הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המערער כפר תחילה במעשים אשר יוחסו לו, אך טרם סיום פרשת התביעה הגיעו הצדדים להסדר טיעון על פיו תוקן כתב האישום, המערער הודה במעשים שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן והורשע בעבירה של גניבה בידי מורשה, כאשר לא היה הסדר בין הצדדים לעונש. 2. המערער עורך דין במקצועו, ייצג שני בני זוג (להלן: "המתלוננים") בעסקה לרכישת דירה באילת. המתלוננים הינם ישראלים, שהתגוררו בקנדה ושבו לישראל על מנת להשתקע בה ולהשתלב בטיפולי פוריות בישראל. במעמד חתימת החוזה, ביום 5.8.09, הפקידו המתלוננים בידי המערער שני שיקים אותם מילא המערער בנוכחות המתלוננים, כחלק מן התשלומים למוכר בעבור דירה אותה רצו לרכוש, זאת לצורך סילוק המשכנתא שרבצה על הזכויות בדירה לטובת המוכרים. שיק אחד היה בסכום של 293,000 ₪ לפקודת בנק המזרחי ושיק נוסף בסכום של 67,000 ₪ לפקודת בנק הפועלים. 3. לאחר החתימה על חוזה הרכישה, זייף המערער את שני השיקים בכך שהוסיף את שמו כמוטב לשיק הראשון, ואת "לוי אליהו אלירן" כמוטב בשיק השני. את השיק הראשון המערער הפקיד בחשבון נאמנות שלו ומשך את הכסף מן החשבון לצרכיו האישיים, ואת השיק השני הפקיד בחשבונו של לוי אליהו אלירן, לצורך סילוק חוב של המערער כלפיו. סופו של דבר גנב המערער מן המתלוננים סך כולל של 360,000 נכון למועד האמור. 4. טרם מתן גזר הדין הורה בית המשפט על הכנת תסקיר בעניינו של המערער. מתסקירי שירות המבחן עולה, כי המערער בן 46, גרוש, ללא ילדים, עסק בעריכת דין ומתגורר באילת. לאחר שהורשע, הושעה המערער על ידי לשכת עורכי הדין וכיום מתפרנס מייעוץ ותיווך בתחום הנדל"ן. המערער שירת שירות צבאי מלא בחיל המודיעין כקצין בסדיר, בקבע ובמילואים. עוד צוין, כי אמו של הנאשם נפטרה כ-4 שנים קודם מתן גזר הדין ממחלת הסרטן וחצי שנה לאחר מכן נפטרה גם אחותו. אביו של המערער, בן 82, איבד את מאור עיניו. הוא מתגורר באילת והמערער סועד אותו, היות שיתר אחיו מתגוררים הרחק מאילת. 5. שירות המבחן התרשם, כי המניע לביצוע העבירות נובע מהמצב הכלכלי הקשה אליו נקלע עקב ניהול כושל של עסקיו. המערער שילם באמצעות השיקים אותם גנב מן המתלוננים, את חובו למשקיע זר אשר נתן למערער כספים אותם התחייב הוא להשקיע בעבורו, אך נכשל. לטענת המערער, אותו משקיע איים בשל כך על המערער ועל משפחתו. המערער טען בפני שירות המבחן, כי התכוון להחזיר את כל הכסף, ביטא חרטה על המעשים אשר ביצע, ואף ציין כי הוא מבין את חומרת מעשיו ואת גודל פגיעתו במתלוננים. המערער הבהיר כי הוא מעניין בסיוע נפשי בכדי לשקם את חייו ולהבין את הסיבות שהובילו אותו לביצוע העבירה. מכאן, המליץ שירות המבחן על הטלת צו מבחן לשם ביצוע הליך טיפולי והשתת של"צ בהיקף של 220 שעות. 6. בית המשפט קמא בגזר דינו הדגיש, כי מדובר במי ששימש כעורך דין וחב חובה מוסרית ואתית כלפי לקוחותיו, וכי במעשיו פגע באמון הציבור בעורכי הדין ובנשמת אפו של המקצוע. בית המשפט ציין לחומרה את העבירה בה הורשע המערער ואת הנזקים אשר נגרמו למתלוננים (ממוניים ושאינם ממוניים), עליהם העיד המתלונן. לחובת המערער זקף בית המשפט אף את העובדה, כי המערער לא הודה מלכתחילה במעשיו ואילץ את המתלוננים להגיע ארצה להעיד, כאשר עניין זה מעלה ספק באשר לחרטה אשר הביע וכנותה. בית המשפט התחשב אף בנסיבותיו האישיות של המערער קודם ביצוע העבירה, בכך שנקלע למצב נפשי קשה בשל מות אמו ואחותו, הטיפול באביו, המשבר הכלכלי אליו נקלע והאיומים עליו ועל בני משפחתו, ובנסיבות שנוצרו לאחר שהורשע. עם זאת ציין בית המשפט בגזר דינו, כי אין בכך כדי להצדיק את מעשיו של המערער, אשר גזל את כספי המתלוננים בהיותו מודע לנסיבות הגעתם לישראל. עוד זקף בית המשפט לזכותו של המערער את העובדה כי הוא ניהל אורח חיים נורמטיבי, כי מדובר במעידה ראשונה אשר אינה מעידה על התנהלות עבריינית, היעדר רישום פלילי, החרטה שהביע המערער, רצונו להשתלב בתוכנית טיפולית, ונכונותו לפצות את המתלוננים. 7. סופו של דבר, הדגיש בית המשפט קמא, כי על המערער לתת את הדין על מעשיו החמורים, לא קיבל את המלצת שירות המבחן והשית על המערער 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך של 1,500 ₪ ופיצוי למתלוננים בסך של 40,000 ₪. מכאן הערעור שבפנינו המופנה כנגד חומרת העונש, בו עותר המערער לאמץ המלצת שירות המבחן ולהסתפק בענישה בדמות שירות לתועלת הציבור ועונשים מותנים, תחת עונש המאסר שהוטל עליו. נימוקי הערעור בתמצית 8. ב"כ המערער טען בהודעת הערעור המפורטת המנומקת ובטיעוניו בפנינו, כי בית המשפט קמא ייחס משקל רב בגזר הדין למעמדו של המערער כעורך דין והעדיף את שיקולי ההרתעה הציבורית והגמול, על פני הליך השיקום כפי שהמליץ שירות המבחן. בית המשפט אף לא נתן את המשקל הראוי לתסקירי שירות המבחן ולהתרשמותו של שירות המבחן מנסיבות ביצוע העבירה, מכך שהמערער לא פעל מתוך מניע עברייני, חוסר התחכום שבביצוע העבירה, הפנמתו את חומרת העבירה ומן החרטה שהביע. נטען, כי בית המשפט היה צריך להעניק משקל הולם לכך שהמערער ביצע את המעשים על רקע הסתבכות כלכלית ולא מתוך רצון להתעשר, ומכאן היה מקום לקבל את המלצת שירות המבחן, כי ההליך הטיפולי אותו עובר המערער יש בו לצמצם את הסיכון להישנות העבירה. ב"כ המערער הטעים, כי בנסיבות אשר תוארו בתסקיר שירות המבחן, שליחת המערער למאסר אינה משרתת כל אינטרס ועלולה לפגוע במערער פגיעה קשה ובשיקומו. עוד נטען, כי בית המשפט שגה כאשר ייחס לכך שהמערער לא הודה בהזדמנות הראשונה את מלוא המשקל, שכן בסופו של תהליך זה הורשע המערער בכתב אישום מתוקן רק בעבירה אחת מתוך כתב האישום המקורי. ב"כ המערער הדגיש עוד, כי שגה בית המשפט