בקשה למינוי בורר מכוח סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 8 לחוק הבוררות

בקשה למינוי בורר מכוח סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 8 לחוק הבוררות לצורך הכרעה בחילוקי הדעות שנתגלעו בין המבקשים למשיבות בקשר להסכמים שנכרתו ביניהם. רקע וטענות הצדדים בין המבקשים למשיבות נכרתו שני הסכמים: הסכם בין המבקשת 1 לבין המשיבות מיום 2.1.2003 והסכם בין המבקשים 2-3 לבין המשיבות מיום 8.1.2003 (להלן: "ההסכמים"). בשני ההסכמים תניית בוררות בסעיף 5 שלפיה: "הצדדים מסכימים כי כל חילוקי דעות שיתגלעו ביניהם בקשר להסכם זה, יימסרו להכרעת בורר דן יחיד, שימונה בהסכמת הצדדים. חתימה על הסכם זה כמוה כחתימה על שטר בוררות. הבורר יהיה כפוף לדין המהותי אך לא לסדרי הדין ולא לראיות. הבורר יהיה חייב לנמק את פסקו" (להלן: "תניית הבוררות"). בתובענה דנן עותרים המבקשים למינוי בורר שיכריע במחלוקות שנתגלעו ביניהם לבין המשיבות, וטוענים כי חרף פניותיהם למשיבות לא קיימו אלו את התחייבויותיהן על פי ההסכמים, והתעלמו מההודעה שנשלחה אליהן ביום 27.1.2013, בה התבקשה הסכמתן למינוי בורר. המשיבות נמנעו מלהגיש תשובה, ובדיון לפניי ביום 12.5.2013 נחקר המבקש 3 (להלן: "גלבוע") ע"י ב"כ המשיבות, והצדדים הסכימו על הגשת סיכומים. לב"כ המשיבות הובהר שבסיכומיו אין הוא רשאי להכליל טענות עובדתיות שלא בא זכרן בתובענה, מאחר שלא הוגשה תשובה, וממילא לא הוגש תצהיר על ידי המשיבות. משהוגשו הסיכומים באה העת ליתן החלטה. כאמור המשיבות מבססות את התנגדותן למינוי בורר על מספר אדנים: המשיבות טוענות כי מקומו של הסכסוך ביניהן לבין המבקשים להתברר בין כותלי בית המשפט ולא אצל דן בורר "בחדרי חדרים" - ורחוק מה'עין הציבורית', מהטעם שמדובר בסכסוך בעל עניין וחשיבות ציבורית רבה, שכן עסקינן במקרה של הפרת אמונים ע"י נבחר ציבור - עו"ד גלבוע - שבתקופה הרלוונטית לחתימת ההסכמים בין הצדדים (ינואר 2003) כיהן כחבר מועצה בעיריית פתח תקווה, כסגן ראש העיריה וכממונה על תיקי חינוך ותרבות, וכן כמ"מ יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, שהורשע בעבירה של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין תשל"ז-1977. לטענתן, נוכח העובדה שעסקינן בסכסוך בעל חשיבות ציבורית גדולה, הרי שהאינטרס הציבורי גובר על תניית הבוררות ועל אינטרס המבקשים, שממילא לא יגרם להם כל נזק מבירור תביעתם בבית-המשפט. המשיבות טוענות עוד כי יש לברר את התובענה בין כותלי בית-המשפט גם מהטעם שההסכמים נושאי התובענה נגועים באי-חוקיות חמורה ומובהקת, היורדת לשורשם. לטענתן, אי-החוקיות של ההסכמים, בגינה הורשע גלבוע בפלילים, נובעת בין היתר משום שהם עומדים בניגוד לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין") ובניגוד לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי לשכת עורכי הדין - אתיקה מקצועית"), וכי משעה שקיימות טענות