כל תובע היה מבין כי אין בפניו תשתית ראייתית מינימלית שמצדיקה הגשת כתב-אישום, שעל-כן מן הראוי, כאמור, כי המערער יפוצה על עצם הגשת כתב האישום. אמירה זו מתייחסת, כפי שניתן להבין, לעילה הראשונה שבסעיף 80 לחוק העונשין, "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה ..." אליבא דסניגור, כאמור, לא היה כל יסוד להאשמה ועל-כן די בטעם זה כדי להצביע על-כך ששגה בית-משפט קמא בהחלטתו שלא להורות על פיצוי. הסניגור לא זנח גם את העילה השנייה המנוייה בסעיף 80 דלעיל. העילה השנייה היא עילה רחבה יותר - "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", ולטענת הסניגור, גם אם לא תאמר שהתקיימה העילה הראשונה, וודאי שהיו נסיבות אחרות המצדיקות פיצויו של המערער. בגדר נסיבות אחרות מצביע הסניגור על אלה: המדינה לא העמידה לעיון המערער את מלוא חומר החקירה. רק בשלב מאוחר יותר קיבל לידיו את כל חומר החקירה, וכבר בכך נפגעו זכויותיו של המערער ומן הראוי היה, על-כן, לפצותו; עוד טוען הסניגור, כי התיק התנהל לאורך שנים רבות. המערער נדרש להיות נוכח בכל ההליכים. 7.5 שנים חלפו עד אשר הסתיימה הפרשה לחלוטין, וגם אלה נסיבות המצדיקות פיצוי. לא זו בלבד שהנסיבות מצדיקות פיצוי, אלא לטענת הסניגור צריך היה לפצות במקרה זה בסכום המקסימלי אותו מאפשרות התקנות. הסניגור ער לכך שבית-משפט קמא מצא שיש לחייב את המערער להשיב על האשמה, אולם לטענתו אין בכך כדי לשנות את התמונה. אין כל קשר בין הראיות הנדרשות לצורך אותה תשובה לכתב האישום לראיות אותן צריך ואמור תובע סביר לבחון עובר להגשתו של כתב האישום. כאמור, באמת המידה של ראיות של תובע סביר, לא עמדה המדינה. כך לשיטתו של הסניגור. התביעה טוענת, כי בית-משפט קמא צדק בהחלטתו ואין מקום להתערב בה. המדינה מפנה לכך, שהיו ראיות שדי בהן כדי להביא להגשת כתב-אישום. אדרבא, אי-הגשת כתב-אישום היתה בבחינת רשלנות בתיק הנוכחי וכל תובע סביר היה עומד על הגשתו. המערער מסר ארבע גירסאות בחקירתו. הגירסאות שונות זו מזו. המערער לא שיתף פעולה. על שאלות רבות, בחלקן של החקירות, בחר שלא לענות, תוך שהוא משתמט מכך בתירוצים שונים. עלו שאלות רבות ביחס לאמינותו של המערער, בהינתן הגירסאות השונות אותן השמיע. רק לאחר שנשמעה עדותו של נאשם 1, שהיה הדמות הדומיננטית בפרשה זו, התגלתה התמונה המלאה. או אז קיבלה המדינה את המלצת בית המשפט, לשקול בשנית אם יש מקום להמשיך ולנהל את התיק כנגד המערער. המדינה, כאמור, הרימה את הכפפה ונענתה להמלצה, אין בכך משום אמירה כי נפלה שגגה בהחלטתה המקורית על הגשת כתב האישום. שקלנו את טיעוני הצדדים ודעתנו היא, כי אין ממש בערעור זה. באומרנו כי אין ממש בערעור, אמרנו מעט ולא הבאנו לכלל ביטוי את התמונה במלואה. נתחיל מכך, שאין מחלוקת על העובדה הבסיסית ולפיה המערער היה בעל החברה (מי שהיתה נאשמת מס' 3), שניכתה מס תשומות מבלי שהיו לה מסמכים כדין, המאפשרים את ניכויו של המס. המערער אמנם היה מנהל החברה לתקופה קצרה, אולם התקופה שמדובר בה היא היא התקופה הרלבנטית, דהיינו - התקופה בה נוכה אותו מס תשומות שבו הוא מואשם. די בעובדה זו בפני עצמה, כדי לחייב אותו למתן הסבר, הכיצד לא יכול היה להציג מסמכים המבססים את ניכוי מס התשומות. אנו רואים להבהיר, כי המערער חתם על הסכם בענין בעלותו בחברה, אין מדובר בסיכום בעל-פה. כאמור, די בכך כדי לחייב אותו במתן הסבר. בהיבט הראייתי המשמעות היא כי אל המערער עבר הנטל הטקטי כדי להסביר כיצד קרה מה שקרה דווקא בתקופת ניהולו את החברה. בכך לא סגי. המערער, כפי שהזכרנו כבר לעיל, נחקר ארבע פעמים. אנו רואים לציין כי בין ההודעה