קמא עת שציין שהמתלוננים לא קיבלו החזר כספי מלא בגין נזקיהם, שכן הבנק החזיר את סכום הקרן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וזאת בתוספת לשכ"ט עורך דין והפרשי מס. בנוסף, העובדה כי המערער הגיע להסדר להשבת הכספים יש אף בה להוות נסיבה לקולא בגזירת עונשו. עוד נטען, כי ענישתו של המערער אינה משקפת את מדיניות הענישה הנהוגה וכי בשונה ממקרים אחרים, אין המדובר במי שמבצע עבירות באופן שיטתי, אלא במעידה חד פעמית . 9. ב"כ המשיבה מנגד טענה, כי אין מקום להתערב בגזר הדין, וכי בית המשפט קמא כבר נתן משקל לכל הנסיבות הקשורות במערער. היא הדגישה את חומרת העבירה, כאשר מדובר בעורך הדין אשר אינו מורשה "סתם" אלא מהות מקצוע עריכת הדין היא אמינות ויושרה. לכן, במעשיו פגע המערער בדמותם של כלל ציבור עורכי הדין, בחובת הנאמנות ובכבוד המקצוע. ביחס לענישה הנוהגת הדגישה, כי העונש אשר הושת על המערער תואם את רמת הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה, תוך שהפנתה לפסיקה בעניין. היא הדגישה את הנזק הקשה שנגרם למתלוננים ואת העובדה שהמחדל לא הוסר, כאשר ציינה, כי למעט תשלום אחד של 2,000 ₪, ששולם עובר לטיעונים לעונש, לא שולם דבר, למרות שהמערער התחייב להחזר הכספים בהסדר תשלומים מול הבנק. עוד הפנתה לתכנון המוקדם של העבירה על ידי המערער ולכן טענה שאין ליתן משקל יתר למצבו הכלכלי של המערער, שכן הוא שהכניס עצמו למצב הבעייתי אליו נקלע. ביחס לעניין השיקום צוין, כי זה אינו רלוונטי שעה שמדובר באדם משכיל, שביצע את העבירות ממניע כלכלי; כי המערער לא השיב עד היום את הגזלה ולכן אין לקבל את המלצת שירות המבחן; וכי המערער אף לא הצליח להוכיח, כי הוא אכן היה מאוים, מה גם שחלק מן הכסף הגיע לחברו, אשר ללא ספק לא איים עליו . דיון והכרעה 10. לאחר עיון בהודעת הערעור על נספחיה, בחינת טיעוני הצדדים וגזר דינו של בית המשפט השלום, הגענו לכלל דעה כי דין הערעור להדחות. הלכה היא כי בית המשפט של הערעור לא יתערב בחומרת העונש אשר הושת על ידי הערכאה הדיונית אלא אם הוא חורג ממדיניות הענישה, או שמתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת וכי: "ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה..." [ע"פ 7647/12 פלוני נ' מדינת ישראל (18.3.2013) וראה גם ע"פ 3502/12 פלוני נ' מדינת ישראל( 23.6.13)]. 11. מעשיו של המערער בגניבת כספם של המתלוננים, בנסיבות בהם בוצעו, הינם בעלי חומרה יתרה. המתלוננים הפקידו את כספם בידי המערער, בידיעה ברורה כי המדובר בעורך דין, אשר פועל כשלוחם וכמי שמייצג אותם במהלך עסקת המכר; אשר מעצם תפקידו ומעמדו כעורך הדין, ניתן ליתן בו אמון מלא; ואשר חזקה שיפעל באופן הראוי ההולם את מקצועו ותפקידו. המערער ניצל לרעה את האמון הבלתי מסויג שרחשו לו המתלוננים כעורך דינם הנאמן עליהם, אמון שעל בסיסו מסרו בידיו את מיטב כספם אותו חסכו, על מנת לרכוש לעצמם דירת מגורים. תחת זאת, המערער מעל באמונם ובכספם, בצורה בוטה, קשה ופוגענית. 