נטל ההוכחה בתביעות חוב המוגשות לבעל תפקיד מוטל לפתחו של הנושה - מגיש תביעת החוב - ובמסגרת זו עליו להמציא לבעל התפקיד מסמכים בתמיכה לחוב ולהוכחת הנטען על ידו. עמדה על כך כב' השופטת אלשיך במסגרת פש"ר (ת"א) 552/93 נעמה נוטמן נ' אבירם בורוכוב בתפקידו כמפרק חברת כמון חבב' למסחר בע"מ "עניין לנו במושכלה כללית ויסודית, המשמשת תשתית בכל האמור בהליכים הקשורים בהגשה, בדיקה וערעור על הכרעות בתביעת חוב, ואשר לפיה נטל ההוכחה כי קיים חוב כנטען מוטל (ברמת מאזן ההסתברות האזרחי) תמיד על הנושה מגיש תביעת החוב (בבחינת "המוציא מחברו") ולא על בעל התפקיד. דברים אלו הובהרו הבהר היטב בשורת פסקי דין של בית המשפט של חדלות פרעון, ובין היתר בעניין פש"ר 2347/99 בש"א 29582/00 מוריאנו נ' מס, ואין לי אלא לחזור עליהם בקצרה במסגרת החלטתי זו, ומן הראוי כי נושים מגישי תביעות חוב (ולמצער, פרקליטיהם) יתנו את דעתם על האמור לעיל, ולא יעלו טענות מהן משתמע - במישרין או בעקיפין - כאילו בעל התפקיד הוא אשר "חייב להוכיח" כי אין בתביעת החוב ממש, קל וחומר להוכיח קנוניה או יסוד של מרמה בהתנהלות הנושה מגיש תביעת החוב. זאת לזכור: אין עסקינן בשני צדדים יריבים למשפט אזרחי, המתדיינים בפני שופט וכל אחד מהם מנסה להוכיח את גרסתו, אלא בהליך של ערעור (על כל המשתמע מכך מבחינה דיונית) על החלטה מעין-שיפוטית; וטוב יעשו מגישי תביעות חוב אם יקחו את הדברים בחשבון". כן ראה החלטתה של כב' השופטת אלשיך במסגרת פש"ר (תל-אביב) 1199/01 דנבר צבעי ישראל בע"מ נ' עו"ד דוד גולדבלט-לוי בתפקידו כמנהל מיוחד של נכסי החייב יוסף אדלשטיין ואח', תק-מח 2004(1) 8100. אדון להלן ברכיבי הערעור אחד לאחד. שכר עבודה: בגין רכיב זה תובע המערער במסגרת הערעור סך של 18,100 ₪, בטענו כי הוא זכאי לתשלום שכר עבודה בגין החודשים 1/13, 2/13 ו-3/13. מתגובתו של הנאמן עולה כי על סמך כרטסת הנהלת החשבונות של החברה, לא נותרה יתרת חובה כלפי פארס בגין שכר עבודה לתקופה הנטענת. אדרבה, למערער יתרת חוב של 10,000 ₪ לטובת החברה, אשר קוזזה כנגד שכר העבודה לחודש פברואר 2013, דמי ההודעה המוקדמת וימי החופשה שהצטברו לטובתו. דא עקא שבהחלטתו בתביעת החוב, לא התייחס הנאמן לרכיב "שכר עבודה" באופן נפרד ועצמאי. גם אם אהיה נכון להסתפק בנימוק הכללי של הנאמן לגבי "יתרת סכום תביעת החוב", שלפיו לא הומצאו בנדון אסמכתאות להוכחת סכום החוב וקיימת אי התאמה לספרי החברה, ואראה בנימוק כללי זה כמתייחס גם לשכר העבודה, הרי שבתגובת הנאמן לערעור הנדון, מעלה הנאמן נימוק חדש לדחיית רכיב שכר העבודה - הוא הנימוק שבמרכזו טענת הקיזוז. נימוק זה לא בא זכרו בהחלטתו של הנאמן בתביעת החוב ולכאורה אין הצדקה לאפשר לנאמן להעלותו רק בתגובתו לערעור. יתירה מכך, הוספת הנימוק בעניין קיזוז שכר העבודה, על פניה מהווה הרחבת חזית. כפי שכבר פסקתי בעבר לא אחת, על בעל תפקיד, בבואו להכריע בתביעת חוב, לנמק את הכרעתו כדבעי בגין כל רכיב ורכיב בתביעת החוב, ועליו לכלול בנימוקי הכרעתו את כל