כבדות משקל לאי-חוקיותם של ההסכמים נושאי הבקשה דנן, לא ניתן להכריע בטענות הנוגעות לעצם תוקפם במסגרת הליך בוררות שנפתח מכוחם, שכן ידוע שהסכם בלתי חוקי - בטל. המשיבות טוענות גם כי משהמשיבה 2 - "נהור" (להלן: "נהור") לא הביעה הסכמה מפורשת לתניית הבוררות הקבועה בהסכמים נושאי התובענה, הרי שאין לבורר סמכות לפסוק בעניינה, ועל כן דין הבקשה לדחייה. כן טוענות המשיבות שבירור הסכסוך בין הצדדים במסגרת הליך בוררות יקשה על האפשרות של גורמים ציבוריים להצטרף להליך כ"ידידי בית המשפט", ויקשה על האפשרות לנקוט הליכים נגד גורמים שונים בגין מעורבותם בעניין, כגון הודעות צד ג', בקשות לצירוף נתבעים וכו'. לבסוף טוענות המשיבות, כי דין הבקשה להידחות מחמת שאינה מפרטת את פרטי הסכסוך שמבוקש לברר בגדרי הליך הבוררות. בתשובתם, טוענים המבקשים כי יש לדחות את הטענה ל"חשיבות הציבורית של הסכסוך", שכן החשיבות הציבורית הנטענת צריכה להיות כרוכה בסכסוך עצמו, ואילו בענייננו, הסכסוך בין הצדדים הוא על שכר טרחת עו"ד גלבוע, בשל השירות המשפטי שהעניק למשיבה 1, עניין שאינו בעל חשיבות ציבורית. כן טוענים המבקשים ששאלת היקף המגבלות המוטלות על נבחר ציבור במסגרת עסקיו הפרטיים מוצתה בהליך הפלילי שהתנהל בבית משפט השלום בראשל"צ (ת.פ. 28512-04-12 מדינת ישראל נ' סיני גלבוע (לפני כבוד השופטת עינת רון, הכרעת הדין ניתנה ביום 7.6.2012 וגזר הדין ניתן ביום 1.1.2013) (להלן: "גזר הדין"), וכי השאלות הנורמטיביות שהתעוררו בהליך זה לא יעמדו להכרעתו של הבורר. המבקשים טוענים עוד כי המשיבה 1 מנועה מהלעלות טענות לאי-חוקיותם של ההסכמים ביניהם, שכן מדובר בהסכמים שנחתמו לפני כ-10 שנים ואשר שני הצדדים פעלו לפיהם, והמשיבה נהנתה מפירותיהם. כן טוענים המבקשים כי ניסיון המשיבים להסתמך על חשדות שנבחנו בראשית ההליך המשפטי, כאשר בסופו קבע בית-המשפט קביעות עובדתיות הפוכות - לוקה בחוסר תום לב, ולא נפל כל פגם באופן בו נערכו ההסכמים, ועל כן אין ממש בטענה להסגת גבול מקצוע עריכת הדין. בנוסף טוענים המבקשים כי אף אם היה ממש בטענה כי ההסכמים נושאי התובענה נגועים באי-חוקיות, הרי שבכך אין להביא לביטול תניית הבוררות, שכן אי-חוקיות המפקיעה את החוזה אינה מפקיעה את תניית הבוררות שבו. המבקשים דוחים את טענת המשיבות כי "נהור" אינה צד להסכמי הבוררות, וטוענים כי משקיבלה על עצמה את ההסכמים, ובכללם את תניית הבוררות, ממילא הפכה לצד להסכמי הבוררות. כן טוענים המבקשים כי משלא פירטו המשיבות לגבי אותם הגופים שיהיו מעוניינים להצטרף כצד להליך, הרי שטענה זו לא תשחרר את המשיבות מהתחייבויותיהן, וכן שקשה לראות את ההצדקה לצירוף "ידידי בית משפט" להליך שעניינו בסכסוך שכר טרחה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכל טענות הצדדים, אני מקבלת את הבקשה ומורה על מינוי בורר, כפי שאסביר כדלקמן. לית מאן דפליג כי בין הצדדים קיימים הסכמים הכוללים את תניית הבוררות. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה אם יש להחיל את תניית הבוררות לנוכח הנסיבות שתוארו על ידי המשיבות, אם לאו. ביום 7.6.2012 הגישה פרקליטות מחוז מרכז כתב אישום מתוקן בת.פ. (פ"ת) 28512-04-12 מדינת ישראל נ' סיני גלבוע, בעבירה של הפרת אמונים, בו נטען שבתקופה בה כיהן גלבוע כסגן ראש עיריית פתח תקווה וכמ"מ יו"ר הוועדה המקומית המשיך לעסוק בעריכת-דין באופן עצמאי, ובמסגרת עיסוקו זה - ייצג את המשיבה 1 בפני אותה ועדה, בעבור שכר טרחה. בגזר הדין מיום 1.1.2013 קיבלה השופטת עינת רון את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, שבמסגרתו הודה גלבוע בעבירה של הפרת אמונים, הטילה עליו 300 שעות של"צ וקנס בסך 250,000 ₪, וקבעה: "קיבלתי את דברי הצדדים כי מוסכם עליהם כי השאלה המשפטית טרם הוכרעה בפסיקה האם יכול היה הנאשם לייצג את חברת דן, במקביל לתפקידיו הנזכרים לעיל, ברם ברי לי כי אכן לא צריך היה לייצגה כפי שנטל את האחריות על עצמו בענין זה והודה באשמה בכתב אישום שהוגש לבית המשפט (...) על כן ומלכתחילה אל היה לו לנאשם לקבל על עצמו את ייצוגה של חברת דן בכל הנוגע להתנגדות לתכנית הנזכרת בכתב האישום" (עמוד 10 לגזר הדין). בגזר הדין הנ"ל, שממנו ציטטו המשיבות, פסקה השופטת רון כי קיימת חשיבות ציבורית לפרסום הפרשה: "(...) כיוון שמדובר בפרשה אשר יש לה היבטים ציבוריים ואשר הצדדים הציגו בפני בית המשפט הסדר טיעון שהם עותרים לכבדו ולטעמי אך מן הראוי כי הפרשה תיסקר במלואה וכל התמונה תובא במלואה בפני הקורא" (עמוד 1 לגזר הדין), אולם מכאן ועד למסקנה שאין למנות בורר מהטעם שקיימת חשיבות ציבורית לפרסום פרטי המחלוקת דנן- הדרך ארוכה. יש להבחין בעניין זה בין ההליך הפלילי להליך האזרחי. בעוד שלגבי עניינו של ההליך הפלילי שהתנהל בבית-משפט השלום, שעסק בהפרת אמונים של עובד ציבור, ושראוי היה לנהל את הדיון בו באופן פומבי, אני סבורה שלגבי עניינה של הבקשה דנן - "סכסוך כספי מובהק בין עורך-דין לבין לקוחו" (סעיף 4 לסיכומי המבקשים) "באי תשלום שכר טרחה מכוח ההסכמים שנכרתו" (שם, בסעיף 23), אין זה הכרחי שעיקרון 'פומביות הדיון' יגבר על ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, ועל תניית הבוררות. בע"א 550/75 רפאל ומרים מורלי נ' דוד בגון, פ"מ(2) 309 (1976) (להלן: "עניין מורלי") נידונה שאלת עיכוב הליכים בבית משפט בסכסוך שהוסכם למוסרו לבוררות, וסוגיית קיומו של "טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות" (לפי סעיף 5 לחוק הבוררות). אף שהבקשה דנן שונה מזו שנידונה ב"עניין מורלי", הרי שהדיון באיזון אינטרס 'פומביות הדיון' לעומת סיכול תניית בוררות - יפה לעניינו. בפסק-דינו באותו עניין, שהתקבל בדעת רוב, קבע השופט עציוני כי מתן עדיפות לעיקרון 'פומביות הדיון' על תניית הבוררות תביא לפגיעה ביסוד חוק הבוררות: "בכל הפסיקה והספרות המשפטית, בין באנגליה ובין בארץ, לא מצאתי