12. נסיבות מקרה זה, מספר פנים של חומרה להן. פן ראשון, הפגיעה הקשה במתלוננים, אשר מצאו עצמם לפתע, ללא הכספים אותם גנב מהם המערער ואף ספגו הפסדים נוספים בשל ביטול עסקת המכר. סופו של דבר הם שבו כלעומת שבאו לקנדה, מבלי שהכסף הוחזר להם, כאשר רק שלוש וחצי שנים לאחר מכן השיב בנק מזרחי טפחות ( ולא המערער)למתלוננים את כספם. זאת ועוד, הודאת המערער באה רק לאחר שהמתלונן, אשר הגיע מחו"ל לשם מתן העדות, העיד בבית המשפט, ותיאר את כל שארע. ברורה לגמרי התדהמה, השבר ומפח הנפש שנגרם לו ולאשתו, עת גילו את הגזילה וניצבו בפני שוקת שבורה - דירה אין, כסף אין, והשבה אף היא אינה נראית באופק. פן שני של חומרה במעשי המערער, מעבר לפגיעה הספציפית במתלוננים, הינה הפגיעה הקשה במקצוע עריכת הדין ובאמון הציבור בעורכי הדין, באשר הם. אמון הציבור הינו אחד מהנכסים יקרי הערך, עליהם מושתת מקצוע עריכת הדין. זהו המסד עליו נבנה אותו מרקם עדין של יחסי עורך דין לקוח, אשר עיקרו באמון שנותן הלקוח בעורך דינו. מעשיו של המערער, יש בהם כדי להשליך על כלל ציבור עורכי הדין, שכן המערער במעשיו הכתים לא רק את עצמו אלא, למרבה הצער, אלא את כלל ציבור עורכי הדין- ( לדוגמא ע"פ 5157/05 מדינת ישראל נ' ירון איל (4.5.2006)). 13. הפסיקה ראתה בחומרה עבירות מסוג זה שבוצעו על ידי מי ששימש כעורך דין, זאת בשל מעמדו ותפקידו. ברע"פ 1096/09 דוד מילשטיין נ' מדינת ישראל (5.3.2009) דן בית המשפט העליון בעבירת גניבה בידי מורשה שהוא עורך דין בציינו כי: "אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש, אשר שלח ידו בממונם של לקוחות תמימים, ששמו בו את מבטחם. זאת ועוד, מקצוע עריכת הדין מושתת על האמון שנותן הלקוח בבא כוחו; במעשיו של המבקש, יש כדי לערער אמון זה, ולהכתים ציבור גדול של עורכי דין העושים את מלאכתם נאמנה. " 14. באשר להחמרה הנדרשת כאשר מדובר בעבירה של גניבה על ידי מורשה מקום בו מדובר בעורך דין אשר מעל באמון הלקוח וגנב מהם נפסק כי : "אולם, מעל לכול, מן הראוי להחמיר בדינו של המשיב בהתחשב בתפקידו ובמעמדו בתור עורך-דין. זאת לא רק בשל הנזק שעבירות כאלה גורמות לשם הטוב וליוקרה של מקצוע עריכת הדין - אם כי אינני מזלזל אף בגורם זה - אלא בראש ובראשונה, משום שרואה אני באמון המוחלט ביושרם של עורכי הדין משום נכס ציבורי רב ערך, אשר הפגיעה בו ראויה להענשה משמעותית. יותר ויותר נזקק כמעט כל אזרח לעזרתו של עורך-דין, הן להסדרת יחסיו עם הרשות והן לפתרון בעיותיו הכלכליות והמשפחתיות. הוא מפקיד בידי עורך-דין ללא היסוס את רכושו וכן את סודותיו האינטימיים, וזאת מתוך אמון מוחלט ועיוור, שהלה יעשה שימוש בכל אלה אך ורק לטובת