הנימוקים אשר הובילוהו למסקנותיו והעומדים בבסיס הכרעתו. יחד עם זאת, משבחר המערער להגיש כתב תשובה, אשר במסגרתו התייחס לטענת הקיזוז בהקשר של שכר העבודה ביחס לכל חודש וחודש, מצאתי בכל זאת להכריע בשאלת זכאותו של המערער לרכיב שכר עבודה, ולו מהטעם שניתנה למערער הזדמנות ראויה להתייחס לטענות הנאמן בנדון והוא אף הודה כי ביחס לאחד החודשים, אכן שולם לו שכר, והוא חוזר בו מדרישתו. בנוסף, לעולם הכרעה לגוף המחלוקת עדיפה על פני הכרעה פרוצידורלית דיונית, בייחוד מקום שניתנה הזדמנות נאותה לצדדים להעלות את טענותיהם לגוף העניין. בראש ובראשונה, באשר לטענתו של המערער שלפיה הנאמן מודה בזכאותו לקבלת הסכום הנתבע ברכיב זה, אודה כי לא ברור לי על מה נסמכת טענה זו. בשום מקום בהחלטת הנאמן בתביעת החוב אין ולו רמז, לא במישרין ולא בעקיפין, אימרה שלפיה יש לאשר רכיב זה. משכך, טענת המערער בדבר "הודאה והדחה", שיש בה כדי להעביר את הנטל לכתפי הנאמן, אין לה יסוד. בנוגע לשכר חודש ינואר 2013, עלה בידי הנאמן להראות כי ביום 25/2/13 שולם למערער סך של 6,000 ₪ נטו (סכום זהה לסכום המופיע בתלוש השכר שהמערער עצמו צירף ביחס לחודש 10/12), אשר הופקד בחשבון הבנק המתנהל על שם בתו של המערער בבנק דיסקונט (על פי הנטען, לבקשת המערער). גם הונפק למערער תשלום שכר בגין חודש זה, אשר הודפס עוד ביום 1/4/13 (עובר להגשת תביעת החוב מטעם המערער). בתשובת המערער לתגובת הנאמן לערעור אף מבהיר המערער כי הוא חוזר בו מטענה זו. בנוגע לשכר בגין חודש פברואר 2013, הרי שעל סמך התיעוד שצורף לתגובת הנאמן (כרטסת הנהלת החשבונות), נכון לסוף חודש פברואר שנה זו, נותר המערער חייב לחברה סך של 4,000 ₪ (לאחר תשלום המשכורת עבור חודש פברואר) בגין תשלומים ביתר ששילמה לו החברה קודם לכן. סכום זה, זכאית הייתה החברה לקזז בגין כל תשלום שהייתה אמורה לשלם למערער. בנוגע לשכר העבודה בגין חודש מרץ 2013, הרי שעל פי תלוש השכר לחודש זה, המערער כלל לא עבד באותו חודש ולפיכך אינו זכאי לשכר עבודה. באותו חודש, על פי תלוש המשכורת, שולם למערער סך של 3,692 ₪ בגין הודעה מוקדמת, וסכום זה, גם אם לא שולם למערער בפועל, הרי הוא קיבל ביטוי בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה, כך שקוזז מיתרת חובו כלפי החברה ובהתאם, יתרת החוב שלו כלפי החברה הופחתה מ-4,000 ₪ לסך של 308 ₪, ועל כך אין מחלוקת, כפי שיפורט בהמשך. לפיכך לא הוכיח המערער זכאות לתשלום נוסף כלשהו בגין רכיב שכר העבודה. פיצויי פיטורין: בגין רכיב זה תובע המערער במסגרת הערעור סך של 8,447 ₪ עבור 14 חודשי העסקה, לאחר שהנאמן בהחלטתו החליט לדחות את דרישת התשלום במלואה, מהטעם שסכום פיצויי הפיטורין שולם למערער על ידי חברת הביטוח כלל. במסגרת הערעור טען המערער תחילה כי לא קיבל את פיצויי הפיטורין מהחברה ו/או מחברת הביטוח כלל, ואף לא נמסר לידיו מכתב שחרור כספים. לפיכך, עתר המערער להורות לנאמן להעביר לידיו טופס 161 ומכתב שחרור כספים צבורים בקופת פיצויים ותגמולים. בתגובת הנאמן לערעור