עבירה של גניבה לפי סעיף 383+384 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. העבירה האמורה יוחסה למערער משנטען כי ביום 23.9.08 בשעות הבוקר משך (להלן: "המתלונן") כסף מזומן בסך 215,000 ₪ מסניף בנק לאומי בשדרות, לשם רכישת רכב בעיר חיפה. בסמוך לאחר מכן הכניס המתלונן את הכסף לתוך מעטפה והזמין מונית. כאשר המונית הגיעה הניח המתלונן את הכסף בתא המטען של המונית וביקש מהנהג, אבנר חן, להגיע לעיר חיפה, בעוד שהוא נסע לחיפה ברכב אחר יחד עם בעלי הרכב אותו חפץ לרכוש. המערער, שהיה מכרו של המתלונן, התלווה לנסיעה במונית, לאחר שהמתלונן יידע אותו בדבר משיכת הכסף ורכישת הרכב כאמור. בהמשך לאמור, בעיר נתניה, ביקש המערער מנהג המונית לעצור, המערער גנב את הכסף בכך שנטלו מתא מטען המונית ונשאו על גופו בלי הסכמת המתלונן, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הכסף שלילת קבע מבעליו. המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום ובחר שלא למסור גרסה עם תחילת המשפט. מטעם המאשימה העידו המתלונן, נהג המונית, אשת המתלונן וחוקרי משטרה. מעדויותיהם של נהג המונית, המתלונן ואשתו עלתה גרסת המאשימה לפיה המערער גנב כספי המתלונן כנטען בכתב האישום. מטעם ההגנה העידו המערער ואחיו. בחקירתו במשטרה, בחר המערער לשמור על זכות השתיקה. בעדותו בבית המשפט הכחיש את המיוחס, טען כי התנהגותו של המתלונן ושני החיפאים שהיו עימו ברכב נראתה לו מפוקפקת ולכן חשש להמשיך בנסיעה עד לחיפה, לפיכך ירד מהרכב בנתניה וסירב להמשיך בנסיעה. מספר דקות, לאחר שירד מהמונית, לטענת המערער, קיבל איומים בטלפון ולכן נעלם. לטענת המערער לא נטל עימו את מעטפת הכסף וכלל לא ראה אותה בעיניו. בא כוחו של המערער העלה גרסה לפיה המתלונן נסע לחיפה לצורך עסקת סמים ולא לצורך רכישת רכב, כנטען על ידו. בהכרעת דינו קבע בית המשפט כי "השלד העיקרי של האירוע ברור מאוד ומצביע ישירות על הנאשם כמי שאשם בגניבת הכסף. הנאשם וסנגורו לא הצליחו לערער את התמונה הבסיסית, אך החזקה, הזו." (סעיף 46 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי עדות נהג המונית לא הופרכה וכי יש לה משקל משמעותי לחובת המערער, יחד עם ראיות נוספות. על נהג המונית נאמר בהכרעת הדין כי הסנגוריה לא הצליחה "לפגום משמעותית ברושם החיובי שעשה". עוד נאמר לגבי עדותו של נהג המונית כי "אכן יש סתירות בדבריו, ואין הם חסרי משקל, אך אלה רחוקים מאוד מלאיין את משקל עדות הנהג". בית המשפט קבע כי "אין עדות הנהג מספקת כדי לשמש בסיס יחיד להרשעה..." ומצא, כמפורט להלן, חיזוקים לגרסת הנהג, בשתיקת המערער במשטרה והתנהגותו המפלילה. עוד קבע בית המשפט, כי אף אם עלו תמיהות על מטרותיו של המתלונן- האם לקנות בכסף רכב או אם לצורך עסקת סמים- אין לדבר משמעות רבה משהוכח כי הכסף של המתלונן נגנב. בית המשפט ראה בגרסת המערער גרסה בעייתית, ומצא בשתיקתו במשטרה ובהתנהגותו המפלילה בכך שירד למחתרת במשך כשבועיים, חיזוק לראיות התביעה. אשר על כן, המערער הורשע בביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום. טענות המערער: נטען ע"י ב"כ המערער, בין היתר, כי נהג