מרשו, לפי מיטב יכולתו והבנתו. שחיקה באמון זה, שהאזרח, בצדק, רוחש לעורכי הדין בישראל, יש לראות בה משום היזק ציבורי מירבי, ועל-כן יש להעניש בחומרה כל מי שבמעשיו עלול לגרום לשחיקה כזו". (ראה ע"פ 696/82 מדינת ישראל נ' דוד בן אליהו לאלו פ"ד לז(4) 533,בעמ' 538-539) המערער גזל את כספם של המתלוננים תושבי קנדה, אשר היה אמור לשמש לרכישת דירה לצורך מעבר לארץ. המערער ניצל את מעמדו כעורך דין תוך שהוא מפר ביד גסה את חובת הנאמנות המוטלת עליו. ודוק, חומרת העבירה אינה נמדדת אך לפי גובה הסכום שנגזל, אלא גם בהתאם למעמדו של מבצע העבירה - כעורך דין, הפגיעה במתלוננים ובאמון הציבור בעורכי הדין. 15. עניין נוסף שיש ליתן עליו את הדעת הינו העובדה, כי המערער לא החזיר עד היום את הכספים אשר גזל מן המתלוננים. יצוין, כי לאחר הודאתו בפני בית המשפט עתר המערער לדחייה משמעותית טרם הטיעונים לעונש כיון שציין כי הוא מתכוון לעשות מאמץ : "להחזיר את מלוא הסכום, הוא רוצה לקחת אחריות ולהחזיר את הכסף, הוא מקווה שבלי נדר הוא יעמוד בזה" (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 3.4.12). לעניין זה ניתנו דחיות על ידי בית המשפט קמא, כאשר סופו של דבר הודע על ידי המערער, כי הגיע להסדר עם הבנק להשבת הגזילה בתשלומים עם הבנק, באופן שהוא ישיב חובו לבנק אשר פיצה את המתלוננים. בעניין זה ציין ב"כ המערער בפני בית המשפט קמא בשלב הטיעונים לעונש, כי המערער הגיע לאותו הסדר וכי:" כיום הוא משלם לבנק בתשלומים את החוב".(פרוטוקול מיום 23.12.12), דא עקא בדיון שבפנינו הוברר, כי הצהרות אלו, אשר להן ייחס בית המשפט קמא משקל לקולא, נותרו כהצהרות בעלמא. בפועל, המערער העביר תשלום אחד בלבד לבנק בסך 2,000 ₪ - עובר לטיעונים לעונש - ומאז לא שולם דבר, זאת כאשר בהתאם לפסק הדין שניתן לאור ההסדר עם הבנק, היה על המערער לשלם מחודש אוקטובר 2012 סך של 4,000 ₪ מידי חודש כאשר החל מחודש יוני 2014 עולה התשלום לסך של 6,500 ₪.. צא ולמד אפוא כי המערער, בעוד ערעורו להקלה בעונשו תלוי ועומד בבית משפט, לא פועל כלל להסרת המחדלים, כשהוא מפר את ההסדר אליו הגיע עם הבנק. עניין זה - אי השבת הכספים (למעט אותם 2000 ₪ שהינם כמעט בבחינת טיפה בים ביחס לסכומים שנגזלו), יש בו כדי להצדיק אי קבלת הערעור, מעבר לכל שצוין לעיל . בהקשר זה יפים הדברים שנפסקו בע"פ 395/75 מיכאל צור נ' מדינת ישראל פ"די ל(2) 589 (1976): "לגבי חובלים ומזיקים, גנבים וגזלנים, מועלים ורמאים למיניהם, חשובה החרטה שבמעשה מן החרטה שבלב ובדיבור. כבר לימדונו קדמונינו שהמתוודה על חטא ואינו חוזר בו לשלם את הגזל, כמוהו כטובל ושרץ בידו (תענית, ט"ז, א' ורש"י שם, ד"ה ואינו חוזר בו); אבל מי שעושה להשבת הגזילה, וידויו וידוי וחרטתו חרטה...עיקר תכליתם של דיני העונשין הוא להשליט את החוק; משהופר החוק במעשה גזילה, ראשית השלטתו היא בהשבת הגזילה...