נטען כי במהלך תקופת העסקתו של המערער בחברה, ניהלה עבורו החברה קופת פיצויים בחברת הביטוח כלל, ובה נצטבר סך של 8,673 ₪. על פי הנטען, עם סיום העסקתו של המערער, הודיעה החברה לחברת הביטוח את דבר פיטוריו, והורתה לה להעביר לידיו את מלוא הזכויות בקופת הפיצויים. על פי נספח 6 לתגובת הנאמן, כבר ביום 31/5/13 הודיעה החברה לכלל על סיום ההעסקה ועל כך שהמערער זכאי לכספי הפיצויים במלואם. יחד עם זאת, אף הנאמן מודה כי רק במהלך חודש אוקטובר 2013 שלחה החברה למערער את טפסי 161 ו-161א בצירוף המסמכים הנדרשים לשם העברת הזכויות בקופת הפיצויים על שמו. המערער טוען כי טפסים אלה לא הגיעו לידיו, אך משנמסרו ליעדם, סבור המערער כי נושא רכיב הפיצויים בא על סיפוקו וכל שנותר להכריע בו הוא שאלת זכאותו לקבלת הפרשי הלנת פיצויים מיום 31/5/13 ועד למועד הגשת התגובה 5/5/14. באשר לדרישת המערער לפיצויי הלנה בגין עיכוב כספי פיצויי הפיטורין, הרי רכיב זה לא זו בלבד שלא נתבע בתביעת החוב שהוגשה ובמכתב הנוסף שנשלח על ידי ב"כ המערער בחודש 10/13, אלא אף לא בא זכרו בהודעת הערעור. בנסיבות אלה, דרישתו הנוכחית של המערער בגין רכיב זה אינה יכולה לעמוד. הודעה מוקדמת: בגין רכיב זה תובע המערער במסגרת הערעור סך של 4,004 ₪, לאחר שהנאמן בהחלטתו החליט לאשר סך של 3,696 ₪ ולדחות את הדרישה לתשלום סכום נוסף של 4,004 ₪, הואיל ולטענתו, סכום אחרון זה שולם למערער זה מכבר. המערער טוען כי אף שהיה זכאי בגין תקופת עבודתו בחברה להודעה מוקדמת של 30 יום, בפועל, קיבל הודעה מוקדמת 10 ימים מראש בלבד. במחלוקת שנפלה ביחס למועד בו הודע למערער על סיום העסקתו, מקובלת עלי עמדתו של המערער, שלפיה נודע לו על סיום העסקתו רק ביום 3/3/13. הנאמן טוען כי לדברי בעל המניות שחאדה, נמסר למערער טלפונית על מועד סיום ההעסקה כבר ביום 26/2/13. יחד עם זאת, טענה זו אינה נתמכה בכל ראיה או תצהיר, וזאת מבלי להתייחס לשאלה אם הודעת פיטורין טלפונית מעין זו תקפה, אם לאו. לפיכך אני מקבל את הטענה שהמערער קיבל הודעה מוקדמת של 10 ימים מראש בלבד, ועל הנאמן לפעול כדי לעדכן את ההכרעה בתביעת החוב, כך שישולם למערער מלוא הסכום שמגיע לו בגין הודעה מוקדמת, לאחר ניכוי הסכום שקוזז על פי כרטסת הנהלת החשבונות של החברה מהחוב שחב המערער לחברה. חופשה שנתית: בגין רכיב זה תובע המערער במסגרת הערעור סך של 4,150 ₪, לאחר שהנאמן בהחלטתו החליט לדחות דרישה זו תחת הסעיף הכללי שדן ביתרת סכום תביעת החוב. במסגרת זו טוען המערער כי בגין תקופת העסקתו בחברה, צבר זכאות ל-14.33 ימים, שבגינם יש לשלם לו סך של 289.6 ₪ ליום. רכיב זה לא הוכרע מפורשות על ידי הנאמן, אלא נכלל, כפי הנראה בסעיף הכללי שדן ביתרת סכום תביעה החוב, אשר נדחה כולו מהטעם שאינו תואם את ספרי החברה ולא הוצגו אסמכתאות להוכחתו. אכן לא נעלמה מעיני העובדה שהנאמן בנקודה זו לא פירט יתר על המידה מהם רכיבי "יתר תביעת סכום החוב" בסך של 741,323 ₪ אותם מצא לדחות (ובכללם הדרישה לחופשה שנתית), ברם משהנתונים בדבר