המונית מסר גרסאות סותרות באשר לבריחתו של המערער- גרסה אחת לפיה נהג המונית המתין למערער בעת שהלך לשירותים בתחנת דלק בנתניה ולקח עימו את הכסף ולא שב, וגרסה שנייה לפיה המערער הודיע לו מראש שהוא הולך ולא חוזר מאחר ואינו רוצה להסתכן בביצוע העסקה בחיפה. לטענת ב"כ המערער, העד היחיד לשאלה מי גנב את הכסף הינו הנהג, וטעה בית המשפט שהסתמך על עדותו משהמתלונן בעצמו העיד, כי הנהג מסר לו כמה גרסאות באשר לנסיבות ביצוע העבירה. כמו כן, ב"כ המערער מצא סתירה בין עדות המתלונן לעדות הנהג בכך שלטענת המתלונן הוא ביקש מהנהג לעקוב אחרי מכונית השברולט בה נסע יחד עם שני הערבים, ואילו הנהג טען שכלל לא נתבקש לעקוב אחר המכונית, אחרת לא היה עושה כן מחשש לחייו ולחיי משפחתו. לטענת ב"כ המערער מסקנות בית המשפט ממסמכי הרכב ומהראיות הנסיבתיות שהוצגו בפניו היו מוטעות, ויש בידי בית משפט שלערעור להתערב במסקנות אלו, משקביעת בית משפט השלום אינה מסתמכת על קביעות מהימנות. לטענת ב"כ המערער העסקה בעטיה נסע המתלונן לחיפה היתה, כאמור, עסקת סמים והובאו לכך ראיות מעל לנדרש. הוכחה לכך שלא היה מדובר בעסקה לרכישת רכב מצא ב"כ המערער בכך שלטענת המתלונן הכסף המזומן נלקח על מנת להסיר שעבוד שהיה מוטל על הרכב, ואולם ממסמכי הרכב אותם הציגה ההגנה, ניתן ללמוד, לטענת ב"כ המערער, כי הרכב כלל לא היה משועבד ומכאן שהסבר המתלונן היה שקרי. זאת ועוד, ב"כ המערער טען כי אין אף לסמוך על בדיקת הרכב אותה הציג המתלונן כהוכחה לכך שרצה לרכוש רכב בצפון שכן היא נטולת שמות. ב"כ המערער מצא סתירה בגרסת המתלונן, בעוד שבאמרתו במשטרה מסר כי התכוון לרכוש את רכב השברולט עימו נסע לחיפה, על מנת להחזיר את בעל הרכב לביתו, בבית המשפט טען שהתכוון לקנות רכב אחר מסוג ג'יפ. המתלונן אף לא יכול היה לתת הסבר לשוני בין האמור באמרתו לאמור בעדותו. כמו כן המתלונן לא יכול היה לתת הסבר למספר תמיהות - כגון מדוע הגיעו שני הערבים עד לשדרות על מנת למכור לו את הרכב? מדוע נסעו לחיפה בשני כלי רכב זה אחר זה? תמיהה נוספת אותה העלה ב"כ המערער הינה העובדה, כי הן למערער והן למתלונן לא היה רישיון נהיגה באותה עת ומכאן שלא יכלו לנהוג ברכב אותו התכוון, כביכול, המתלונן לרכוש. עוד ציין ב"כ המערער, כי הנהג מסר באחת מגרסאותיו שהמערער הודיע לו במהלך הנסיעה כי הוא עוזב את המונית מאחר והעסקה מסוכנת ושיודיע על כך למתלונן, וכי הנהג חשד מלכתחילה כי מדובר בעסקת סמים אך המערער הרגיעו. ראיה נוספת להיות העסקה עסקת סמים מצא ב"כ המערער בכך, שלאחר מספר שבועות מקרות האירוע הפקיד המתלונן בחשבונו סכומי כסף בסכום כולל של 300,000 ₪, כאשר רעייתו העידה כי לא יתכן ואלו רווחיהם מעסקם בשדרות. כמו כן טען ב"כ המערער, כי המתלונן לא ידע לתת פרטים על מוכר הרכב אלא אך מסר כי מדובר בסוכנות רכב אך לא נקב בשמה או כתובתה. לטענת ב"כ המערער, המסקנה היחידה העולה מהראיות הנסיבתיות האלו הינה, כי העסקה לה היה מיועד הכסף היתה עסקת סמים, ופועל יוצא ממסקנה זו הוא כי המערער היה חייב לשתוק בעת חקירתו במשטרה אחרת היה מסתכן באישום בעסקת סמים, וכן באיום מצד השותפים לעסקה. לטענת ב"כ המערער אין לראות בשתיקת מרשו במשטרה או בירידתו למחתרת אחרי הנסיעה במונית חיזוק לגרסת הנהג שכן, משמדובר היה בעסקת סמים המערער חשש לשלומו ואף היה מאוים כל העת. באשר לנהג המונית טען ב"כ המערער, כי הלה לא התלונן מייד על הגניבה במשטרה אלא אך ביום 12.10.08 כאשר נחקר כחשוד, כאשר לפני כן אך התלונן על איומים על חייו. אשר לעדות המתלונן בדבר שיחתו עם אחי המערער, יובל חזן, כאשר גרסת המתלונן היתה כי הלה הבטיח לדאוג להשבת הכסף הגנוב, טען ב"כ המערער כי המתלונן שיקר בכך שהעיד כי אחי המערער אמר לו שהמערער גנב את הכסף והתחייב להחזירו, משמשפחת המערער כלל לא היתה עימו בקשר ואחי המערער הכחיש בעדותו בבית המשפט את השיחה מכל וכל. עוד טען ב"כ המערער למחדלים בחקירת המשטרה בדמות אי בדיקת קיומן של טביעות אצבעותיו של המערער בתא המטען של המונית על הגלגל הרזרבי תחתיו הוטמן הכסף, וכן בשל כך שהמשטרה לא ניסתה לאתר את הערבים עימם נסע המתלונן או מגרש המכוניות המדובר. טענות המשיבה: לטענת ב"כ המשיבה הכרעת הדין מתבססת כל כולה על קביעות מהימנות ולא על הסקת מסקנות ממסמכים, כטענת ב"כ המערער. גרסת ב"כ המערער כלל לא נשמעה מפיו של המערער עצמו לכל אורך ניהול התיק בבית המשפט, ובית משפט אף התייחס לזאת בהכרעת דינו. לטענת ב"כ המשיבה, בית המשפט קבע כי עדותו של נהג המונית אמינה למעט מספר סתירות שלגבי חלקן קבע כי הן נובעות בשל חלוף הזמן, וכי נהג המונית התנהג כאדם שאין לו מה להסתיר. דיון: כאמור טענתו של ב"כ המערער הינה, כי מטרתה האמיתית של הנסיעה לצפון, בה לקחו חלק המערער, המתלונן ונהג המונית היתה לבצע עסקת סמים. לטענת ב"כ המערער טעה בית משפט השלום משלא קבע כי זו היתה מטרת הנסיעה, שכן לו קבע כך הדבר היה מסביר את שתיקתו של המערער בחקירתו ואזי שתיקה זו לא היתה עומדת לו לרועץ. אכן יש ממש בטענת ב"כ המערער, כי יש בידי ערכאת הערעור האפשרות לבחון ראיות חפציות ונסיבתיות שהובאו בפני הערכאה דלמטה, ושאינן בבחינת בדיקת מהימנות עדים. מעיון בתהיות אותן העלה ב"כ המערער והראיות הנסיבתיות השונות שהוצגו באשר לנסיעה לצפון - העובדה כי המתלונן סתר עצמו בין חקירתו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט לעניין הרכב אותו התכוון לרכוש, העובדה כי לא היה ברשותו ולא ברשות המערער רישיון נהיגה כך שלא יכלו להסיע את הרכב הנרכש מחיפה לשדרות, והן התמיהה בדבר נוכחותם של שני הערבים שהגיעו במיוחד לצורך מכירת הרכב מחיפה לשדרות, על מנת ללוות את המתלונן לחיפה - עולה כי אין לשלול את האפשרות כי לא היה בכוונת המתלונן לרכוש רכב בחיפה. דא עקא, גם אם לא היה בכוונתו של המתלונן לבצע עסקה של רכישת רכב, אלא שהכוונה היתה לבצע עסקה מפוקפקת כלשהי, הרי שאין הדבר מעלה או מוריד לענייננו. אפילו היינו מקבלים את טענת ב"כ המערער כי עסקינן בעסקת סמים, ועדיין אין אנו מקבלים את גרסתו, הרי שאין לקבל טענת ב"כ המערער כי יש הצדקה להיעלמותו של המערער לכשבועיים ושתיקתו בחקירתו במשטרה, בשל חששו של המערער מטיבה של העסקה אליה קשר אותו המתלונן והאיומים שנטען כי הופנו כנגדו. בע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 