עקרון ההלימה המנחה בגזירת העונש

בימ"ש קמא התייחס בגזר דינו לעקרון ההלימה שהוא כיום העקרון המנחה בגזירת העונש עפ"י סעיף 40ב לחוק העונשין. בימ"ש קמא הפנה לע.פ. 6755/09 אזר אלמוג נ. מדינת ישראל (להלן: "ענין אזר אלמוג") ופרט את הכללים המנחים לקביעת הענישה הראויה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות כפי שנקבעו באותו פסק דין ואת מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע המערער כעולה מהפסיקה. 5. בימ"ש קמא חזר על פרטי הרשלנות שיוחסו למערער וקבע כי לא מדובר ב"רשלנות רגעית" אלא ברשלנות חמורה. בית המשפט קמא קבע כי על המערער היה ליתן דעתו לדרך שלפניו ומרגע שהמרחקים החלו מצטמצמים היה עליו להאט את מהירות נסיעתו, גם אם הדבר היה כרוך בביטול ה"קרוז קונטרול" ולהתאים את אופן נהיגתו לאופן הנהיגה של הרכב שלפניו. עוד קבע כי על המערער לבדו היתה מוטלת האחריות שלא להתנגש חזית אחור ברכב המנוחה ואם היה שומר על מרחק כנדרש ממנו ומגיב בזמן, התאונה, על תוצאותיה, היתה נמנעת. 6. בימ"ש קמא דחה את טענת המערער לפיה גורמים נוספים תרמו או גרמו לתאונה. 7. ביהמ"ש קמא קבע כי מתחם הענישה הראוי, ההולם את העבירה ונסיבותיה, הינו מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח לתקופה של 12-30 חודשים, מאסר על תנאי ושלילת רשיון נהיגה לתקופה של שנים. בקביעת העונש התחשב ביהמ"ש קמא בנסיבותיו האישיות של המערער ובכלל זה במצבו הקשה של בנו הפעוט המחובר למכשירי הנשמה והזנה וזקוק לאישפוזים ולליווי צמוד ומתמיד, והיה ער לכך כי אשת המערער תתקשה להתמודד לבדה מול קשיי היום יום בפרנסת המשפחה ובגידול שני ילדים. 8. ביהמ"ש קמא סקר את האמור בתסקיר שרות המבחן ממנו עולה כי המערער מתקשה להודות בביצוע העבירה ומשליך את האחריות על אחרים, כי הוא מנותק רגשית ונוטה לריכוז עצמי ולתחושת קורבנות, ולפיכך ההליך הפלילי אינו מהווה אלמנט מרתיע ומציב גבולות מביצוע עבירות דומות בעתיד, והמליץ על ענישה מוחשית אשר תבהיר למערער את אחריותו לביצוע העבירה, חומרת מעשיו ואת ההשלכות הרחבות של התנהגותו על הזולת. 9. ביהמ"ש קמא התחשב גם בעברו התעבורתי של המערער, הנוהג משנת 2003, ולו 17 הרשעות קודמות, חלקן חמורות, כגון אי ציות לרמזור אדום ואי ציות לתמרור עצור. מסקנתו של בימ"ש קמא היתה כי המקרה דנא אינו מצדיק חריגה מנורמת הענישה באופן שתמנע השתת מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת. נימוקי הערעור בעניין העונש 10. המערער מתייסר על התוצאה הקשה של התאונה, מביע צער וחרטה כנה ולוקח אחריות מלאה על התאונה ותוצאותיה הטרגיות ואף התנצל בפני משפחת המנוחה. 11. המערער שיתף פעולה עם חוקרי התנועה, לא שמר על זכות השתיקה, מסר את כל המידע שהיה ברשותו, תרם לסיום ההליכים בתיק במהירות ולא גרם לסחבת מיותרת. 12. נסיבות התאונה מצביעות על רף נמוך של עבירת הרשלנות ולא על רשלנות חמורה כפי שקבע בימ"ש קמא. 13. בימ"ש קמא לא ייחס את מלוא המשקל לנסיבותיו האישיות של המערער, לעברו הנקי, להיות האירוע יוצא דופן מבחינת מימדיו, והשלכותיו על חיי המערער, פרנסתו ומשפחתו. 14. המערער הוא אב לשני פעוטות, שאחד מהם סובל ממספר רב של מומים ומונשם בכל שעות היממה עם התקפי לב חוזרים ונשנים. רשיון הנהיגה של המערער, נהג משאית, הוא מקור פרנסתו ומקור זה נשלל ממנו. 15. המערער נפגע אף הוא בתאונה, סבל מנכות זמנית ונקבעה לו נכות מלאה של 20%. 16. אשת המערער וילדיו זקוקים נואשות לתמיכתו הפיזית והכלכלית. אשת המערער לא תוכל להציל את בנם הפעוט מסכנה מידית אם זו תתרחש. 17. במהלך הדיון בפנינו טען ב"כ המערער שהמערער נהג במהירות המותרת והוא ניסה למנוע את התאונה אך הכביש היה עמוס. לטענתה, המנוחה נסעה במהירות של 30 קמ"ש בכביש מהיר ולא נתנה כל רמז לכך שהיא במצוקה. לטענת ב"כ המערער אין למערער עבר פלילי ובנו סובל ממספר רב של מומים כפי שעולה ממסמכים שהוצגו בפנינו. תגובת המשיבה 1. לא ניתן להתעלם מהמנוחה, שחייה נגדעו בעודה צעירה כשהיתה בדרכה לאירוע יום הולדת של ילדים. 2. המערער לא עשה דבר כדי למנוע את התאונה ולא האט את מהירות נסיעתו למרות שראה את רכב המנוחה. 