העובדה שחלה טעות במזכירות בית המשפט בגינה לא זומן צד ג' לדיון הוכחות שהיה קבוע בפני בית המשפט ביום 6.9.11 - אינה מקימה למערער זכות לקבלת פיצוי בשל כך. 2. המערער הינו עורך דין במקצועו, אשר הגיש תובענה נגד חברה בשם מגמארט בע"מ, שמצידה הגישה הודעה צד ג'. כפי שפורט לעיל, על אף החלטת בית משפט לזמן את צד ג' לדיון ההוכחות, בטעות לא זומן צד ג' לאותה ישיבה. לפיכך לא התקיים הדיון, והוא נדחה על ידי בית המשפט למועד חדש. 3. בעקבות זאת, הגיש המערער תובענה נגד הנהלת בתי המשפט, בטענה, כי מרגע שמזכירות בית המשפט לא דאגה לזימונו של צד ג' לדיון, הפרה את חובתה, והוא זכאי לפיצוי, אותו העמיד על סך 1,500 ₪ בגין ביטול זמן של בעל הדין, וכן סך של 1,500 ₪ נוספים בגין עגמת נפש. 4. לא הייתה מחלוקת בפני בית משפט קמא על כך שבשל טעות אנוש של המזכירות לא זומן צד ג' לדיון, וכי יישום החלטות בית משפט בדבר מועדי דיון ומשלוח הזמנות לדיון לבעלי הדין מצוי בתחום אחריותה של מזכירות בית המשפט. 5. בית משפט קמא קבע, כי עצם חובתה של המזכירות לשלוח הזמנות לדיון לבעלי הדין איננו יוצר בכך חובת זהירות כלפי בעל הדין ואחריות לנזק עקב הפרת חובה זו. בית המשפט ציין, כי מדובר במאות ואולי אלפי בקשות לקביעת מועדים, ותקלות שנובעות מטעות אנוש יכולות לעיתים להיגרם, וכי הכרה באחריות הנתבעת - הנהלת בתי המשפט, עלולה להביא להצפת בתי המשפט בתביעות. בית המשפט הוסיף וציין, כי לא ניתן להקים מערכת בקרה כדי לבדוק שחלילה לא נפלו טעויות בשגגה, והרי כל בעל דין, וודאי תובע בעל אינטרס לקידום ההליך, יכול בנקל לבדוק אם נקבע מועד דיון, ובאם נשלחו ההזמנות, וזאת על נקלה, אולי אף בדרך של שיחת טלפון אל מול יתר בעלי הדין. נוכח כל זאת, סיכם וקבע בית המשפט כי אין למשיבה חובת זהירות כלפי בעלי הדין לנזקים אפשריים שייגרמו להם עקב טעות אנוש במשלוח או אי משלוח הזמנות לדיון. התביעה נדחתה, והמערער חוייב בהוצאות הנתבעת בסך של 1,500 ₪, ומכאן הערעור. 6. בערעור שהגיש המערער בפניי שב וטען המערער, כי שגה בית משפט קמא שכן מרגע שלא הייתה מחלוקת שאכן הייתה טעות במזכירות בית המשפט, שגם אם היא נובעת מטעות אנוש הרי שהיא נובעת מרשלנות - הרי שהופרה חובת הזהירות שיש למזכירות כלפי בעלי הדין, והוא זכאי לפיצוי הנתבע. 7. מנגד, העלתה ב"כ המשיבה תחילה טענה פרוצדורלית, לפיה מרגע שהמערער לא הגיש את עיקרי הטיעון מטעמו במועד הקבוע בתקנות, הגם שהגיש בקשה למתן אורכה - יש לדחות את הערעור כבר מטעם זה, וזאת בהתאם לתקנה 446(ד) לתקנות, לפיה בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעון כמוהו כמי שלא התייצב לדיון, וכן בהתאם לתקנה 450(3), הקובעת שמרגע שהמערער הוא זה שלא התייצב לדיון, רשאי בית המשפט למחוק את הערעור. לטענתה, הפליא המערער בכך שכאמור בסעיף 5 לבקשתו להארכת המועד להגשת עיקרי הטיעון, ציין כי עקב טעות נרשם הדיון אצלו ליום 30.11.13 במקום ליום 30.10.13, וזאת הסיבה שעיקרי הטיעון הוגשו על ידו באיחור. מוסיפה וטוענת ב"כ המשיבה, כי המערער אף לא טרח להגיש לה את עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו באיחור, כך גם לא את הבקשה להארכת מועד להגשתם, ורק משבדקה ערב הדיון בנט-המשפט, מצאה עותק מעיקרי הטיעון. טענתו של המערער בעניין זה, כי הוא שלח את עיקרי הטיעון בפקס למספר פקס המופיע בעיקרי הטיעון של המשיבה. דבר זה מלמד כי עיקרי הטיעון שלו נשלחו לאחר שנשלחו עיקרי הטיעון מטעמה, כך שבכל מקרה עיקרי הטיעון מטעמו הוגשו באיחור. 8. לכאורה, די היה בכך שעיקרי הטיעון הוגשו באיחור כדי לדחות את הערעור. אך גם עיון לגופו של עניין מביא אותי למסקנה שדין הערעור להידחות, ולא רק בשל הנימוק של בית משפט קמא, דהיינו בשל מדיניות שיפוטית הדואגת שחלילה לא יוצפו בתי המשפט בתביעות בגין טעויות אנוש, שיקול שהוא אומנם רלוונטי, אך לא השיקול היחיד. 