789 [1985] נקבע - "אולם מששתק במקום שנתבקש הסבר, אין שתיקתו זו עולה בקנה אחד עם ציפיותיו שיאמינו לו, כאשר יעלה את גרסתו לראשונה בשלב של עדויות הגנה. כאשר נאשם טוען לחפות מוחלטת, והוא מעומת על ידי חוקריו במשטרה עם חומר המעיד על מעורבותו בפשע, כיצד יצפה שיאמינו לו, אם נמנע מלפקוח עיני חוקריו כשמטיחים הם בפניו את העובדות...". אם אכן חשש המערער על חייו ולכן לא מסר את גרסתו במשטרה, מדוע אם כן בחר להעיד בבית המשפט? הרי בעדותו מסר שהוא עדיין מאויים ועדיין מפחד, ולכן אין כל סיבה נראית לעין שיסכים להעיד בבית המשפט ולא ליתן גרסתו במשטרה. כמו כן, אין לקבל גרסתו כי חשש שיואשם בעסקת סמים משכאשר נחקר הודע לו כי הוא חשוד בגניבה, ועדיין בחר המערער שלא למסור גרסתו במשטרה. המערער לא נתן הסבר מניח את הדעת להיעלמותו ולשתיקתו. אילו היה ממש בטענות המערער הרי שהיה מוסר את הגרסה שמסר בבית המשפט במשטרה, וכן לא היה נעלם מפני המתלונן שהיה חברו כפי שנעלם. לא היתה מניעה שהמערער ימסור גרסה במשטרה מבלי להזכיר עסקת סמים או עסקה מפוקפקת אחרת. ב"כ המערער הפנה לעניין שתיקתו של המערער בחקירתו במשטרה לפסק דינה של כבוד השופטת ביניש בעניין טל קורקוס. עיון בפסק דין זה מעלה כי אין הוא רלוונטי לענייננו ולעניין ההלכה בדבר שתיקה בחקירה המהווה חיזוק לראיות התביעה. בפסק דין קורקוס דנה כבוד השופטת ביניש בעניין פקודת בזיון בית המשפט וציינה כי - "סעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט מקנה לערכאה שיפוטית סמכות לאסור עד המסרב להיחקר לפי החוק או להשיב לשאלות שהוצגו לפניו כחוק אלא אם כן הראה העד "טעם צודק לסירובו". עיקר תכליתו של המאסר כאמור אינה להעניש את העד על סירובו להשיב לפי צו בית-משפט, אלא להביא את העד הסרבן לחדול מסרבנותו כאשר אין לה הצדקה" (עפ 10317/08 טל קורקוס נ' מדינת ישראל ( 11.12.2008)). מכאן שלפי פקודת בית המשפט, ניתנה מפורשות בחוק האפשרות לשתוק בשל "טעם צודק". אין ללמוד לענייננו מפסק דין קורקוס, המתייחס כאמור, להליך לפי פקודת בזיון בית המשפט. זאת ועוד, המערער לא נתן הסבר מניח את הדעת לשתיקתו. על פי הראיות שהוצגו בבית משפט השלום, היחידים אשר היו בסביבת הכסף הם המערער ונהג המונית. אין אף מחלוקת כי היה כסף במונית וכי הכסף נגנב. כלומר, קיימות שלוש אפשרויות להעלמות הכסף, או שנגנב על ידי המערער או על ידי הנהג, או שנגנב על ידי שניהם. לטענת ב"כ המערער, כי נהג המונית הוא זה שגנב את הכסף, אין תימוכין בחומר הראיות. זאת ועוד, בית משפט השלום, כאמור, התרשם באופן חיובי מנהג המונית ולא נמצאה עילה להתערבות בהתרשמות זו. בית משפט השלום קבע בהכרעת דינו כי "הנהג באופן כללי העיד בסבירות ועקביות. למרות שהסנגור רואה בו למעשה את הגנב, לא הצליח לפגום משמעותית ברושם החיובי שעשה. יש לזכור כי העדות הייתה שלוש שנים לאחר האירוע, ודי בזה כדי להסביר את הסתירות המעטות שהיו. .... יש לעדות הנהג אבנר חן משקל משמעותי לחובת הנאשם.". מנגד, סבר בית המשפט כי עדות המתלונן בעייתית, ובצדק. עדותו העלתה תמיהות, וכן סתר הוא לעיתים את עדויות הנהג והמערער. בית משפט השלום