פשיטא שמדיניות בתי-המשפט בפלילים צריכה להיות, לעודד נאשמים שיתקנו את המעוות שעיוותו במעשה עבירתם: ואין עידוד אלא בידיעה שמה שיתקנו יותר, ימתיק עליהם בית-המשפט את דינם יותר.. וכן להיפך: עילה טובה וסבירה להחמרת העונש היא שהגזלן לא השיב מאומה, בין שבזבז את הגזילה ובין שהוא אוגר אותה לכשישוחרר" [הדגשות שלי- י.ר.ל]. 16. עוד יוער, כי לא מצאתי ממש בטענת ב"כ המערער לפיה אין לומר שהמחדל לא הוסר, שכן המתלוננים קיבלו את מלוא כספם. גם אם כך הם פני הדברים, במובן זה שהמתלוננים אכן פוצו על ידי הבנק, הרי אין בכך כדי להוות נקודת זכות שיש לזקפה לזכות מערער. העובדה כי הבנק החליט, משיקוליו הוא, לפצות המתלוננים, אין לה דבר וחצי דבר עם מעשיו של המערער או עם פועלו, או יותר נכון, מחדלו, בהשבת הגזילה. אין זאת אלא שעל הנזק שנגרם למתלוננים, נוסף עתה למעשה ניזוק חדש - הבנק, אשר בא בנעליהם והנזק התגלגל לפתחו (שלא לדבר על עוגמת הנפש המרובה, והעובדה שהמתלוננים נאלצו לשנות מתכניתם המקורית לרכוש דירה בישראל). אין בידי לקבל אף את טענת המערער, לפיה שגה בית המשפט כאשר נתן את משקל לכך שהמערער לא הודה בפעם הראשונה, שכן לא ניתן להתעלם מן העובדה שבשל כפירתו של המערער, היה על המתלונן להגיע ארצה להעיד. 17. באשר לנסיבותיו האישיות של המערער והמלצות שירות המבחן, הרי מעיון בגזר הדין עולה, כי בית המשפט קמא סקר את כל אלו ונתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות של המערער: למות אמו ואחותו, לעובדה כי הטיפול באביו המוטל על כתפיו וכן לטיפולי הפוריות בהם הוא מעורב. . עיון בגזר הדין מעלה עוד, כי בית המשפט קמא סקר גם את כל האמור בתסקירי שירות המבחן: את העובדה שהמערער מבטא רצון לקבל סיוע לצורך עריכת שינוי בחייו; כי הוא הביע קושי רב להתמודד עם השלכות התנהגותו בעבר; כי הוא החל לעבור תהליך שינוי משמעותי בתקופה שמאז ביצוע העבירה, וכי יש מקום לשלבו בטיפול לצורך צמצום סיכון להישנות עבירות נוספות בתחום זה. עם זאת, ואף לאחר שבחן את המלצת שירות המבחן הרי לאור מכלול המעשים והנסיבות, לא מצא לאמצה, ובדין עשה כן, משלא היה מקום לקבלה. כבר נפסק לא אחת כי: "תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה וכלי עזר, ואין הוא מהווה מדד יחידי ומכריע בהחלטתו של השופט. בסופו של יום האחריות מוטלת על כתפי בית המשפט, ועליו לערוך את האיזון בין האינטרסים הנוגדים ולשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים העומדים בבסיס מטרתה של הענישה הפלילית, בשים לב להמלצת שירות המבחן (ראו רע"פ 843/07 טארק אבו גאנם נ' מדינת ישראל ( 25.2.2007))" - ראה- ע"פ 849/10 פחימה נ' מ"י (28.4.10). 