9. לא כל טעות הינה בגדר רשלנות המקימה זכות לפיצוי. בפסה"ד בע"א 2648/09 י. גיל אימפורט בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ ( 16.05.11), נדון מקרה בו נעשתה טעות חמורה של רשות מינהלית, כאשר שלטונות המכס סיווגו בטעות סוללות לטלפונים סלולריים שהמערערת ייבאה בסיווג שגוי, שגרם לחברה התובעת נזק ממשי של פליטתה מהשוק כתוצאה מטעות זו. בית המשפט המחוזי (ת.א. 1951/01), מפי השופט עמית (כתוארו דאז), קבע כי "לא כל פעולה שלא כדין של הרשות מהווה רשלנות", ודחה את התביעה, תוך שסיכם וקבע: "בין הצדדים התגלעה מחלוקת לגיטימית תחת איזה פרט מכס יש לסווג את הסוללות. הנתבעת לא פעלה ברשלנות באופן בו סיווגה את הסוללות, מהטעמים עליהם עמדנו לעיל. ואפילו הייתה רשלנות בדרך פעולתה של הנתבעת, מה שלא הוכח, אין מדובר ברשלנות שמצדיקה הטלת אחריות בנזיקין וראוי כי "מתחם הסבירות הנזיקי" של ההחלטה המינהלית יהיה רחב. התרופה הרגילה בגין גבייה שלא כדין היא השבה, שאם לא כן, אין לדבר סוף, וכל מי שנגבה ממנו תשלום שלא כדין ייתי ויתבע בנזיקין את כל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך". פסק הדין אושר בבית המשפט העליון (ע"א 2648/09), מפי כבוד השופט רובינשטיין, שסיכם דבריו כדלקמן: "לא כל טעות של רשות מינהלית היא כשלעצמה גם עוולה... גם אם במובן הרגשי-ערטילאי (להבדיל מעילה בת פיצוי) יש למערערים טרוניה על המשיבה, אשר ניתן להבינה נוכח פסק הדין בעניין יורוקום, בנסיבות אלה אין היא מקימה עילת תביעה...". 10. מכאן, שגם ככל שקיימת חובת זהירות של רשות מנהלית לפעול ולקיים את משימותיה ביעילות, בקפידה ובזהירות סבירה, הרי שהמקרה דנן אינו מקרה רגיל. במקרה כגון זה מצופה מכל בעל דין סביר, ועל אחת כמה וכמה מעורך דין, שאמור ליתן ללקוחותיו את השירות המירבי, לבדוק מבעוד מועד, לפני הדיון, אם כל העדים זומנו, אם הוא קיבל לידיו את כל המסמכים שהיה אמור לקבל בהתאם להחלטות בית המשפט, ולמצער ליצור קשר עם באי כוח הצדדים האחרים כדי לוודא שניתן יהיה לקיים ולקדם את הדיון ביעילות. אני סבורה, שבכל מקרה החובה לפעול ביעילות ובמסירות מוטלת גם על עורכי הדין. במקרה זה, אין ספק שלו היה מתכבד המערער להתכונן כראוי לדיון ולבדוק מבעוד מועד שאכן הנתבע מטעמו (במקרה זה צד ג') זומן כדין, היה מתייתר הצורך לדחות את הדיון. לכן אני סבורה, כי מן הראוי היה להטיל על המערער אשם תורם מכריע. 11. בכל מקרה, המוציא מחברו עליו הראיה. לכן, גם ככל שהיה נקבע שקיימת אחריות, הרי שמחובתו של המערער היה להוכיח את נזקיו, והמערער לא הוכיח אלו נזקים נגרמו לו. מדובר בזמן מועט שלכאורה הושחת לריק בשל טעות אנוש, אולם בכל מקרה צריך היה להוכיח את הנזק - דבר שלא נעשה. זאת ועוד, לא מדובר בנזק גוף או בנזק רכוש, שאז הטלת אחריות על המדינה "קלה" יותר, כי אם למעשה בנזק כלכלי טהור, שהוא בר הוכחה. 12. לסיכום, בענייננו מדובר בטעות פקידותית, שגרמה לכל היותר לבזבוז זמן מועט ביותר מצד המערער, ולא יכולה להיות מחלוקת שהדבר לא נעשה בזדון. על אף שמדובר בטעות, לא מדובר לדידי ברשלנות חמורה, ובנסיבות העניין אני סבורה כי אין בטעות זו כדי להקים למערער זכות לקבלת פיצוי, מה גם שכאמור לא הוכח נזק. מעבר לכך, אני סבורה כי בכל מקרה היה מקום להטיל על המערער אשם תורם גבוה ביותר. כפי שכבר נפסק לא אחת, יש לנקוט משנה זהירות מקום בו מטילים על המדינה אחריות בגין טעות, בעיקר כאשר לא מדובר בענייננו בטעות חמורה במידה המצדיקה הטלת אחריות ופיצוי. 13. לאור כל האמור, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, הנני מחייבת את המערער בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ שישולמו לאוצר המדינה. סכום זה יועבר מהפיקדון שהפקיד המערער, כאשר יתרת הפיקדון, על פירותיו, תוחזר למערער. דיון הוכחותדיון