נימוק כזה - על הצורך בפומביות הדיון בגלל הענין הציבורי שבסכסוך - כנימוק לאי-קיום סעיף בוררות, ששני הצדדים מרצונם הטוב הסכימו לו (...) אם נהיה עקביים ונקבל את הדרישה לפומביות הדיון בגלל הענין הציבורי שיש בסכסוך כטעם מיוחד, הרי ייצא, ששום גוף ציבורי, כגון המדינה, הסוכנות, ההסתדרות, הסכמתם לבוררות לא תהיה מחייבת ובית-המשפט יוכל תמיד לסרב לעכב את ההליכים בבית-המשפט, כאשר אחד מהצדדים יבקש זאת. אינני יכול להעלות על הדעת סכסוך, שבו המדינה או אחד מהמוסדות הציבוריים צד לו, שייחשב סכסוך שאין ענין בו לציבור. אם נקבל טעם זה, במו ידינו נגדע את הענף עליו נשען חוק הבוררות" ("עניין מורלי", בעמוד 318). לכן, פסק השופט עציוני כי אינטרס 'פומביות הדיון' יבטל את הסכמת הצדדים רק במקרים יוצאי דופן: "יהא ערך הפומביות אשר יהא, גורס אני, כי קודם כל צריך בית-המשפט לקיים את רצון הצדדים, כפי שהוא מובע בהסכם שביניהם, ורק במקרים יוצאי-דופן יאפשר לסכסוך להיות מובא בפניו. צדדים שמסרו את הסכסוך לבוררות עשו זאת מתוך בחירה חפשית, ואל לנו להתערב בכך" (שם, בעמודים 318-319). בביקורתה על פסק הדין ב"עניין מורלי", לגבי סיכול תניית בוררות בעניין בעל חשיבות ציבורית, ביקרה פרופ' סמדר אוטולנגי את דעת הרוב שם, וכתבה כך: "בהחלט ייתכנו מקרים, בהם אם נשים על כפות המאזנים את סיכול הסכם הבוררות לעומת אינטרס הציבור - אינטרס הציבור יגבר. צריך להשאיר את שיקול הדעת בידי בית המשפט, ודומתני כי על ביהמ"ש להכריע בכל מקרה לפי נסיבותיו, בלי שיהא צמוד לכללי ברזל נוקשים" (פרופ' סמדר אוטולנגי, "בוררות דין ונוהל", מהדורה רביעית, 2005, בעמוד 290. (להלן: "אוטולנגי, בוררות דין ונוהל")). בין לפי גישת הרוב ב"עניין מורלי", שלפיה רק במקרים יוצאי-דופן יאפשר בית-המשפט לסכסוך שהוסכם בין הצדדים לו כי ידון בבוררות - להיות מובא בפניו, ובין לפי גישת המיעוט שם, כפי שפרופ' אוטולנגי תומכת בה, שלפיה לבית- המשפט נתון שיקול דעת להתעלם מהסכם הבוררות כאשר מנגד עומד אינטרס הציבור, אני סבורה כי במקרה דנן דין טענת המשיבות להידחות, משניים: ראשית, בשונה מההליך הפלילי שנידון לפני השופטת רון, שעניינו הפרת אמונים של איש ציבור, כלפי הציבור אותו אמור הוא לשרת, בו פומביות הדיון בו היא חלק מהותי מההליך, הן ליצירת הרתעה, הן בשל העניין הציבורי שבו, הרי שבמחלוקת נושא בקשה זו - אין די כדי להביא לסיכול תניית הבוררות עליה הסכימו הצדדים. טענת המבקשים כי "עסקינן בסכסוך בעל חשיבות ציבורית מובהקת אשר קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה כי הוא יתברר באופן פומבי" (סעיף 19 לסיכומי המשיבות) - אינה מחזיקה כאשר ההליך הפלילי עצמו התברר באופן פומבי ביותר , ועסקינן אך בנגזרת שלו. אם אכריע שפומביות הדיון גוברת בסוגיית שכר טרחת עורך דין, מקום שתפקידו הציבורי של המתדיין הוא סגן ראש עיריית פתח-תקווה ומ"מ יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שם, ייצא