הראשונה לבין ההודעה האחרונה חלפה תקופה ארוכה. למערער היה את מלוא הזמן לבדוק, להמציא מסמכים וכיו"ב והדבר לא נעשה. אולם מעבר לכך ומה שחשוב יותר בעינינו, המערער השמיע גירסאות שונות בהודעות שמסר בחקירתו ברשות המס, החל מהטענה כי "אני רציתי לעשות משהו בחברה ובסוף לא עשיתי שום דבר ... אני לא זוכר כמה קניתי את החברה, כמה מכרתי אותה, לא זוכר למי מכרתי את החברה". עבור לגירסה (מההודעה השנייה), ולפיה "כל שאר החברות וכל המחזורים האלה לא קשורים אלי. אין לי מושג על מה מדובר בכלל. מעולם לא הייתי קשור לחברות האלה". אנו מזכירים במאמר מוסגר, כי דברים אלה אמר המערער חרף הסכם כתוב שלפיו הוא רוכש את החברה. בגירסה נוספת של המערער אמר, כי הוא לא מוכן בכלל לדבר "מכיוון ששיקרתם לי ועשיתם ממני צחוק, אני לא מוכן להיחקר". ובעוד גירסה אומר המערער "הם לא שאלו כלום, ובכלל לא ענין אותם מי אני. אני מעריך שהם הבינו היטב שאני איש קש, אשר קונה את החברות האלה ...". די בהכרתו של המערער בכך, שהיה איש קש כדי לבסס ראיות לכאורה, שדי בהם להגשת כתב-אישום ושעשויות להיות בסיס להרשעתו, זאת גם מבלי להתייחס לשינויים המהותיים בין ארבע הגירסאות לבין עצמן, שבפני עצמן מבססות תשתית ראייתית להגשתו של כתב-אישום. לפיכך, טענתו של הסניגור כאילו תובע סביר לא היה מגיש, במקרה זה, כתב-אישום, אין לה על מה שתסמוך. ובאשר לעילה השנייה - כאמור, הסניגור מפנה לענין זה לכך שהתביעה לא המציאה במועד את חומר הראיות, וחלק מחומר הראיות הומצא מאוחר יותר. אולם, כפי שציין בית-משפט קמא, משום שהיו חלק מתיקים אחרים (ראה עמ' 4 להחלטתו של בית-משפט קמא שורות 21 - 24). איננו סבורים כי בנסיבות אלה ניתן לראות בהמצאתם המאוחרת של חומרי-חקירה משום נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. כדי לאזן את התמונה ואף זאת כפי שהזכרנו לעיל, המערער לא שיתף פעולה, בוודאי לא באופן מלא, הוא ענה לשאלות שנשאל באופן חלקי, בחר לשתוק בחלקים מסויימים של החקירה בנימוקים מנימוקים שונים. שתיקה בחקירה ואי-סיוע בניהולה, היוו מאז ומעולם נימוק או שיקול בגדר השיקולים ששוקל בית המשפט בבואו להחליט האם להורות על פיצויו של נאשם "התנהגותו של נאשם במהלך החקירה במשטרה או במהלך משפטו, אף היא נכללת בגדר מכלול השיקולים שיובאו לענין החזר הוצאות ותשלום פיצויים. אדם המבקש להקים לעצמו זכות לפיצוי או שיפוי, צריך להראות, בין היתר, כי התנהגותו שלו לא גרמה למצב שנקלע אליו בחקירתו או במשפטו ולא תרמה להם" (בענין טוויל, מפי כב' השופטת ביניש) וראה לענין זה גם ע"פ 10425/05 (ניתן 26.2.07) (לא פורסם)). סוף דבר - לא שוכנענו כי יש מקום להתערבותנו ומקובלים עלינו נימוקיו של בית-משפט קמא. בניגוד לטענת הסניגור, החלטתו של בית-משפט קמא כי יש מקום להשיב לאשמה, יש לה השלכה ומשמעות גם לענין ההחלטה האם קמה במקרה זה עילה לפיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין. היו בתיק זה די ראיות שביססו את ההחלטה להגיש כתב-אישום, ובדיעבד, התמונה כולה נגלתה לבית המשפט, כמו גם לתביעה, רק לאחר עדותו של עד ההגנה (מי שהיה נאשם מס' 1) בבית המשפט. בית-משפט קמא ציין זאת במפורש, ולשיטתנו, זוהי אבן הבריח בהחלטתו. וכך נאמר: "רק לאחר שמיעת עדותו של נאשם מס' 1 התייחסותו לנאשם 2 (המערער שבפנינו) ידיעתו, מעורבותו ומעמדו, ניתן היה להעריך באופן מושכל את שאלת אחריותו הפלילית של נאשם 2". כאמור, בשלב זה התביעה הרימה את הכפפה וחזרה בה מכתב האישום נגדו, ויש לו למערער על מה לברך בכך שכך הסתיים הדיון בתיק זה. התוצאה היא, כי אנו דוחים את הערעור. עורך דיןמשפט פליליסניגורראיות