מרכיבי תביעת החוב וסכום החוב הנתבע תחת כל רכיב פורטו בצורה ברורה בתביעת החוב ובמכתב ב"כ המערער (המהווה חלק בלתי נפרד מתביעת החוב), ומשמצא הנאמן כי יש לדחות את כל הרכיבים האמורים מהטעם שאלה אינם תואמים את ספרי החברה ולא הוצגו אסמכתאות להוכחתם, אין עוד הצדקה לחזור ולדרוש כי יחזור ויפרט נימוק זה פעם אחר פעם ביחס לכל רכיב ורכיב שנדחה. בתגובתו לערעור טוען הנאמן כי בגין תקופת עבודתו של המערער בחברה (13.5 חודשים ולא 14 חודשים כנטען על ידי המערער), זכאי הוא ל-12 ימי חופשה בלבד. על פי הנטען, משניצל המערער בפועל 11 ימי חופשה, כפי שעולה ממסמכי הנהלת החשבונות של החברה, זכאי הוא לכאורה ליום חופשה אחד בלבד, ואולם גם הזכאות ליום זה קוזזה במלואה כנגד יתרת המקדמה, ועל כן, לא זכאי המערער לכל תשלום מעבר לכך בגין ימי חופשה. המערער בתשובתו מבהיר כי בניגוד לרישום בריכוז החופשות, לא יצא לכל חופשה. לדידו, פנקס החופשות אינו משקף מועדים מדויקים של יציאה לחופשה, והוא אף אינו עולה בקנה אחד עם האמור בתלושי השכר עצמם, מה גם שהמערער קיבל שכר חודשי. בשאלה לכמה ימי חופשה זכאי המערער בגין תקופת עבודתו, הרי שעל פי צו ההרחבה בענף הבניין משנת 2010, אכן זכאי המערער מדי שנה ל-12 ימי חופשה שנתית עבור ששה ימי עבודה בשבוע (כפי שאכן עבד לפי תלושי השכר), ועבור תקופת עבודתו הכוללת: זכאי המערער ל-13.5 ימים. בשאלה כמה ימים ניצל מתוך החופשה שנצברה לטובתו, הרי שלא מצאתי כי נפל פגם ברישום בטופס ריכוז חופשות, אשר בניגוד לטענת המערער, תואם גם תואם את הרישום על גבי תלושי השכר. לפיכך אני קובע כי המערער ניצל בסך הכל 13 ימי חופשה. יחד עם זאת, הואיל והנאמן ציין בסעיף 19 לתגובתו לערעור כי המערער ניצל 11 ימי חופשה שנתית, הרי המערער זכאי לפדיון 2.5 ימי חופשה שנתית. יוצא אפוא שהמערער זכאי לפידיון 2.5 ימי חופש, ועל פי התעריף שהמערער תבע (כ-290 ₪ ליום) יוצא שהוא זכאי לסך של 725 ₪, כאשר תשלומו של הסכום בפועל, כפוף לזכותה של החברה לקזז את יתרת חוב המערער כלפיה על פי כרטסת הנהלת החשבונות (308 ₪). הבראה: בגין רכיב זה תובע המערער במסגרת הערעור סך של 714 ₪, לאחר שהנאמן בהחלטתו החליט לאשר מתוך הדרישה לסך של 2,940 ₪, סכום של 2,226 ₪ בלבד. המערער טוען כי ברכיב זה הנו זכאי בגין תקופת עבודתו בחברה ל-7 ימי הבראה ולפי 420 ₪ ליום. בניכוי התשלום שאושר בתביעת החוב, עותר המערער לקבוע כי הנו זכאי, כאמור, לסכום נוסף בסך של 714 ₪. לטענת המערער, ההפרש האמור נובע מכך שהנאמן ערך את החישוב לפי תעריף במגזר הפרטי (371 ₪ ליום), בעוד שהמערער טוען כי יש ליישם את התעריף בענף הציבורי (אשר עומד על 420 ₪) ליום. במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, דעתי היא שלא עלה בידי המערער להוכיח כי הוא זכאי לתשלום על פי התעריף במגזר הציבורי, והואיל ונטל ההוכחה בנדון מוטל עליו, אין לי אלא לדחות את דרישתו של המערער בגין רכיב זה. קרן השתלמות: ביחס לרכיב קרן ההשתלמות, הודיע הנאמן בפתח תשובתו להודעת הערעור