נתן דעתו לסתירות עליהן הצביע הסנגור המלומד. אשר לטענה כי הנהג העלה שתי גרסאות באשר לבריחת המערער מהמונית עם הכסף - האחת לפיה כשעצרו בתחנת דלק, באזור נתניה והמערער הלך לשירותים, והשניה כאשר היו באזור נתניה מבלי שהזכיר תחנת דלק או שהמערער הלך לשירותים - הרי שאין בהבדלים אלו כדי לאיין את גרסתו. הנהג העיד לעניין זה- "אני לא זוכר, אם אמרתי אמרתי... אתה זוכר מה היה לפני שלוש שנים". "יכול להיות שהוא הלך לשירותים, והמעטפה נשארה באוטו. המעטפה ירדה כאשר ערן הוא שם את המעטפה מתחת לבית השחי" "אני לא זוכר בוודאות. אם היה, היה"(עמ' 20 לפרוט'). הנהג העיד כי אינו זוכר את הנסיבות המדויקות בהן נגנב הכסף אך עמד על גרסתו כי כאשר היו בנתניה ירד המערער מהמונית וברח עם הכסף. ההבדל בין הגרסאות אינו משמעותי, בשתי הגרסאות מדובר בכך שהגניבה היתה באזור נתניה. אשר לשוני בין גרסת הנהג לבין גרסת המתלונן באשר לשאלה האם נדרש הנהג לעקוב אחר הרכב בו נסע המתלונן אם לאו, הרי שאף לעניין שוני זה אין לערער את מהימנות בגרסת הנהג. כעולה מהכרעת הדין, בית המשפט לא נתן אמון מלא בעדותו של המתלונן באשר לנסיבות המקרה מושא כתב האישום, וכדבריו- "עדותו של המתלונן מעט יותר בעייתית" (סעיף 55 להכרעת הדין), למעט העובדה כי אכן נגנב ממנו סכום הכסף המדובר. יצויין, כי גרסת הנהג תואמת את גרסת המערער בעניין זה, ולפיה הנהג התבקש לנסוע לחיפה ולא לעקוב אחר הרכב בו נסע המתלונן. יצויין כי גרסה זו אף יותר מתקבלת על הדעת לאור העובדה כי שלושת המעורבים בפרשה- הנהג, המתלונן והמערער מעידים כי המערער והמתלונן דיברו ביניהם בטלפון במהלך הנסיעה כל כמה דקות והמערער הדריך את הנהג באשר לכיוון הנסיעה - עדות הנהג- "כל הדרך הם דיברו בטלפון כל 5,7 דקות, בין לירון לערן....ואני קיבלתי הוראות מערן אמר לי תיסע לפה" (עמ' 12 לפרוט'), עדות המתלונן- "דיברתי עם ערן במהלך הנסיעה" (עמ' 27 לפרוט'), עדות המערער- "לירון מתקשר כל הזמן... מתקשר איפה הגעת? מסביר לו איפה הגענו" (עמ' 58 לפרוט'). כמו כן, לו אכן גרסת המתלונן היתה נכונה ואכן נהג המונית אמור היה לעקוב אחר רכבו של המתלונן, מדוע אם כן לא הבחין המתלונן בכך שהמונית כלל לא נסעה אחרי המכונית בה נסע כאשר הגיע לחיפה, ומדוע התקשר למערער לעיתים קרובות על מנת לדעת עד היכן הגיע עם המונית? לפיכך, אין בסתירה האמורה בין דברי הנהג לדברי המתלונן כדי לפגום במהימנותו של הנהג. אשר לשוני בין גרסת הנהג לבין גרסת המערער באשר לתשלום בגין הנסיעה; כאשר המערער טען כי המתלונן שילם לנהג, בעוד המתלונן הכחיש זאת, והנהג טען כי המערער שילם לו מתוך הכסף במעטפה, נקבע בהכרעת הדין שלא מתקבל על הדעת שהמערער יודה כי שילם לנהג מהכסף שנגנב, ואף בעניין זה קיבל גרסת הנהג שמצאה תימוכין בדברי המתלונן. לעדות הנהג אף מצינו תמיכה בפלט שיחות הטלפונים שלו. מיד לאחר שהמערער ירד מהמונית, ניסה הנהג לאתר את המתלונן כפי שביקש ממנו המערער, ואולם, התברר כי המערער מסר לנהג מספר שגוי. או אז טלפן הנהג לאשת המתלונן והודיע לה על שארע, על מנת שתמסור את הדברים לבעלה. כמו כן, בשונה מטענת ב"כ המערער כי נהג המונית