבחון , לפי הראיות, אם נפילת המבקרת על המשיב בגרם המדרגות מתיישבת יותר עם המסקנה שהמערערות לא נקטו זהירות סבירה מאשר שנקטו זהירות כזו. אכן, סיבת הנפילה עצמה אינה ידועה, כיוון שהמבקרת שנפלה על המשיב לא הובאה לעדות. ואולם, במקום שהוכח כי קיים כשל בטיחותי במבנה המדרגות המהווה אחת הסיבות האפשריות לנפילה, וכשנקבע כי נפילות בגרם המדרגות התרחשו בעבר, המסקנה היא שסביר יותר שהתאונה אירעה כתוצאה מרשלנות של המערערות מאשר בהעדר רשלנות כזו. על כן מתקיים גם התנאי השלישי שבסעיף 41 בפקודת הנזיקין. 17. משעבר הנטל אל העיריה והחברה לפיתוח, להוכיח שלא הייתה התרשלות שתחובנה בה, עלינו לבחון אם עמדו בנטל זה. אין אנו סבורים כך: (א) הגורם האפשרי הנוסף לאירוע, סיבות הקשורות בנפילת המבקרת, לא הוכח. המערערות יכולות היו לאסוף מידע רלוונטי לאיתור המבקרת באופן בלתי תלוי במשיב, ולמעשה יכולתן לעשות כן עלתה על זו של המשיב. הוכח כי לפחות שישה עובדים של המערערות נכחו באולם בעת קרות התאונה. משלא איתרו את אותה מבקרת - לא יכולות היו להוסיף דבר לשאלה העובדתית בדבר אופן אירוע הנזק. (ב) כזכור, המערערות לא הגישו חוות דעת נגדית לחוות דעתו של ד"ר ביקלס. על כן, צדק בית משפט קמא כשקבל את חוות דעתו, הן בעניין גרם המדרגות שאינו עונה על תנאי התקנות ההיתר ומהווה סיכון בעצמו, הן בעניין מאחז היד שלא היה קיים. חלוקת האחריות 18. בעניין אחרון זה קבע בית משפט קמא אשם תורם למשיב בשיעור של 10%; והשית על האוניברסיטה אחריות בשיעור 10%, בשים לב לקשר המתמשך שבינה לבין המדיטק. קביעות אלו היו מבוססות על הראיות שבאו לפני בית המשפט, לרבות אודות מצבו הפיסי של התובע. כך הם פני הדברים גם באשר להסכם שבין המדיטק לבין האוניברסיטה, שלפיו הקשר ביניהן היה מתמשך ולצורך אירועים רבים, וכי ידוע היה אודות נפילות באולם (פסקאות 17 7 - 19 בפסק הדין). לא ראינו מקום להתערב בקביעות אלו. סיכום 19. התוצאה היא שפסק הדין נותר על כנו, אם כי הנמקתנו שונה. העיריה והחברה לפיתוח תישאנה בהוצאות המשיב בסכום של 15,000 ₪. המזכירות תואיל להעביר לב"כ המשיב סכום זה מתוך הפקדון שהפקידו העיריה והחברה לפיתוח. המזכירות תואיל להעביר לידי ב"כ המשיב גם את הסכום שהופקד ע"י המערערות עפ"י ההחלטה לעכב בצוע חלק מפסק הדין. הפקדון שהופקד על ידי האוניברסיטה יוחזר לה, באמצעות בא כוחה. הפקדון שהפקיד המשיב יוחזר לו, באמצעות בא כוחו. ניתוחתאונות נפילהנפילה במדרגותמדרגותנפילהשברירך