כי אכן נפלה טעות בהחלטה המקורית וכי המערער זכאי בגין רכיב זה לתשלום נוסף בסך של 5,238 ₪. לפיכך, יש לראות את החלטתו של הנאמן ככוללת גם תשלום בגין רכיב זה. בנסיבות אלה, הערעור בסוגיה זו מתייתר. דרישת המערער ל"בונוס חד פעמי" על סך 560,000 ₪ ובונוס נוסף על סך 200,000 ₪: במסגרת דרישה זו תובע המערער במסגרת הערעור שני רכיבים: הראשון, סך של 560,000 ₪ בגין בונוס חד פעמי שהובטח לו על פי הנטען מבעלי החברה, מר זאהי שחאדה, על דעת המנהל האדמיניסטרטיבי, מר סופיאן, על בסיס 2% משווי הפרויקט שעלה בידי המערער להביא לחברה ואשר עמד על 28 מיליון ₪; והשני, סך של 200,000 ₪ בגין בונוס שהובטח לו במספר הזדמנויות, בהיותו "יד ימינו" של הבעלים ועל רקע מעורבותו הרבה בפרויקטים השונים של החברה. ביחס לרכיב ה"בונוס החד פעמי" טוען המערער כי בשעתו ניתנה לו הבטחה בעל פה כי ככל שיעלה בידו להשיג הסכם בגין פרויקט "שוק פייסל", ישולם לו 2% מערך הפרויקט. לדידו, הואיל וערך הפרויקט עמד על סך של 28 מיליון ₪, יוצא כי לפי ההבטחה שניתנה לו, זכאי הוא לבונוס בסך 560,000 ₪. בהמשך, כך לדבריו, הוסכם כי התשלום בגין הבונוס ישולם לו במסגרת תלושי השכר ויחולק ל-17 תשלומים חודשיים בסך 33,000 ₪, החל מחודש 1/13 ואילך. בתמיכה לטענתו בהקשר זה, צירף המערער תצהיר של מר מוחמד בכרי, אדריכל שנתן שירותים מקצועיים לחברה, שלפיו אכן הוסכם בין המערער לבין מנהל החברה, מר שחאדה, על תשלום בונוס השווה ל-2% משווי התמורה החוזית של הפרויקט. המערער מוסיף וטוען כי שכר דומה אף הובטח ושולם בפועל לגורמים נוספים, ברם טענה זו הועלתה בעלמא וללא תימוכין. כן מפנה המערער לכתב התחייבות שעל פי הנטען מסר לו בעלי החברה, מר שחאדה, הנושא תאריך 3/3/13, ממנו עולה כי החברה חייבת למערער עבור בונוס סך של 66,000 ₪, תוך שצוין כי החברה תשלם למערער את הסכום בתשלומים וכל תשלום יקוזז מ"המחיר הראשי". בהקשר זה יצוין כבר עתה כי כתב ההתחייבות האמור, כפי שמציין המערער בעצמו, ממילא מתייחס רק לסכום של 66,000 ₪ ולא מעבר לכך, וזאת עוד בטרם נדון בשאלת תוקפו המחייב על רקע הליכי חדלות הפירעון של החברה וכן בטרם נדון במשמעות המסמך וההשלכות שלו בהקשר של הזכאות לבונוסים הנטענים. בנוסף לכך, מצרף המערער להודעת הערעור כתב "ערבות אישית" בחתימתו של מר שחאדה, הנושא תאריך 7/3/13 ואשר ממנו עולה כי מר שחאדה ערב כלפי המערער ואחיו באופן אישי לכל תשלום ו/או התחייבות ו/או חוב מכל סוג שהוא שהחברה חבה להם. כמו כן, התחייב מר שחאדה לשלם כל סכום כאמור בתוספת ריבית ו/או הוצאות ו/או נזקים שינבעו מאי מילוי התחייבות החברה במועד, לרבות שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט. ערבות אישית זו, על פי המצוין בה, הנה בלתי מוגבלת בזמן או בסכום, ונועדה לכסות כל יתרת חוב אשר החברה חבה כלפי השניים. ביחס לבונוס הנוסף על סך 200,000 ₪, טוען המערער כי במספר הזדמנויות הובטח לו כי לאור תפקידו המשמעותי בחברה והעובדה שליווה את כל הפרויקטים של החברה, ישולם