ששום גוף ציבורי, כגון המדינה, הסוכנות, ההסתדרות, וכל איש ציבור בכל תפקיד בו ישרת, לא יהא מחוייב להסכמתו להליך בוררות ובכך תהא פגיעה קשה בחוק הבוררות (כדברי השופט עציוני לעיל). שנית, ואף לפי דעת המיעוט בה מחזיקה גם הפרופ' אוטולנגי, שלפיה יש להכריע בכל מקרה לפי נסיבותיו - אני סבורה כי במקרה דנן הנסיבות אינן מצדיקות סיכול תניית הבוררות. בבחינת נסיבות המקרה פניתי לגזר דינה של השופטת רון. מבלי להפחית בחומרת מעשיו של גלבוע כפי שעלו בהכרעת הדין ובגזר הדין - אני מקבלת את מסקנתה של השופטת רון כי במקרה זה התקיימו נסיבות חריגות העומדות לזכותו של גלבוע: בסופו של דבר לגלבוע ולחברת דן לא ניתנו טובות הנאה כלשהן, גלבוע נטל אחריות על מעשיו והודה באשמה על אף שהשאלה המשפטית באשר לכך טרם הוכרעה בפסיקה, חלוף הזמן, תרומתו של גלבוע לקהילה והתחייבותו שלא להעמיד עצמו לבחירת הציבור משך 4 שנים, כל אלה מלמדים כי המקרה דנן אינו בגדר אותם המקרים (החריגים) בהם יתעלם בית המשפט מתניית הבוררות למען עיקרון פומביות הדיון. גם טענות המשיבות כי ההסכמים נושאי הבקשה נגועים באי-חוקיות וסותרים את תקנת הציבור, וכן שיש בהם הסגת גבול מקצוע עריכת הדין, ועל כן הם בטלים ואינם יכולים להוות בסיס משפטי לקיומו של הליך בוררות - דינן להידחות. הלכה היא, כי פקיעתו של חוזה אינה מפקיעה מאליה גם את סעיף הבוררות שבו וכי לבית-המשפט נתון שיקול דעת לבחון כיצד ומדוע פקע החוזה (אוטולנגי, "בוררות דין ונוהל", לעיל, בעמוד 126, וכן רע"א אקסטל בע"מ נ' קאלמא ווי תעשייה בע"מ, פ"ד נח(2) 634, 652 (2004)). בבקשה דנן אני סבורה כי אין מקומה של שאלת תוקפם של ההסכמים להידון בהליך זה, ובניגוד לטענת המשיבות הרי ששאלה זו לא הוכרעה בהליך הפלילי. בנוסף, תמהה אני כיצד מסתמכות המשיבות על אי-חוקיותו של הסכמים להם היו צד, שעה שוודאי שבמועד החתימה עליהם ידעו על תפקידיו הציבוריים של גלבוע, מהם נובעת אי-החוקיות הנטענת. אף בהיעדר פסיקה מפורשת בעניין, מצטרפת אני לדעתה של השופטת רון כי היה על גלבוע להימנע מייצוג המשיבות, אולם בכך אין כדי לגרוע מחלקן של המשיבות בהסכם נגוע זה, שכעת, וכדי לקדם את ענייניהן טוענות הן לאי-חוקיותם של ההסכמים עליהן חתמו מרצונם, וכאשר התמונה כולה הייתה מצויה לפניהן. לכן, סבורה אני כי גם טענתן זו לאי חוקיותו של ההסכם - יתכן שנגועה בחוסר תום-לב. טענת המשיבות כי "ההסכמים חסרי כל תוקף מעיקרא" (סעיף 30 לסיכומי המשיבות) נדחית, הן מחמת שנטענה לראשונה כ-10 שנים לאחר חתימת ההסכמים, הן מחמת שגזר דינה של השופטת רון מלמד שגלבוע פעל על פי ההסכמים (מבלי לקבוע האם ועד כמה קיים את חלקו בהם, שכן שאלה זו תידון בהליך הבוררות) (עמודים 3-4 לגזר הדין). טענת המשיבות כי "נהור" אינה צד להסכמי הבוררות - אינה מחזיקה, נוכח העובדה שבסופו של כל אחד מההסכמים הנ"ל, חתמה "נהור" כי: "אנו החתומים מטה נהור בע"מ (...) מקבלים