18. יתרה מכך, מעשיו של המערער מחייבים ראש וראשית תגובה עונשית אשר תהלום את טיב המעשים ונסיבות ביצועם. מעבר לכך יש לזכור כי עבירות מסוג זה, במיוחד כאשר מדובר בגניבה בידי מורשה שהינו עורך דין, מבוצעות על ידי מי שהם דרך כלל אנשים נורמטיביים כפי שהיה המערער ומכאן שאלת השיקום אינה מצויה בלב העניין. מעבר לכך, לא מצאנו בעניינו של המערער נסיבות חריגות המצדיקות הקלה בעונש, מעבר למשקל שניתן להן על ידי בית המשפט קמא, אשר איזן באופן ראוי בין מכלול שיקולי הענישה ובכלל זה נסיבותיו האישיות של המערער וסיכויי שיקומו. 19. באשר למדיניות הענישה, הרי מעיון בפסיקה, נראה כי העונש אשר השית בית המשפט קמא על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה. כך, למשל, בעניין רע"פ 6190/08 ברוך צברי נ' מדינת ישראל (5.1.2009) הורשע המערער, עורך דין במקצועו, בעבירה של גניבה בידי מורשה לאחר שנטל כספים בסך של 15,000 ₪ אותם קיבל ממרשו. בית המשפט שם השית עליו 12 חודשי מאסר בפועל, כאשר בית המשפט העליון לא התערב בעונש שהושת וקבע כי העונש אינו חורג מן המקובל. בענייננו המדובר בהיקף גניבה משמעותי הרבה יותר. וראה גם ע"פ 1075/98 מדינת ישראל נ' אופנהיים פ"ד נד(1) 303 (2000). ברע"פ 45/99 שלמה רבלסקי נ' מדינת ישראל (7.1.99) דובר במבקש אשר שימש כעורך דין ונטל סכום כולל של 51,000 ₪, משני לקוחותיו. בית המשפט גזר עליו 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, כאשר גזר הדין אושר על ידי בית המשפט העליון. בענייננו המדובר בסכומים גבוהים בהרבה, ובכך שהכספים לא הושבו. 20. ביחס לטענת ב"כ המערער לפיה רמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה נלמדת אף מפסקי דין אחרים בהם הורשעו נאשמים בעבירה של גניבה בידי מורשה, על אף שלא היה מדובר בעורכי דין, הרי אין בידי לקבלה. מעמדו של עורך הדין, ציבור עורכי הדין וכבודו ויושרו של כלל המקצוע, מחייבים ענישה מחמירה, אשר תבוא לידי ביטוי אף בעונש המוטל בגינה. 21. ב"כ המערער הפנה לפסקי דין נוספים מהם, לדעתו, יש ללמוד כי הושת על המערער עונש חמור ביחס למקובל בפסיקה (ס' 11 להודעת הערעור). לאחר עיון בהם לא מצאתי כי אכן העונש שהושת על המערער סוטה מרמת הענישה המקובלת והראויה. כך למשל, בת"פ 8034/06 מדינת ישראל נ' חיים גדעון (6.3.2008), דובר על גניבה של 184,000 ₪ והוטל על המערער עונש מאסר בפועל למשך 12 חודשים, כאשר באותו עניין סכום הכסף שנגנב היה נמוך בהרבה מזה שנגנב על ידי המערער ואותם כספים אף הושבו על ידו לבעליהם מה שלא נעשה על ידי המערער. באשר לרע"פ 9460/04 גבריאל פרץ נ' מדינת ישראל (16.11.2004) לא מצאתי דמיון לענייננו מאחר ושם דובר על עורך דין אשר ביצע עבירות מס, וכאן מדובר במי שגנב את כספי לקוחותיו על הנזק והפגיעה במתלוננים עצמם, על כל המשתמע מכך. נוכח כל האמור, אין אנו רואים מקום לקבלת הערעור והוא נדחה לפיכך. משפט פליליחוק העונשיןהסדר טיעון (עסקת טיעון)גניבה