לו בונוס כללי לקראת סוף שנת 2012, שלא יפחת מסך של 200,000 ₪. הנאמן בהחלטתו בהכרעת החוב חילק את הדיון בנושא הבונוסים לשני חלקים: ביחס ל"בונוס החד פעמי" ציין הנאמן כי כתב ההתחייבות על סך של 66,000 ₪ נערך על ידי בעל המניות, מר שחאדה, שלא בסמכות, לאחר מתן צו הקפאת ההליכים. ביחס לבונוס הנוסף בסך 200,000 ₪, נכללה, כפי הנראה, התייחסות הנאמן בפרק יתרת סכום תביעת החוב, שם צוין כי כל יתרת סכום תביעת החוב נדחתה בהעדר התאמה לספרי החברה והואיל ולא הוצגו אסמכתאות להוכחת הסכום הנטען. גם בתגובתו לערעור מציין הנאמן כי הסך הנדרש בגין בונוסים לא אושר מהטעם שלא הומצאו כל אסמכתאות לאימות טענת המערער בדבר התחייבות החברה לתשלום בונוסים בסכומים הנטענים. לגופו של עניין, דרישתו של המערער לבונוס חד פעמי על בסיס התחייבות בעלי החברה ו/או מי מטעמו בעל פה, לוקה בחסר ואיננה מפורטת די הצורך, מגובה באסמכתה בודדת בדמות תצהיר מר בכרי, שאף במסגרתו כל שנטען הוא כי "מדובר בהסכם מפורש שהייתי עד לו מידיעה אישית משני הצדדים" (סעיף 3 לתצהיר). מהנוסח כפי שצוטט לעיל לא ברור אם בכרי נכח בעת כריתת ההסכם הנטען בעל פה או שנודע לו מפי הצדדים לחוזה על ההסכמות ביניהם. נראה כי פרשנות שלפיה נודע לבכרי על ההסכמות מפי שני הצדדים היא פרשנות סבירה העולה בקנה אחד עם נוסח התצהיר. בנסיבות אלה, המידע שנמסר בתצהירו של בכרי לגבי תוכן ההסכם הוא בבחינת עדות מפי השמועה, על כל המשתמע מכך. טוען המערער כי מן הראוי היה בנסיבות העניין שהנאמן יזמן את בכרי לחקירה על תצהירו בטרם הכרעה בתביעת החוב, על מנת לברר את העובדות לאשורן. בהקשר זה, יודגש כי הכלל הוא שבעל התפקיד המכריע בתביעות חוב רשאי להכריע על סמך מסמכים כתובים שהוגשו על ידי הנושה, בהשוואה למסמכים שבידי החברה, מבלי לגרוע מסמכותו, מקום שהוא מוצא צורך בכך, לחקור מצהירים שהגישו תצהירים. לענייננו, המערער הגיש לנאמן הן את התצהיר והן את המסמך שנערך ביום 3/3/13 שלפיו שחאדה מצהיר כי החברה חייבת למערער סך של 66,000 ₪ בצירוף מע"מ בלבד (להלן: "כתב ההתחייבות") והמערער עצמו אישר סכום זה בחתימת ידו על גבי אותו מסמך. הנאמן בחן את המסמכים והסיק כי חובה של החברה למערער בגין בונוסים הוא סך של 66,000 ₪ בצירוף מע"מ בלבד. משהחלטתו האמורה של הנאמן נסמכת על המסמכים הכתובים שהיו לפניו, ומקום בו החלטתו זו נסמכת על העדפת כתב ההתחייבות החתום בידי שני הצדדים על פני התצהיר של בכרי, שנוסחו אינו חד משמעי, לא ניתן לומר כי הכרעה על סמך המסמכים הכתובים בלבד אינה סבירה וכי שגה הנאמן משלא זימן לעדות לפניו את בכרי. מכל מקום, אילו טענתו של המערער לזכאות לבונוס בסכום של 560,000 ₪ הייתה נכונה, חזקה עליו שהיה נותן ביטוי לכך בצורה כזו או אחרת במסגרת כתב ההתחייבות, ומשלא נעשה הדבר, משמע כי חובה של החברה בגין בונוסים כלפי המערער עומד על סך 66,000 ₪ בצירוף מע"מ לכל היותר. אמנם באותו כתב התחייבות נרשם גם כי כל תשלום יקוזז "מהמחיר הראשי", אך מונח זה לא הובהר דיו וממילא שאין