3. מדובר ברשלנות מתמשכת של המערער ולמנוחה לא היתה כל רשלנות תורמת. 4. יש למערער הרשעות בעבירות תעבורה בטיחותיות למרות ותק קצר בנהיגה. 5. מתסקירי שירות המבחן עולה שהמערער תופס את נהיגתו כתקינה ומשליך את האחריות על המנוחה. 6. בעבירות גרם מוות ברשלנות משקל הנסיבות האישיות קטן. דיון והכרעה 1. המערער נהג ברשלנות חמורה כאשר לא נתן דעתו לדרך ולרכב שלפניו. המערער יכול היה להאט את מהירות נסיעתו, להתאימה למהירות נסיעתו של רכב המנוחה שנסע לפניו ולשמור על מרחק מהרכב שלפניו ובכך למנוע את התאונה. אין לומר כי נסיבות אלה מצביעות על רשלנות רגעית אלא מדובר ברשלנות ברף גבוה. 2. מתסקיר שירות המבחן שהוגש ושהתקבל לצורך הדיון בערעור על גזר הדין עולה כי לא חל שינוי בעמדותיו של המערער וגם כיום הוא תופס את נהיגתו כתקינה ומתקשה לקחת אחריות על בעייתיות בנהיגתו, חרף העובדה שצבר לחובתו 17 הרשעות קודמות בשנות נהיגה לא רבות. גם ביחס לתאונה נשוא הערעור מתקשה המערער להודות בביצוע העבירה ונוטה להשליך את האחריות על אחרים ובעיקר על המנוחה, ולדבריו הוא נהג במשאית באופן תקין ולא רשלני. שרות המבחן חזר על התרשמותו לפיה ההליך הפלילי אינו מהווה אלמנט מרתיע ומציב גבולות עבור המרער שימנע ביצוע עבירות דומות בעתיד וסבור כי נדרשת במקרה זה ענישה מוחשית אשר תבהיר למערער את אחריותו לתאונה ואת חומרת מעשיו. שירות המבחן נפגש עם אשת המערער והתרשם מבחורה צעירה הנמצאת במצוקה רגשית על רקע מצבו הבריאותי הקשה של בנה וחששותיה מהשלכות גזר הדין על חייה. בכוונת שירות המבחן לפנות לגורמי הרווחה שיקחו לתשומת לבם את מצבה הקשה וייסעו לבני המשפחה ככל שניתן. 3. ריבוי מקרי הקטל בדרכים, כתוצאה מנהיגה רשלנית, הביא את ביהמ"ש קמא, ובצדק, לנקוט במדיניות ענישה של מאסר מאחורי סורג ובריח, כחלק מהמאבק בתאונות הדרכים. בימ"ש קמא שקל את כל השיקולים הרלוונטיים, והמצוקה האמיתית אליה תקלע משפחתו שעה שהמערער ירצה את עונשו מאחורי סורג ובריח. 4. ברע"פ 9040/12 אלמקייס אברהם נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.1.13 (כב' השופט שוהם) דחה בית המשפט העליון את ערעור המערער, שהוטלו עליו בבית משפט השלום לתעבורה ששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שרות ועונשו הוחמר בערכאת הערעור ל- 8 חודשי מאסר בפועל. באותו מקרה היה המערער בעל נסיבות אישיות קשות ביותר: הוא סבל מנכות בידו וראייתו כתוצאה מפציעה בילדותו, אשתו נכה, ילדו הצעיר סובל משיתוק מוחין קשה, ללא יכולת לתפקד, אחת מבנותיו נפטרה כתוצאה ממום לבבי והמערער עצמו סובל מדיכאון וחרדות ומטופל תרופתית. ביהמ"ש העליון קבע: "אכן, נסיבות חייו של המבקש הינן קשות וטראגיות, ואולם אין לשכוח, מן העבר האחר, כי בהתנהלותו הרשלנית בכביש, נטל המבקש חייו של אדם אחר. עוד יש לציין, כי לחובתו של המבקש עומדות 40 הרשעות קודמות בתחום התעבורה, גם אם לא מהשנים האחרונות. לא אחת קבע בית משפט זה, כי ככלל, מדיניות הענישה בגין עבירות של גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים מחייבת השתת עונשי מאסר בפועל, על אף נסיבותיו האישיות של הנאשם וההשלכות שעשויות להיות למאסרו על בני משפחתו (ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.2009); רע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2012))". 5. על אף חומרת הרשלנות ועברו התעבורתי של המערער, ראינו להקל מעט בעונשו לנוכח מצבו הרפואי הקשה של בנו והקושי של אשתו להתמודד עם מצב רפואי זה כפי שבא לידי ביטוי בתסקיר העדכני שהונח בפנינו ובמסמכים הרפואיים שהוצגו בפנינו ובפני בימ"ש קמא. 6. לאור כל האמור לעיל, בהתחשב בתוצאה הקטלנית של התאונה, ברשלנותו הגבוהה של המערער, בעברו התעבורתי, ובאמור בתסקיר שרות המבחן לעניין אי נטילת האחריות, וכן לאור מצבו האישי הקשה של המערער ושל אשתו ומצבו הרפואי של בנו, אנו מקבלים את הערעור באופן חלקי ומעמידים את תקופת המאסר על 30 חודש מתוכם ירצה בפועל 18 חודשים והיתרה תהא על תנאי בתנאים שקבע בימ"ש קמא. יתר חלקי גזר הדין יישארו על כנם. עקרונות משפטיים