התלונן במשטרה אודות הגניבה אך כעבור שבועיים ימים, עולה מפלט השיחות של הנהג, כפי שאף העיד, כי התקשר למוקד 100 של המשטרה ביום 23.9.08 בשעה 12:34 שיחה של 11:06 דקות, היינו מייד לאחר קרות אירוע הגניבה (עמ' 14 לפרוט'). פעולות אלו אינן מתיישבות עם טענת ב"כ המערער כי הנהג הוא זה שגנב את הכסף. אשר לטענה בדבר מחדלי חקירה בתיק, בית משפט השלום התייחס לטענות ב"כ המערער בעניין זה עוד בהכרעת דינו, ואין לנו אלא להסכים עימו. אשר לעדות אחי המערער, טען ב"כ המערער כאמור, כי היה על בית משפט השלום לקבוע כי המתלונן שיקר כאשר העיד, כי אחי המערער התחייב להחזיר את הכסף מהמערער. נעיר בעניין זה כי המתלונן העיד כי בשל ההבטחה להשבת הכסף ביטל את התלונה במשטרה ביום שהגישה. בטרם נסיים נעיר, כי תמוה ביותר מדוע לא הודיע המערער למתלונן כי אינו מעוניין להמשיך בנסיעה, משעלה מהעדויות כי היה קשר טלפוני רצוף בין המתלונן למערער במהלך כל הנסיעה, ולדבריו בעדותו האיומים על חייו החלו אך לאחר שירד מהמונית (עמ' 69 לפרוט'). אך הגיוני הוא כי לו היה חף מפשע, היה מודיע על כוונתו לרדת מהמונית למתלונן, ולא מבקש מנהג המונית לעשות כן, ואף מיד לאחר מכן לא היה נמלט מהמקום. סיכום לאחר שנתנו דעתנו לטענות המערער ובא כוחו כנגד ההרשעה לא מצאנו כי יש בהן כדי להצדיק את התערבותנו בהכרעת הדין. לפיכך, הננו דוחים את הערעור על הכרעת הדין. ערעור על גזר הדין בית המשפט גזר על המערער 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך של 15,000 ₪. לטענת ב"כ המערער לא היה מקום להטיל על מרשו עונש מאסר בפועל משהתיק התנהל במשך 4 שנים כאשר רוב הדחיות נעשו שלא באשמת המערער. כמו כן טען כי עברו של מרשו אינו מכביד, מדובר במאסר ראשון, וכי עלו במערער ציפיות להישלח לעבודות שירות לאור העובדה כי נשלח על ידי בית המשפט לקבלת חוות דעת הממונה, אשר התקבלה והיתה חיובית. עוד טען ב"כ המערער כי במידה ותתקבל טענת ההגנה כי מדובר היה בעסקת סמים וייקבע כי המערער הוא זה שגנב את הכסף, יש לזכותו מחמת הגנה מן הצדק או לחילופין להתחשב בכך בעת מתן גזר הדין. עוד טען ב"כ המערער לעניין העונש, כי לאחר הגשת כתב אישום מושא ערעור זה, הועמד המערער לדין בגין תקיפת בת זוגו ונעצר לפני כשלושה חודשים. שירות מבחן המליץ לשחררו לטיפול בקהילה לגברים אלימים, ובית המשפט הדן באותו תיק ממתין לפסק הדין בערכאה דנן, על מנת לשקול הפניית המערער לטיפול בקהילה. לאחר הדיון בערעור, ביום 2.7.13, הודיע ב"כ המערער כי ביום 25.6.13 מרשו נדון באותו תיק לעונש מאסר לריצוי בפועל של 5 חודשים החל מיום 4.3.13. ב"כ המשיבה טענה כי אין מקום להתערב בענישה משזו אינה חורגת בחומרתה מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. לאחר שבחנו את כלל טענות ב"כ המערער מצאנו כי העונש שהוטל על המערער אינו חמור ואינו מצדיק התערבות, וכי הוא הולם את נסיבות המקרה. בית המשפט התחשב בעברו של המערער ואף ציין כי אינו מכביד. בית המשפט אף התחשב בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה. לפיכך, לאור האמור לעיל, הערעור על גזר הדין נדחה. משפט פליליחוק העונשיןגניבה