בו כדי ללמד על כך שסוכם על מתן בונוס כה משמעותי, וחזקה על הצדדים שאם אכן היה מסוכם כך - היו מעלים את הדברים במפורש על הכתב. יוצא אפוא שלאור הודאתו של הנאמן (הגם שנוסחה בלשון זהירה ומסויגת) כי המערער אכן זכאי לסכום של 66,000 ₪ בגין בונוס, יש לתקן את החלטת הנאמן בתביעת החוב, כך שתכלול גם סכום זה. אינני מוצא ממש בטענת המערער שלפיה נטל ההוכחה בנדון רובץ על כתפי הנאמן על רקע הכלל של "הודאה והדחה", שכן אין כל יסוד לטענה כי הנאמן הודה, בין במפורש ובין במשתמע, בקיומה של זכות כלפי המערער לקבלת סכומי הבונוסים הנטענים (למעט הסך של 66,000 ₪ שלגביו הודה בתגובתו כי אכן, ככל הנראה, הוסכם שישולם למערער). בשולי הדברים אציין כי נראה שהסכום האמור שעליו סוכם בכתב ההתחייבות (הסך של 66,000 ₪ בתוספת מע"מ) שולם לחברה בבעלות אחיו של המערער, לבקשת המערער, זאת לאור הצורך להנפיק חשבונית מס לחברה שבהקפאת הליכים. באשר לאותו מסמך הנושא כותרת "ערבות אישית" ואשר מופנה למערער ולאחיו, הרי שלא הובהר מה הקשר בינו לבין נושא הבונוסים, ולא מצוינת בו כל הסכמה בעניין תשלום בונוסים כנטען, מה גם ששני המסמכים, הן כתב ההתחייבות לעניין הסך של 66,000 ₪ והן הערבות האישית מצד בעלי החברה, נערכו ונחתמו שניהם לאחר צו הקפאת ההליכים. המערער טוען כי התחייבויותיו של מר שחאדה לפי שני מסמכים אלה הנה חד משמעית, וניתנה זמן רב לפני צו הקפאת ההליכים, אף שאכן החתימה על מסמכים אלה נעשתה לאחר צו הקפאת ההליכים. לדידו, החתימה הפורמלית על מסמכים אלה באה על רקע ההודעה על פיטוריו ביום 3/3/14, ולמעשה, נועדה לאשר את הקיים ולהוות ראיה בלבד לקיומה של הזכות, ואין בה כדי להקים את הזכות אשר התגבשה זמן רב לפני צו ההקפאה. בעניין זה, אמנם כתב ההתחייבות נחתם על ידי מנהל החברה לאחר צו הקפאת ההליכים, ולכאורה אין לו תוקף משפטי כלפי הנאמן, אך כפי שציינתי לעיל, ההתייחסות למסמך זה הנה במישור הראייתי, משום ההודאה הכלולה בו לגבי עצם קיומו של חוב, כך שניתן לתת לו משקל ראייתי להוכחת קיום החוב. לגבי הערבות האישית, ההתייחסות שונה. ראשית: מדובר כאמור במכתב שנערך לאחר צו הקפאת ההליכים ללא ידיעת הנאמן ומבלי שניתן על כך אישור מבית המשפט. הואיל וכתב הערבות נחתם לאחר צו ההקפאה, אין לו תוקף כלפי הנאמן וכלפי ההסדר. בנסיבות אלה, לא מן הנמנע שמטרת אותו כתב ערבות אישית היתה לשדרג את רמת ההחזר למערער על פי הסדר הנושים מנושה רגיל לנושה רגיל המחזיק בערבות אישית, דבר הפסול מיסודו ואין לתת לו תוקף משפטי. שנית, בהתייחס לטענתו של המערער כי ניתן להסיק קיומו של חוב בגין בונוסים מעצם קיומו של כתב הערבות, הרי עיון בלשון כתב הערבות מלמד, כאמור, כי המילה בונוסים אינה נכללת בו, לא במפורש ולא במשתמע, כך שמסמך כזה אינו יכול להעיד על קיומו של חוב בגין בונוסים. בהקשר זה יש לתת את הדעת לכך שלא זו בלבד שמכתב הערבות לא ניתן להסיק קיומו של חוב בגין בונוסים, אלא גם לא ניתן להסיק מהו סכום הבונוס הנטען. ודוק: מסמך הערבות האישית נערך ביום 