על עצמנו התחייבויות הבעלים המפורטות לעיל". משלא צירפו המשיבות כל ראיה לאי-הסכמתה של "נהור" להסכמים, ונוכח הסעיף הנזכר המופיע בשני ההסכמים - נראה שטענה זו נטענה בעלמא, ומקומה לדחייה. טענת המשיבות כי בירור הסכסוך שנתגלע בין הצדדים במסגרת הליך בוררות יקשה על האפשרות שגורמים נוספים יבקשו להצטרף להליך - אף היא מקומה להידחות, שכן אין די בספקולציה ובאמירות בעלמא שאינן נתמכות בתצהיר, כדי לסכל את הסכמת הצדדים ואת תניית הבוררות. טענת המשיבות כי הבקשה למינוי בורר אינה מפורטת, אף שיש בה מן הצדק, אני סבורה כי אין בה די להביא לדחיית הבקשה. תקנות סדר הדין האזרחי מחייבות את המבקש לכלול בתביעתו את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה" (תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי")). מכאן, שעל המבקש מינוי בורר להביא לפני בית המשפט את העובדות מהן ניתן להסיק הן על קיומו של הסכסוך, הן על קיומה של תניית הבוררות, הן על הזיקה שבין שני אלה (ראה פסק דינו של כבוד השופט גרוסקופף בהפ"ב 20754-10-09 דיור ב.פ. בע"מ נ' עיריית רחובות הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ( 18.1.2010) (להלן: "עניין דיור ב.פ. בע"מ). בבקשתם ציטטו המבקשים את תניית הבוררות, וטענו כי "המשיבות לא קיימו התחייבויותיהן על פי ההסכמים שנכרתו כך חרף פניות שלך המבקשים למשיבות, לא שילמו המשיבות עד כה את יתרת שכר הטרחה לפי סעיף 4 להסכם מיום 2.1.2003, ולא מילאו אחר התחייבויותיהן לפי ההסכם מיום 8.1.2003" (סעיף 3 לבקשה). על אף שהמבקשים לא הוסיפו פרטים על הסכסוך בין הצדדים, אני סבורה כי בענייננו, ונוכח היעדר כתב הגנה מצד המשיבות, די שציינו המבקשים את מהות הסכסוך ביניהם לבין המשיבות, ואת שורשיו, וציטטו את תניית הבוררות שלפיה "כל חילוקי דעות שיתגלעו ביניהם בקשר להסכם זה, יימסרו להכרעת בורר דן יחיד", כדי לעמוד בנטל הוכחת הזיקה שבין הסכסוך לתניית הבוררות. זאת ועוד. להבדיל מהמקרה שנידון ב"עניין דיור ב.פ. בע"מ", בו קבע השופט גרוסקופף כי: "אחד המקרים הבולטים בהם ראוי להפעיל סמכות זו (לסיכול תניית הבוררות (ה.ג)) היא כאשר סבור בית המשפט שהליכי הבוררות יהיו הליכי סרק, ולא רק שלא יאפשרו את חיסול הסכסוך, אלא יביאו לבזבוז משאבים מיותר", הרי שבמקרה דנן אני סבורה שהסכסוך בין הצדדים אינו סכסוך סרק, וכי הליך הבוררות יביא להכרעה בו ולחיסכון בזמנו של בית המשפט ובמשאבים, ועל כך מעידה העובדה שהמשיבות, בסיכומיהן לא טענו שהסכסוך נעדר עילה או יריבות, אלא טענו רק לדחיית הבקשה. סוף דבר הבקשה למינוי בורר מתקבלת. מאחר שכל אחד מהצדדים מעוניין בבורר אחר, נראה לי ראוי שימונה בורר על ידי, אם הצדדים לא ישכילו להסכים על זהותו. תוך 7 ימים יודיעו ב"כ הצדדים אם הגיעו להסכמה על זהות הבורר, שאם לא כן ימונה הבורר על ידי. המשיבות יישאו בהוצאות המבקשים ושכ"ט עורכי דינם בסך של 5,000 ₪. יישוב סכסוכיםבוררבוררות