7/3/14, היינו: ארבעה ימים לאחר כתב ההתחייבות. לו אכן סבר המערער בשעתו כי יש במסמך זה כדי להוכיח את חוב החברה כלפיו בגין בונוסים, מעבר למה שנרשם בכתב ההתחייבות, חזקה עליו שהיה דואג לפרט בכתב הערבות גם את סכום החוב הנטען בגין בונוסים שלא נכללו בכתב ההתחייבות ומשלא נעשה כך, הדבר אומר דרשני. בדין, אפוא, פסל הנאמן את אותו מסמך וסירב לאשר את רכיב הבונוסים על פיו. ביחס לטענה לבונוס נוסף שהובטח למערער על סך של 200,000 ₪, לאור תפקידו המשמעותי בחברה וליווי כל הפרויקטים שלה, הרי שלדרישה זו לא נלוותה כל ראיה או אסמכתה המלמדת על סיכום בנושא, ולפיכך, דרישה זו נדחית על אתר. המערער אף לא טרח לתמוך את טענותיו בדבר היקף עבודתו ופועלו בחברה באסמכתאות כלשהן (מלבד תצהירו ה"בג"צי" התומך בערעור), וגם עובדה זו אומרת דרשני, מה גם שהמערער לא הוכיח מהי רמת השכר המקובלת בגין העבודה שביצע בחברה ואף לא טרח להוכיח אם עבד וכמה השתכר לפני הצטרפותו לחברה. בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך שאין מחלוקת לגבי בסיס השכר שהוסכם וששולם למערער בפועל על ידי החברה, כך שהשכר ששולם למערער בפועל הוא השכר שהוסכם עמו בתמורה לעבודתו, והוא מנוע כיום מלטעון ששכרו לא שיקף את התמורה ההולמת לעבודתו. באשר לסיווג רכיב הבונוס על סך 66,000 ₪ שאושר לעיל, הרי לא ניתן לראות ברכיב זה כשכר עבודה, וזאת מנימוקים שניתן לחלק אותם לשני מישורים. המישור האחד הוא המישור הראייתי. בהקשר זה, על אף שעל המערער הנטל להוכיח כי יש לראות בבונוס כחלק משכר עבודתו, הרי שלא טען וממילא שלא הוכיח כי הוסכם שהבונוס יהא חלק משכר העבודה שלו, מה גם שבמכתב ההתחייבות הוסף מע"מ על סכום הבונוס, אף שמדובר בעובד שכיר, ללמדך ששני הצדדים ראו בסכום הבונוס כתשלום על פי חוזה ולא כשכר עבודה. המישור השני הוא המישור המהותי. המערער עצמו טוען כי הסיכום היה שאם יביא את הפרויקט "שוק פייסל" לחברה, יקבל "בונוס" בשיעור של 2% מערך הפרויקט. לדעתי, יש לראות בבונוס נטען זה כ"דמי תיווך" משום שאינו נובע ממהות עבודתו של המערער בחברה, אלא נועד להביא לחברה עבודה נוספת כנגד תשלום עבור מביא העבודה, בין אם מדובר בעובד ובין אם מדובר במי שאינו עובד של החברה. סעיף 1 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע שרכיב שכר העבודה כולל גם "תשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו". לדידי, הבאת הפרויקט לא הייתה "עקב עבודתו" של המערער כמנהל פרויקטים. שונה המצב אילו, למשל, הוסכם על בונוס כדי להחיש את קצב העבודה או לקצר את מועד המסירה של הפרויקט, שאז עבודתו של המערער ותפקידו בחברה הייתה להם תרומה משמעותית להשגת התוצאה המיוחלת. בנסיבות אלה, אני דוחה את טענת המערער שלפיה יש לסווג את החוב בגין הבונוס האמור כחוב בדין קדימה ויש לראות בו כחוב בדין רגיל, שאינו מובטח בערבות אישית. סוף דבר: על יסוד כל המוסבר לעיל, אני מורה לנאמן לתקן את ההכרעה בתביעת החוב של המערער, כמפורט בהחלטה זו. נטל ההוכחהנושהתביעת חובחוב